הבעיה של מדינת ישראל אינה ההסברה אלא המציאות

הודה קטאן היא יזמית ומשפיענית ביוטי אמריקנית ממוצא עיראקי. שווי חברת האיפור שבבעלותה מגיע למיליארד דולר, ויש לה 11 מיליון עוקבים בטיקטוק. מאז ראשית המלחמה היא משתמשת בפלטפורמה הזו כדי להפיץ, לצד טיפים לאיפור, גם תעמולה נגד ישראל ומסרים אנטישמיים. בראשית החודש הנוכחי הסירה טיקטוק סרטון שבו האשימה קטאן את ישראל בכך שעמדה מאחורי מלחמת העולם הראשונה, השנייה והמתקפה על מגדלי התאומים ב־11 בספטמבר, וגם מאחורי מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. אם תהיתם כיצד הצליחה ישראל לארגן שתי מלחמות עולם עוד לפני שהוקמה, אתם לא לבד. אפילו טיקטוק, שאיננה ידועה בנטייה פרו־ישראלית, נאלצה להסיר את הסרטון שהפיץ תיאוריות קונספירציה הזויות.

זוהי רק דוגמה אחת, מופרכת במיוחד, לכוחה של מכונת התעמולה שפועלת נגד ישראל בעולם, ובייחוד בעידן הרשתות החברתיות. המכונה הזו פועלת ביתר שאת מאז תחילת המלחמה, וביעילות רבה. הצלחת קמפיין ההרעבה של חמאס גרמה לכך שישראל נאלצה לפתוח את כל המעברים ולהאביס את רצועת עזה בכמויות אדירות של סיוע, שחלק לא מבוטל ממנו הגיע לידי חמאס, באופן ישיר ועקיף. ישראל מואשמת תדיר ב"רצח עם" ובטבח מכוון בתושבי עזה, האשמות שמקבלות גיבוי מגופים בינלאומיים. כל אירוע ברצועה זוכה לסיקור מוטה ומוגזם, ומשמש לתעמולה שמשרתת בסופו של דבר את חמאס ומחלישה את ישראל. חמאס מפברק לעיתים אירועים ותיעודים, ובכל זאת הם מקבלים תהודה בינלאומית בלתי נתפסת. בין השאר, התהודה הזו הביאה את צרפת, קנדה, אוסטרליה ובריטניה להודיע שבכוונתן להכריז על מדינה פלסטינית אם ישראל לא תעצור את המלחמה.

על רקע המציאות הזו נשמעת שוב ושוב הטענה כי ישראל מפקירה את זירת ההסברה. "אין היום הסברה של מדינת ישראל, כלום", טען ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט ברשת X. "ישראל מובסת בשדה הקרב של התודעה הבינלאומית. היום זה כבר 'עובדה' כביכול שישראל מבצעת ג'נוסייד בעזה... אין אפילו ראש מערך הסברה". בהזדמנות אחרת טען כי "אחד המחדלים הגדולים של הממשלה במלחמה הזו שנמשכת יותר מדי זמן ללא הכרעה, זה היעדר הסברה. התוצאה היא מפולת מדינית ולפרקים אמברגו שמסכן את חיילינו".

הטענה החוזרת היא שממשלת ישראל ייבשה את מנגנוני ההסברה ולא עושה מספיק בחזית הזו. המסרים אינם מחודדים, התקציבים לא מספיקים, והגופים שעוסקים בנושא אינם "מתוכללים". כל זה מביא לכך שלישראל אין לגיטימציה בינלאומית לפעול, וזו אחת הסיבות שהיא לא מצליחה לנצח במערכה.

כבר ב־8 באוקטובר

כל אלה טענות חשובות, אבל הרשו לי לפקפק לרגע במרכזיותה של ההסברה הישראלית וביכולתה להביא לניצחונות מזהירים ומהירים. בפועל הסברה היא חלק קטן מהתמונה הגדולה. העולם לא מחכה ש"נסביר" לו כדי שיוכל להשתכנע בצדקת דרכנו. מאחורי הקלעים ובדעת הקהל רוחשים אינסוף אינטרסים, וישנם גם אילוצי המציאות. מטבע הדברים, במלחמה מתרחשות גם תקלות שקשה להסביר גם כאשר כל המערכים מתפקדים. ישנן מדינות וממשלות שבכל תרחיש יתנגדו לפעולה ישראלית, לא משנה איך נסביר אותה, ויש קהלים גדולים במערב שתמיד יעדיפו את הצד הפלסטיני. לצערנו, הם גם יודעים להיות קולניים ואפקטיביים.

