שני אזכורים של קיבוץ ראש צורים – המקום שבו קבעתי את ביתי – הופיעו בעיתון מקור ראשון בשבוע האחרון. אחד גרם לי גאווה גדולה ואילו האחר - מבוכה.
עוד כתבות בנושא
האזכור הראשון היה אקסל של ניתוח נתוני ימי המילואים של כל יישובי המדינה ביחס למספר התושבים בגילאי 19-45 בכל יישוב. באקסל זה, ניצבה ראש צורים בראש יישובי גוש עציון עם ממוצע של 48 ימי מילואים לכל תושב בגיל הרלוונטי. זוהי עדות מפוארת ליסודות עליהם מושתת הקיבוץ, הכוללים את ערכי הגנת המולדת ומסירות למען הכלל.
לעומתו, האזכור השני היה עצומה של הקיבוץ הדתי נגד רפורמת החלב של סמוטריץ' שתפתח את השוק לייבוא. בעצומה מזהירים שרפורמה זו תוביל לסגירת רפתות בישראל ותחזק את נשיא טורקיה ארדואן. על העצומה היה חתום גם הקיבוץ שלנו, שגם הוא כולל רפת בשטחו, המהווה חלק ניכר מהכנסות המשק.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אין טעם להיכנס שוב לדיון למה הרפורמה הזו טובה לישראל, ולמה הטיעונים נגדה מאוד חלשים. עשה את זה כרגיל, בכישרון רב, הכתב ישי שנרב. רק אגיד באופן כללי, שהעובדה שהטוענים נגדה הם בעיקר הרפתנים - אומרת פחות או יותר הכל. הרי זה תמיד ככה עם קבוצות לחץ: נהגי המוניות צועקים נגד הכוונה להכניס את "אובר", המורים צועקים נגד החוזים האישיים והחקלאים נגד הורדת המכס על פירות וירקות. כולם מנסים לטעון שמה שהולך לקרות הוא רע ליהודים, אבל האמת היא שהוא בעיקר רע למי שרוצה לשמור על הפריווילגיות שלו, כלומר – להם.
בכל המקרים הללו, הציבור הרחב הוא זה שמשלם את המחיר של הגנה על אינטרסים צרים. וכמו ששנרב הראה, בעלי הרפתות הקטנות - שנמצאות כיום בהפסדים - דווקא צפויים להרוויח מהמהלך וההתנגדות היא בעיקר מבעליהן של הרפתות הגדולות בקיבוצים, שכיום נהנים מאי-התחרות בשוק החלב, בעוד ששאר תושבי ישראל סובלים מזמינות נמוכה של חלב וממחיר גבוה של מוצריו.
להבין את משמעות המאבק
זה לא דבר רע, לדאוג לעצמך. זה טבעי וזה אנושי, אבל לא לשם כך נתכנסנו. הקיבוץ שלנו, בגוש עציון, נבנה על חורבות עין צורים שחרבה במלחמת העצמאות, ומקימיו הגיעו לכאן ב-1969 כדי לחזק את ההתיישבות ביהודה ושומרון. התנאים בהר היו קשים והלכידות הקיבוצית הייתה מאתגרת, אבל המטרה הייתה ברורה. אז נכון שעברו מאז 76 שנים, והיום יש כבר כביש מהיר, וסופר קרוב, ובית מרווח עם גינה, ורשימת המתנה של עשרות משפחות שרוצות לקבוע בקיבוץ שלנו את ביתן. אבל כפי שניתן לראות בהמון פרויקטים של עזרה הדדית בקיבוץ וגם בנתוני המילואים המחמיאים - אותה רוח חלוצית של עשייה ונתינה עדיין מפעמת בקרב החברים אצלנו, ואני בטוחה שגם בחברי שאר הקיבוצים הדתיים האחרים המופיעים בעצומה.
ריקודי עם בקבוצת יבנה, 1975 | צילום: לע"מ
אז זה הזמן לעצור שנייה ולהבין מה המשמעות של המאבקים הללו. אם באנו לכך מתוך תחושת שליחות, שיתוף ושוויון – בואו לא נהפוך עכשיו להיות סתם עוד מונופול. אנחנו קיבוצניקים, לא עובדי הנמלים או חברת החשמל. וגם אם קשה לנו שמזיזים לנו את הגבינה, בתור אלו שנמצאים בצד החברתי של המפה – בואו לא נהיה אלה שמקשים על אנשים בשכבות החלשות לאכול ממנה.
בשבועות הקרובים נהיה עדים לשיא המאבק של מגזר שלם לשמר את כוחו ולהמשיך להשתמט מחובתו ליטול חלק בשותפות הישראלית לביטחון העם והארץ - אנו, חברי הקיבוצים הדתיים, נמצאים 180 מעלות מהם. גם הם ינסו לשכנע אותנו (ואולי את עצמם) שהם נאבקים גם בשבילנו, אבל כל מי שידו אינה נוגעת בדבר - יידע את האמת. הגענו לכאן בשביל לצעוד לפני העדר, אסור לנו לשכוח את זה בשביל עוד כמה פרות.
עוד כתבות בנושא
