במדינה מתוקנת לא היינו מפסיקים לדבר על הידיעה שפרסם באחרונה העיתונאי החרוץ אבישי גרינצייג. צה"ל הִרבה להכריז שלא יתקוף באזורים שאולי נמצאים בהם חטופים. גרינצייג חשף שחמאס הפך את האזורים הללו למוקדים מבוצרים של טרור ורצח. באחד המתחמים שהה חטוף אחד, ולכן צה"ל נמנע מלתקוף שם; מאותו מתחם יצאו המחבלים לפעולות שהרגו 12 חיילים. בגלל חשש אפשרי לחייו של אחד – נקטלו תריסר; העיוות המוסרי צועק לשמיים. ומה נעשה אם בפעם הבאה יאסרו את השבויים במתקן הגרעיני בפורדו?
מה מבדיל בין אורית סטרוק וצביקה מור לבין כל אלו שיצאו נגדם בחריפות בנושא החטופים? להערכתי – שנתיים. אני מעז לשער שבעוד שנה-שנתיים רוב מוחלט של הישראלים יאמרו בנושא הזה מה שסטרוק אומרת היום. למה אני מניח כך? כי אני זוכר מה קרה אחרי עסקת שליט: הקונצנזוס המוחלט בעד העסקה התפורר במהירות כשהתבררו מחיריה. יאיר לפיד, שכנראה מלכתחילה לא אהב את העסקה ההיא, אף הגיש ב־2015 הצעת חוק: אסור לשחרר יותר ממחבל אחד תמורת שבוי אחד. ההצעה זכתה לתמיכה ציבורית רבה, ולחוק כזה הייתה יכולה להיות השפעה חינוכית וחברתית. לדאבון הלב, הוא מעולם לא נחקק.
| צילום: איור: איילת ינאי
עסקת השבויים האחרונה של המלחמה הייתה כנראה בלתי נמנעת. אחרי שנים רבות של מדיניות רופסת ושנתיים של התבוססות במשא ומתן עם רוצחים, קשה להאמין שהיינו יכולים להשיג עסקה טובה יותר. מבחינת המחיר במחבלים משוחררים שילמנו יותר בעסקאות קודמות, אך המלחמה הזו הייתה הפעם הראשונה שבה שוב ושוב שילמנו עבור חטופים גם מחיר אסטרטגי. בתמורה לחטופים ויתרה המדינה בעקביות על נכסים צבאיים רבי ערך; למעשה, ויתרה אולי על עצם האפשרות לנצח במלחמה נגד חמאס. לא מוכר לי תקדים בתולדות המלחמות לנוסחה הזו של ניצחון תמורת שבויים.
הכי מעניין
השבויים החיים חזרו, וזו שמחה גדולה. אין לי טענות כלפי הקרובים שעשו מה שיכלו כדי להשיב אותם, והתעלמו משאלת המחיר. כפי שאמרה לי בכנות אמא אחת, "אני לא יכולה לקחת על הכתפיים שלי את כל השיקולים האלה". אך בהחלט יש לי טענה כלפי היחצנים שקידמו במשך שנים רבות מדיניות הרסנית, כלפי הפוליטיקאים שמימשו אותה וכלפי כולנו, ששיתפנו איתה פעולה.
לא מזמן הלך לעולמו הפילוסוף הסקוטי אלסדייר מקינטאייר. בפתח ספרו החשוב "מעבר למידה הטובה" טען מקינטאייר שהחשיבה המוסרית של החברה המערבית התנוונה כליל. אין לנו שום תיאוריה מוסרית שיטתית, אלא רק פרצי סנטימנטליות וסיסמאות ריקות. בארצות הברית מתווכחים בלהט בעד ונגד הזכות להפלה מלאכותית. אלו מצהירים על "הזכות לחיים" ואלו צועקים על "הזכות לבחור", אך איש אינו מציע תיאוריה מוסרית מקיפה ושיטתית שיכולה להכריע את המחלוקת. הלוואי שהייתי יכול לומר שזה גם המצב אצלנו בנוגע לשאלות המוסריות שמעלות עסקאות השבויים, אך האמת היא שאנחנו נמצאים במצב גרוע יותר: כמעט שאין דיון מוסרי, כי כל מי שהעז לפקפק בנוסחה השערורייתית של "כל מחיר" הושתק באופן בריוני.
עוד כתבות בנושא
יש שניסו להגן על הכניעה השיטתית לחוטפים בטענה שחיילים מוכנים לצאת לקרב רק משום שהם יודעים שהמדינה תשלם תמורתם כל מחיר אם ייפלו בשבי. דיברתי עם מאות חיילים קרביים, אולי יותר, וכמעט כולם אמרו את ההפך הגמור: אל תשחררו עבורי מחבלים ואל תיכנעו בגללי לאויבי ישראל.
חסידי הכניעה לחמאס ניסו מדי פעם לנמק עד כמה החטיפות הללו שונות ממקרים קודמים. אך קשה למצוא ערך אובייקטיבי רב בהבחנות הללו. באנגלית אומרים על זה: "a distinction without a difference" – הבחנה שאין עמה הבדל. יש שטענו, למשל, שצריך לשלם הרבה יותר תמורת אזרחים שאינם חיילים. אבל כאשר גלעד שליט היה בשבי טענו בדיוק להפך: שאנחנו מחויבים יותר דווקא לחיילים. כך כנראה הסיקה גם ועדת שמגר. יש שטענו שהמדינה הפקירה את החטופים, ולכן חייבת להם יותר. אך גם אם לצורך הדיון נקבל את המונח המקומם "הפקרה", האם כדי לתקן את הפקרת היחיד צריך עכשיו להפקיר תריסר?
אחרי ששבו לשמחתנו החטופים החיים, אנחנו חייבים לשקם במהירות את הדיון הציבורי, שהושתק עד כה בכוח. במו ידינו הפכנו את החטיפות לאיום אסטרטגי על ישראל. בלי שינוי כיוון דחוף, ברוח חוק לפיד – עצם קיומנו כאן נתון בסכנה.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