נוטים לשכוח למשל שהפגנות נגד ישראל התקיימו כבר בימים הראשונים של המלחמה, כשישראל עדיין ליקקה את פצעיה ועוד לא נקטה צעד אחד בעזה. כבר ב־8 באוקטובר נערכה הפגנה פרו־פלסטינית בכיכר טיימס בניו־יורק, שהונפו בה דגלים פלסטיניים ונשמעו קריאות בנוסח "ההתנגדות מוצדקת" ו"מהנהר עד הים". ב־9 באוקטובר התקיימה הפגנה פרו־פלסטינית מחוץ לשגרירות ישראל בלונדון. הפגנות דומות התקיימו גם ברוטרדם שבהולנד ובברצלונה שבספרד, וזו הייתה רק ההתחלה. ההפגנות הללו הלכו והתרחבו בשבועות שאחרי המתקפה, כשישראל עדיין טיהרה את עוטף עזה ממחבלים, וגילתה עוד ועוד מחזות זוועה בקיבוצים ובאתר מסיבת הנובה. בשלב הזה עדיין היה ראש מערך הסברה במשרד ראש הממשלה, וישראל ניהלה קמפיין שהפיץ בעולם את דבר הזוועות שהתחוללו בשבעה באוקטובר.

מנהיגי העולם גינו אז בחריפות את מעשי חמאס, אבל כמעט באותה נשימה הזהירו את ישראל שלא להסלים את המצב יתר על המידה. מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש הכריז כבר ב־9 באוקטובר ש"מבצעים צבאיים צריכים להתנהל בהתאמה קפדנית לחוק ההומניטרי הבינלאומי", וכי הוא "מוטרד עמוקות" מהאפשרות של מצור על רצועת עזה, מכיוון ש"המצב ההומניטרי היה חמור בצורה קיצונית עוד לפני מעשי העוינות". קריאות דומות נשמעו גם ממנהיגים אירופים, כולל נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר־ליין. בהמשך אותו חודש, עדיין אוקטובר 2023, טען גוטרש שהטבח שביצע חמאס "לא התרחש בחלל ריק", וקישר אותו ל"כיבוש החונק שתחתיו נמצאים הפלסטינים במשך 56 שנה". אפילו נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, שנשא נאומי תמיכה ברורים בישראל, הזהיר אותה שלא לנקוט צעדים שיביאו להסלמה אזורית. ה"דונט" המפורסם שלו כלפי חיזבאללה ואיראן, היה מכוון למעשה גם כלפי ישראל. הלגיטימציה של ישראל לפעול בעזה הייתה מלכתחילה קצובה בזמן ובמניין הגופות בצד השני.

בישראל נוטים להפליג בחשיבותה של ההסברה מצידנו, ולהתעלם מכך שלרשות הצד השני עומדת מכונה משומנת וממומנת שפועלת כבר עשורים, מקמפיין ה־BDS ועד קמפיין ההרעבה האחרון שראינו את מקצועיותו. אלה מכונות להנדסת תודעה שהוקמו במיליארדים רבים, במימון קטארי, איראני וסיני. ההון הקטארי הקנה לנסיכות המפרצית השפעה על שורה של אוניברסיטאות יוקרה ומכוני מחקר בארצות הברית, אלה שהשמיעו מחאה רמה כשישראל ביקשה להיכנס לרפיח, צעד שהתברר כקריטי במלחמה. טיקטוק הסינית ידועה בהטיה הפרו־פלסטינית שלה, כפי שחשף ברק הרשקוביץ, בכיר לשעבר בטיקטוק ישראל.

