יש מילה אחת באוצר המילים הפוליטי של ישראל שמטרידה אותי זמן רב. זהו המונח "הסברה". איפשהו בדרך, מדינת ישראל אימצה את המונח המילולי הזה כתיוג הרשמי לפעילות הדיפלומטיה הציבורית שלה.
עוד כתבות בנושא
בכל פעם שישראל מנסה לתקשר את מדיניותה, את הקשר המדיניות או את חששותיה הביטחוניים לעולם, היא מקטלגת את המאמץ תחת דגל ההסברה. בפועל, משמעות הדבר היא שישראל מנסחת את פעילותה הגלובלית כניסיון מתמשך להסביר את עצמה, שוב ושוב, לעתים קרובות עוד לפני שהיא אפילו ניסחה את המסר עצמו.
אבל שאלו את עצמכם: למה מדינה ריבונית צריכה להרגיש מחויבת כל הזמן להסביר את מעשיה לעולם? מדוע ישראל, בניגוד למדינות דמוקרטיות אחרות, מרגישה צורך להצדיק כל צעד וצעד שלה?
הכי מעניין
לתקשר - לא להסביר
רוב המדינות פועלות למען האינטרס הלאומי שלהן. הן מיישמות מדיניות, נוקטות באסטרטגיות ביטחוניות, ובמידת הצורך, סופגות ביקורת. אם העם לא מסכים, הוא מצביע בעד שינוי. מה שהן לא עושות, זה לנהל קמפיין עולמי ומתמשך כדי להסביר את עצמן לקהילה הבינלאומית.
מדינה ריבונית אינה חייבת לעולם אינסוף הבהרות על שהיא עושה את מה שכל ממשלה אחראית מחויבת לעשות: להגן על עמה ולקדם את האינטרסים שלו.
ישראל יכולה - וצריכה - לתקשר, להושיט יד ולקדם את ערכיה ומדיניותה בביטחון. אבל עליה לעשות זאת ממקום של ביטחון עצמי לאומי, לא מעמדת הגנה. שיתוף מסר אינו זהה להסבר עצמי, וישראל לעולם לא צריכה להרגיש מחויבת להצדיק או להסביר את מדיניותה לגורם זר למען ביטחונה.
עוד כתבות בנושא
בעוד שבמקרים מסוימים ישראל עשויה להשתמש במונח "הסברה" כקיצור עבור "דיפלומטיה ציבורית", משמעותו בפועל אינו דיפלומטיה כלל. זוהי, כאמור, "להסביר". ו"להסביר" בזירה הבינלאומית נשמע כמו משהו גרוע בהרבה: להצדיק. במצב כזה, ישראל מתחילה כל שיחה מעמדת הגנה. במקום להקרין ביטחון, מטרה ולגיטימציה, המדינה מציירת את עצמה כמי שצריכה לטעון את טיעוניה ההגנתיים, לעתים קרובות בפני אנשים הנחושים לא להקשיב.
הגנה אינה דיפלומטיה יעילה. לספר סיפור, לשתף ערכים, ליצור הבנה אמיתית, לבנות בריתות ולחזק קשרים - זו דיפלומטיה יעילה. הסברה, לעומת זאת, מצמצמת את המשימה לבקרת נזקים והצדקה. היא מכניסה את ישראל לעמדה תגובתית, דבר שפוגע באמינות ובבהירות המסרים שלה.
ישנה גם בעיה מעשית: רוב תומכי ישראל בחו"ל, כולל יהודים, אינם יודעים מה פירוש המונח "Hasbarah". כל מונח הדורש פירוש עוד לפני תחילת התקשורת, הוא נטל אסטרטגי. הוא מבלבל בעלות ברית ומספק ליריבות נשק קל להגדיר את מאמציה הדיפלומטיים של ישראל כתעמולה.
ראש הממשלה נתניהו ותרשים הפצצה באו"ם | צילום: AFP
האם זה לא אירוני שדווקא המילה שנועדה להסביר את ישראל לעולם - עושה לעתים קרובות את ההפך הגמור? במקום להבהיר את עמדותיה של ישראל, המונח עצמו יוצר בלבול, אי הבנה ואפילו חשד.
במקום לפתוח דלתות, הוא מרים גבות. במקום להעביר מסר של כוח, הוא מאותת על הגנתיות. מילה שמטרתה לשפוך אור - בסופו של דבר מטשטשת והופכת את מה שאמור להיות מסרים ברורים ובטוחים למשהו שנשמע מתנצל ומתוח. במובנים רבים, "הסברה" הפכה בדיוק לדבר ההפוך ממה שהיא אמורה להיות.
עוד כתבות בנושא
ישראל היא מעצמה עולמית של חדשנות, תרבות, טכנולוגיה ושיתוף פעולה בינלאומי. סיפורה של ישראל הוא רב עוצמה. ההישגים שלה יוצאי דופן. האתגרים האסטרטגיים הפנימיים והאזוריים שלה מורכבים וראויים למסר ברור ומשכנע, לא להצדקה הגנתית. הדיפלומטיה שלה צריכה לשקף את המציאות המודרנית הזו. שימוש בטרמינולוגיה מיושנת ולא מובנת לא תשיג זאת.
כדי לשנות כיוון ולהתקדם באמת, ישראל חייבת להתחיל בהגדרת הבעיה תוך שימוש בשפה הנכונה. מילים מעצבות את התפיסה, והתפיסה מעצבת את המדיניות. כל עוד ישראל מתארת את מעורבותה הבינלאומית במונחים שמרמזים על הגנתיות או הצדקה, היא תישאר לכודה במסגרת שמחלישה את קולה. מסגור מחדש של השפה הוא הצעד הראשון לקראת מסגור מחדש של הנרטיב, כמו גם הקרנת הביטחון והלגיטימציה שמגיעים לכל מדינה ריבונית.
פאנל בנושא "חזית ההסברה בעידן הרשתות החברתיות", בוועידת המרכז האקדמי לב ומקור ראשון | צילום: לירון מולדובן
המונח "הסברה" עוצר את ישראל ומערער את קולה העולמי. על ידי ביטול המונח, ישראל יכולה לצאת מהפינה הלשונית אליה היא הכניסה את עצמה. היא יכולה לדבר בשפת הדיפלומטיה המודרנית, תוך שימוש במילים כמו דיפלומטיה ציבורית, מעורבות עולמית ופעילות בינלאומית. באופן זה, ישראל יכולה לספר את סיפורה בצורה ברורה יותר, משכנעת יותר ועם אמינות רבה יותר בזירה העולמית, עם כל הבהירות והסמכות הראויות לה.
הגיע הזמן להתקדם מעבר ל"הסברים" ולהתחיל לעצב את הנרטיב עם בהירות, ביטחון ומוכוונות מטרה, כמדינה פרואקטיבית ומובילה בזירה העולמית.
עוד כתבות בנושא
