מציאות אחת לגבי המלחמה של ישראל בחמאס אינה ניתנת לערעור: מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית נמצא בשפל חסר תקדים. נדמה שדעת הקהל כלפי ישראל כמעט ולא הייתה שלילית כל כך, אם בכלל, מאז הקמתה. עבור רבים, האצבע המאשימה מופנית ישירות לממשלה – ובמיוחד כלפי מה שהם מכנים חוסר ב"הסברה" רשמית.

הטענה הזו, על חולשתה של ההסברה הישראלית, אינה חדשה. היא חוזרת שוב ושוב, בכל סבב לחימה, ומנוצלת על ידי מי שמרגישים, בצדק, תסכול ממעמדה של ישראל בעולם. היא נשמעה גם במלחמות העבר, עוד מימי האינתיפאדה הראשונה. כפי שציין לאחרונה ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט בפוסט ברשתות החברתיות: "אין לנו מטה הסברה, אין תשובות, אין כלום".

אלא שהשאלה המתבקשת היא האם מישהו יכול לנקוב בשם של מדינה דמוקרטית אחרת בעולם שמחזיקה מטה "הסברה" ייעודי, שמספק באופן שוטף את התשובות שבנט ודומיו דורשים? בנט מצטרף כאן לשורה ארוכה של פקידים, פוליטיקאים וקצינים לשעבר שהעלו את רעיון "ההסברה הכושלת" בכל הזדמנות. אך אם נביט במבט מפוכח על דפוסי הפעולה של חמאס, נבין שהבעיה האמיתית אינה בהסברה הישראלית, אלא דווקא בניצול מבריק של תמימות ונאיביות מצד חמאס, שהיטיב לקרוא את מפת התגובות הבינלאומית לעימותים קודמים.

כדי להבין זאת, צריך לחזור לאפריל 1996, למבצע "ענבי זעם" בלבנון. ב-6 באפריל, ירי ארטילרי ישראלי פגע במתחם של האו"ם שבו שהו כ-800 אזרחים לבנונים. 106 מהם נהרגו ו-116 נפצעו. התגובה העולמית הייתה חדה ומהירה: ביקורת חסרת רחמים על ישראל ומנהיגיה. אותם מנהיגים שכיום מתלוננים על היעדר "הסברה" והידרדרות במעמדה הבינלאומי. 

אז, בין המבקרים היו גם דמויות מוכרות מהזירה הפוליטית והצבאית כיום: נפתלי בנט, שהיה מפקד יחידת קומנדו שלקחה חלק במטח שהחטיא, ומשה (בוגי) יעלון, ראש אמ"ן דאז, שנאלץ להתמודד עם תביעה ייצוגית בחו"ל על פשעי מלחמה לכאורה. יעלון, ששימש אז חוקר אורח בוושינגטון, סירב על פי הדיווחים לקבל את מסמכי התביעה. הגינוי אז היה כמעט אוניברסלי – מארגוני זכויות אדם ועד למועצת הביטחון של האו"ם.

המסר שחיזבאללה הפיק מהאירוע היה ברור: מוות של אזרחים משתלם. הארגון הטמיע את הלקח הזה במלחמת לבנון השנייה, כששוב, אותו הכפר, קאנא, נפגע מירי ישראלי. הפעם נהרגו 28 אזרחים, מהם 16 ילדים. התגובה הבינלאומית הייתה צפויה: לחץ כבד מצד מזכירת המדינה האמריקאית קונדוליזה רייס לעצור את האש. כך, ברגע קריטי שבו ישראל כמעט והנחיתה מכה מכרעת על חיזבאללה, היא נאלצה לסיים את המלחמה מבלי להשיג את יעדיה. חיזבאללה הפך את השימוש הבלתי חוקי במגנים אנושיים לאישום מוסרי ופוליטי נגד ישראל - "טבח", "רצח עם" - כשהעולם מקבל את הנרטיב הזה בקלות יחסית. גם אז, בדיוק כמו היום, ראשי הממשלה והרמטכ"לים (אהוד אולמרט ודן חלוץ) מצאו עצמם בעין הסערה של דעת הקהל העולמית.

הסברה לא עבדה אז, וסביר שלא תעבוד גם היום. ארגוני הטרור למדו לנצל את מה שניתן לכנות "א־סימטריה פסיכולוגית", הפיכת חולשתם הצבאית ליתרון תודעתי, על ידי הקרבת אזרחיהם. ראינו זאת עם חיזבאללה בלבנון, ואנו רואים זאת שוב ושוב בעזה עם חמאס.

קצין אמריקאי, דיוויד וויליאמס, ניתח זאת היטב במאמר מ-2016 על אירועי קאנא. הוא קבע כי "לא הייתה זו כוונה זדונית להרוג פליטים ערבים כפי שהוצע פעמים רבות בצורה לא כנה", אך הדגיש כי הנזק שנגרם בלוחמה פסיכולוגית על ידי ארגוני הטרור היה עצום, בעיקר מול עולם מערבי שממהר לשפוט כל טענה שבה מעורבים "אזרחים חפים מפשע" לכאורה.

העצה שנתן לצבא האמריקאי הייתה חדה: מאחר שהעתיד הקרוב יכלול קרבות קטלניים נוספים מול אויב אסימטרי מסוג זה, המוכן להסוות את עצמו בתוך אוכלוסייה אזרחית בשטח עירוני צפוף, אין לשכוח את הטעויות שנעשו בקאנא. אלא שהעולם שכח. וכך גם רבים ממנהיגי ישראל לשעבר בעצמם, כעת כשהנעל על הרגל השנייה.