"ישראלים רבים לא יודעים, אבל טיקטוק היא לא סתם אפליקציה של תוכן חמוד", אומר הרשקוביץ. "שליש מהאמריקנים הצהירו שהם צורכים דרכה את המידע והחדשות שלהם, וההשפעה שלה על דעת הקהל עצומה. לצערי, כשהייתי בכיר במערכת נחשפתי למדיניות שחסמה קמפיינים להעלאת מודעות בעולם לסוגיית החטופים, בזמן שתכנים מסיתים לאינתיפאדה או הכחשת טבח שגשגו ושטפו את מוחותיהם של צעירים בכל העולם המערבי".

כלי התעמולה נעשו נגישים מתמיד, והרשתות החברתיות הפכו למפעל דיסאינפורמציה והם מעצבים נרטיבים עולמיים ואת תודעת ההמונים. בעולם יש שני מיליארד מוסלמים, מול כ־20 מיליון יהודים. בזירה הזו ממלאים תפקיד גם זרמים אנטישמיים עתיקים בחלק ממדינות אירופה, וזרמים מודרניים יותר של פרוגרס, השקפת עולם שמבחינתה הצד החזק במאבק הוא תמיד הצד הטועה, והצד החלש הוא תמיד הצודק.

בניתוח שערך אורי שעשוע, מייסד סטארטאפ בשם אקספוז, הוא חשף את קמפיין ההשפעה שפעל נגד ישראל כבר בליל 8 באוקטובר 2023. לדבריו, כפי שפורסמו בעיתון גלובס, זהו אחד משלושת הקמפיינים הגדולים בתולדות הרשת, לצד "בלאק לייבס מטר" ו"מי טו". בתוך חמישה ימים, הוא אומר, הקמפיין נגד ישראל הגיע ל־10 מיליארד צפיות במטא (פייסבוק) לבדה. לשם השוואה, אם חברה מסחרית הייתה רוצה להגיע לחשיפה כזו, היה עליה להשקיע 250 מיליון דולר.

גם לאחר מבצע עופרת יצוקה שהתנהל בעזה ב־2008, התעוררה ביקורת בינלאומית עזה. העיתונות העולמית תיארה את הסבל הפלסטיני ואת היקפי ההרס ברצועה, וישראל התקשתה לעמוד בפרץ. ישראל ספגה אז אינספור גינויים, כולל דו"ח גולדסטון המפורסם שהאשים אותה בפשעי מלחמה. אף שמשרד החוץ נערך לאותה מלחמה עם קמפיינים תקשורתיים מסודרים, גם אז נטען כי ההסברה הישראלית נכשלה.

גם בצוק איתן התכוננה ישראל למלחמה בעידן הרשתות החברתיות, ואנשי דובר צה"ל ומשרד החוץ עשו שימוש נרחב בניו־מדיה. הוכנו מראש תכנים בשפות נוספות ובהן צרפתית וספרדית, וצה"ל אִפשר לעיתונאים להצטרף ליחידות הלוחמות. הוחלט לשתף פעולה עם התקשורת הבינלאומית כדי לנסות להשפיע על הנרטיב, ולא להפקיר את הזירה לחמאס. זה לא באמת עזר. למרות המסרים שהסבירו כי חמאס משתמש בתושבים כמגן אנושי ומונע מהם סיוע הומניטרי, ולמרות תיעודים של מנהיגי חמאס שהסתתרו בקטאר ושל לוחמי חמאס הפועלים בבתי חולים, במסגדים ובמנהרות ומתניידים באמבולנסים, הביקורת הבינלאומית לא איחרה לבוא.

אפשר להמשיך ולהביא דוגמאות נוספות. כמעט בכל סבב לחימה שנפגעו בו אזרחים פלסטינים או נראו תמונות הרס קשות, התקשורת הבינלאומית הוצפה בתיעודים, העולם הזדעזע וגינה, ובישראל ביכו את היעדר ההסברה שפוגע בלגיטימציה הבינלאומית. העניין הזה מלווה אותנו עוד מימי האינתיפאדה הראשונה, שבה ישראל לא הצליחה להסביר שמדובר בהתקוממות אלימה ולא רק ב"ילדים עם אבנים" שעומדים מול טנקים של צה"ל. התמונות היו חזקות מדי, והמערב שמח לאמץ את הנרטיב הפלסטיני.

