היעדר מדיניות החוץ וההסברה הישראליות מגיע בימים אלה לשיאו. בריטניה, קנדה ואוסטרליה הכירו ב"מדינה הפלסטינית", ההפגנות האנטי־ישראליות בכל רחבי העולם מתגברות, ובקרוב יוציאו אותנו לא רק מתחרויות הספורט העולמיות אלא אפילו, רחמנא ליצלן, מהאירוויזיון.

האופוזיציה בישראל חוגגת את כישלונה המדיני וההסברתי של הממשלה, והביקורת המרכזית שלה עוסקת בצדדים הטכניים של ההסברה הישראלית, בחסרונו של גוף־על לאומי שמרכז את כל הגורמים העוסקים בהסברה בישראל או במחסור בתקציבים.

אבל משבר ההסברה לא נובע מסיבות טכניות, אלא נעוץ בעומק התודעה שעל בסיסה שבנו לארצנו בדורות האחרונים. התודעה הזאת כוזבת ומופרכת, ולא רק שאינה מסבירה את מהות קיומנו כעם בארץ ישראל, אלא היא מקור הכישלון ההסברתי. האמת היא שאין לנו בעיה עם המציאות, עם הערבים או עם אומות העולם, אלא רק עם עצמנו.

דוגמה מובהקת לתודעה הכוזבת הזאת היא מגילת העצמאות, עדות אופיינית לתודעת דור המייסדים. היא פותחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", ופוערת את הפתח לכישלון ההסברתי שמלווה אותנו מקום המדינה, ובפרט מאז מלחמת ששת הימים.

עם ישראל לא קם בארץ ישראל. הוא קם ונהיה לעם ביציאת מצרים ובמתן תורה. את הפסוק "הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם" שמענו עוד לפני הכניסה לארץ, במדבר סיני. המולדת שלנו אינה ארץ ישראל אלא עיראק או מסופוטמיה, מולדתו של אבינו אברהם שהצטווה "לך לך מארצך וממולדתך". אין לנו זכויות בארץ ישראל, אלא בעיקר חובות.

הסיבה לכך שמגילת העצמאות מתחילה במילים הללו היא כפיפותה למחשבה הלאומית האירופית של המאה ה־19, הטוענת שזכותו של עם על ארצו נובעת מכך שהוא צמח, התפתח ויצר תודעה לאומית בשטח מסוים. הטיעון הזה אמור להסביר לעצמנו ולעולם מאין נובעת הזכות שלנו על ארץ ישראל. על בסיס האידאולוגיה האירופית הלאומית הזו אכן יש לנו זכויות על הארץ, אבל מכיוון שיש כאן עם נוסף, פלסטיני, גם לו יש זכויות. מכאן נובע באופן טבעי ומתבקש הפתרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות.

יתר על כן, המחשבה האירופית הזאת לא מסוגלת להתייחס לאוסף גדול של אנשים אלא כאל עם ולאום. לכן, כשחלקו הבריטים והצרפתים את המזרח התיכון אחרי מלחמת העולם הראשונה, הם ביתרו אותו למדינות לאום. כך נוצרו כביכול העמים הסורי, הירדני והעיראקי.

אבל במציאות של המזרח התיכון אין באמת עמים במובן האירופי. יש שבטים, חמולות, דתות, כיתות והרבה כנופיות. קיימת אפילו אומה ערבית גדולה, אבל לא עמים. גם לא עם פלסטיני. לכן "הפלסטינים" לא באמת רוצים מדינה משלהם, אלא את המדינה שלנו.

הכישלון שלנו אינו נובע ממציאות מדינית ובינלאומית מסובכת ומורכבת, אלא תודעה לא מבוררת. עלינו לחזור לחשוב בצורה ישראלית, במובן המקורי של המושג. חזרנו לארצנו, ועכשיו הגיע הזמן לחזור גם לעצמנו, לתרבותנו, לערכינו ולמושגי מחשבתנו - לחזור לתנ"ך. אין מקור אחר להבנתו ולהצדקתו של קיומנו כעם בארץ הזאת. לפי התנ"ך, ארץ ישראל אינה המולדת שלנו אלא ארץ הייעוד שלנו. בה אנחנו אמורים למלא את תפקידנו כעם בהיסטוריה האנושית.

צריך לחזור להסברה תנ"כית. להפסיק לנסות להסביר את עצמנו במושגי העמים ובמגרש שלהם, כי זהו כישלון מוכח. הגיע הזמן להסביר את עצמנו במושגים שלנו ובמגרש שלנו. כל דובר ישראלי שלא מסוגל להביא עימו את התנ"ך לכל מפגש בינלאומי או ריאיון באחת מרשתות התקשורת בעולם, להניח אותו על השולחן לפני שהוא מתחיל לדבר, לפתוח אותו ולבסס את טיעוניו עליו, לא יוכל להסביר לעולם מי אנחנו ומה אנחנו עושים בארץ ישראל.

אכן, יש רבים בעולם שהתנ"ך אינו יסוד המוסר בעיניהם, אבל אותם גם ההסברה הרגילה שלנו לא משכנעת. לעומת זאת יש עדיין רבים בעולם ש"הבייבל" הוא מקור סמכות בעיניהם. אותם לפחות נוכל להעביר לצידנו. כך או כך, לפחות נדגול באמת שלנו.