לקחי מלחמת לבנון

חלק מהבעיה נובע מכך שהמציאות קשה לדברור. מלחמה היא לא דבר יפה, ובמלחמה שבה צד אחד אדיש לאבדות בקרב אזרחיו ומשתמש בהן כנשק תודעתי, כמעט בלתי אפשרי לנצח בקרב על התודעה. ההתרחשויות בישראל מקבלות חשיפה יותר מכל מדינה אחרת, ומלחמותיה זוכות לכותרות יותר מכל סכסוך אחר בעולם. וכאשר מוסיפים לזה את מכונת התעמולה האדירה שנבנתה ברשתות החברתיות, זהו מאבק שישראל לעולם תתקשה לנצח בו.

האם כל זה אומר שישראל לא צריכה לעסוק בהסברה? לא. להסברה יעילה, במיוחד אם היא נשענת על תיעודים ונתונים שיכולים להפריך קמפיינים שקריים של חמאס, יש ערך רב, וטוב שתיעודים כאלה יוצאים במהירות האפשרית ולא שבוע אחרי שהאירוע כבר סוקר בכל העולם והתקבע כמציאות. אבל בתמונה הכוללת, להסברה יש יכולת מוגבלת מאוד להזיז את המחט. בסופו של דבר למדינות יש אינטרסים משלהן, ויכולתן לפעול נגד דעת הקהל הפנימית אצלן מוגבלת. לא את הכול אפשר לפתור באמצעות מינוי ראש מערך הסברה, אם כי כדאי כמובן למנות אחד כזה.

מערך ההסברה הלאומי הוקם ב־2007 כלקח ממלחמת לבנון השנייה, ותפקידו לתאם את כלל גורמי ההסברה במדינת ישראל. כשמערך הסברה עובד כמו שצריך, הוא אמור לגרום לכל הגופים הרלוונטיים לדבר בקול אחד, כולל משרד החוץ, שב"ס, משרד המשפטים, דובר צה"ל, שב"כ, מתפ"ש ועוד. ראש הממשלה מעביר הנחיות כלליות, ומערך ההסברה אמור לייצר מסרים בהתאם.

בפועל, המערך נשאר חלש במשך שנים רבות. בישראל פועלים שלושה גופי הסברה עיקריים: משרד החוץ, שמחזיק בתקציב העיקרי להסברה ולדברור מדיניות החוץ של ישראל, והוא כולל גם את מערך השגרירויות והדיפלומטיה; משרד התפוצות, שעובד מול הקהילות היהודיות והקמפוסים האקדמיים במערב; וכמובן דובר צה"ל, שהוא הגורם הרשמי שמדברר את פעילות צה"ל בזמן מלחמה. דובר צה"ל הוא חטיבה שלמה, שגם גייסה מספר לא קטן של אנשי מילואים בראשית המלחמה. דובר צה"ל הוא גם הגוף היחיד שמחזיק במידע, נתונים ותיעודים מתוך רצועת עזה, מכיוון שהוא הגוף היחיד שנמצא בשטח ואוסף תיעודים בדרכים שונות, כך שכל גוף הסברה נדרש לשיתוף פעולה עימו בזמן מלחמה. לא אחת במהלך המלחמה הנוכחית ספג דובר צה"ל ביקורת על תגובות איטיות בשחרור חומרים שעשויים להפריך בזמן אמת טענות כזב של חמאס וקמפיינים שמשתוללים בעולם.

מ־2015 ועד 2021, ראש הממשלה נתניהו לא מינה ראש מערך הסברה. ב־2021 מינה ראש הממשלה נפתלי בנט את אלעד טנא, ששיקם את מערך ההסברה והפיח בו חיים (גילוי נאות: טנא הוא העורך הפורש של מקור ראשון). יאיר לפיד החליף אותו בדובר משרד החוץ ליאור חייט, אף שטנא היה מינוי מקצועי לעילא, ואף שהיה ידוע מראש שחייט יכהן בתפקיד חודשים בודדים עד הבחירות. חייט עזב כמובן את תפקידו עם כניסת הממשלה הנוכחית. היום, אותו לפיד נוזף בממשלה על כך שאין לה מערך הסברה ראוי. בין השאר הוא כתב: "איך הגענו למצב שהפלסטינים טובים יותר מממשלת ישראל בזירה הבינלאומית? ועדת חקירה ממלכתית שתגן עלינו משפטית מצד אחד, ומערך הסברה יעיל ומתואם מצד שני, היו מונעים תופעות כאלה". באוגוסט 2023 מונה מושיק אביב לראש מערך ההסברה, אך במאי 2024 הוא סיים את תפקידו ומאז לא מונה מישהו אחר לתפקיד.

אוהבים את המנצחים

במצב הנוכחי, הבעיה הישראלית מול עזה היא יותר של מדיניות מאשר של הסברה. היה פה כבר ראש ממשלה שאמר כי "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים". כשישראל מנהלת מדיניות מגומגמת ולא נחושה, הרבה יותר קשה להסביר אותה. הדשדוש האינסופי בעזה שאינו מוביל לדבר, לא לעסקה ולא לכיבוש, הוא הגורם העיקרי לביקורת הבינלאומית הנוקבת. גם במהלך השנתיים האחרונות, כאשר ישראל ניהלה מלחמות עם יעדים ברורים, בנחישות ובמהירות, כמו באיראן ובלבנון – הביקורת הבינלאומית הייתה הרבה פחות צורבת. ישראל הייתה צריכה לסיים את המלחמה בעזה מזמן, רצוי בניצחון ולא בתבוסה, אבל מה לה להלין על דעת הקהל שנוטה נגדה, כאשר כל מה שהעולם רואה הוא סבל ללא תכלית. ככל שהמלחמה הלכה והתרחקה מטבח 7 באוקטובר, כך התעמולה האנטי־ישראלית הפכה לאפקטיבית ויותר. כרגע, מה שישפר את מעמדה של ישראל בעולם הוא ניצחון מהיר ומובהק.

הנטייה היהודית־ישראלית להסביר את עצמנו כל הזמן, מתעלמת ממערך אינטרסים גדול שנמצא מאחורי הקלעים. גם אם המטרה היא לזכות ללגיטימציה בינלאומית באמצעות תמיכה של דעת הקהל, היא עצמה משתנה ממקום למקום. מה שישכנע אנשי שמאל בארה"ב או בבריטניה, עשוי להרחיק אנשי ימין באותן מדינות. אין "דעת קהל" אחת. מדינות מערביות רבות התייחסו באופן סבלני למדינות דיקטטוריות שזלזלו בזכויות אדם, כמו לוב של קדאפי או סעודיה. זה קרה בשל אינטרסים וגם תחת ממשלות שמאל ליברליות, וגם כשציבור תומכיהן סלד מאוד מהמדינות הללו. הציבור הרחב אינו חשוף לסבך השיקולים והאינטרסים, ולרוב גם לא מצביע על פי סוגיות של מדיניות חוץ.

מדינות עורכות לפעמים גם שיקולים פוליטיים פנימיים. ממשלת השמאל באוסטרליה, למשל, מושפעת מהצורך לרצות את קהל המצביעים המוסלמי והליברלי שתומך בה, וכך גם הממשלה בצרפת ובמידה רבה בבריטניה. אי אפשר להשוות בין ממשל ביידן וההגבלות שהוא הטיל על ישראל בשנת המלחמה הראשונה, כשישראל עוד זכתה לאמפתיה בעקבות הטבח הנורא, וכשעדיין היה לה מערך הסברה מתפקד – ובין ממשל טראמפ שנותן לישראל יד חופשית במידה רבה ותמיכה בינלאומית. אותה מדינה, אותה הסברה, ומדיניות שונה לחלוטין.

ובכלל, ישראל צריכה להתמקד במעשים יותר מאשר בדיבורים, ולגבות מחיר ממדינות ידידות שפועלות נגדנו בשם אינטרסים עלומים מבית. צעדים קונקרטיים מדברים הרבה יותר טוב מקמפיין, מושחז ככל שיהיה. רק השבוע נקט משרד החוץ שני צעדים בגישת "פחות דיבורים, יותר מעשים". כשאוסטרליה הודיעה שהיא שוללת מח"כ שמחה רוטמן את אשרת הכניסה אליה, הורה שר החוץ גדעון סער לשלול את אשרות השהייה של נציגי אוסטרליה לרשות הפלסטינית, ולבחון כל בקשה אוסטרלית בקפידה. הנציגים הללו פועלים בישראל, מתגוררים בה, מקבלים מישראל מעטפת דיפלומטית ואישורים, אבל פועלים מול הרשות הפלסטינית. המסר ברור: אוסטרליה מבקשת להכיר במדינה פלסטינית ומתעדפת אינטרסים פלסטיניים על פני אלה של ישראל? ישראל תפגע בה בנקודה הזו בדיוק, ותשלול ממנה את הגישה לרשות הפלסטינית.

באותה רוח דווח השבוע על המלצה של שר החוץ סער לסגור את הקונסוליה הצרפתית בירושלים. צרפת היא הכוח המוביל מאחורי כוונתן של מדינות מערביות להכיר במדינה פלסטינית. לאחרונה דווח כי היא גם לא מחדשת את הוויזות של מאבטחי אל־על הפועלים בפריז, שלא לדבר על שורה של תקריות אנטישמיות שאינן מקבלות מענה הולם. הקונסוליה הצרפתית בלב ירושלים נותנת שירותים לרמאללה, והיא פועלת בישראל באופן לא חוקי. צרפת הזדעקה כצפוי נגד הכוונה לסגור את הקונסוליה הזו, שמשמשת אותה לקידום האינטרס הפלסטיני. אין סיבה שישראל תסייע לה בכך, בשעה שצרפת פועלת נגדה.

בסופו של דבר, צעדים כאלה מדברים בקול רם הרבה יותר מהסברה. בדרך זו ישראל דורשת מידידותיה לנהוג כידידות, וגובה מחיר ממי שאינה פועלת כך. יש עוד שורה ארוכה של צעדים מהסוג הזה שישראל יכולה לנקוט: תקריות אנטישמיות ביוון? אפשר להוציא אזהרת מסע בשיא עונת התיירות למדינה החביבה על הישראלים. ישנן עוד מדינות אירופיות שמפעילות בירושלים נציגויות דיפלומטיות לרשות הפלסטינית, שישראל יכולה לסגור ולשלול מהן אשרות שהייה. מדינות אירופיות מממנות בנייה בלתי חוקית בשטחי C, שישראל יכולה לפרק ולאסור. מדינות רבות רוכשות מישראל נשק ומערכות הגנה מתקדמות, בדיוק בתקופה שבה אירופה מתעצמת ומרחיבה את צבאותיה. גם זה מנוף ישראלי. ישראל כידוע מקיימת שיתופי פעולה ביטחוניים ומודיעיניים עם אירופה, ובעבר דווח כי היא סיפקה מידע מודיעיני וסייעה לסכל עשרות פיגועים בערי אירופה.

החלטת ממשלה שהתקבלה בשבועות האחרונים עשויה להטריד את מדינות אירופה ובמקביל גם לתרום לישראל. מדובר בתוכנית לעידוד עלייה ושילוב עולים במקצועות נדרשים. המטרה היא לעודד עלייה של בעלי כישורים בתחומים אסטרטגיים כמו טכנולוגיה מתקדמת, ביטחון, סייבר, פיננסים ותעשיות חדשנות, באמצעות הסרת חסמי עלייה ויצירת תמריצים מותאמים. במילים אחרות: אם מדינות אירופה לא מסוגלות להגן על היהודים שלהן, ישראל תעשה זאת במקומן, והיא תמשוך קודם כול את המוכשרים והמרוויחים הגדולים מתוכם. מתברר שמדינות אירופיות מוטרדות ממהלך כזה יותר ממה שאנו עשויים לחשוב.