בשעת כתיבת שורות אלו, עדיין מתנהלים חיפושים קדחתניים אחר מכשיר הטלפון של הפצ"רית לשעבר, יפעת תומר־ירושלמי, ש"אבד" בים. כוחות ביטחון, צוללנים, שוטרים, אזרחים, אפילו זק"א. היכן המכשיר?
אבל רגע, החקירה הרי נפתחה כמה ימים לפני שהטלפון נעלם בחוף הים. כאשר החשדות נוגעים לשיבוש מתמשך, כולל תצהירים שקריים לבית המשפט העליון – הצעד הגלוי הראשון של החקירה חייב להיות תפיסת חומרים, ואפילו מעצר מונע. מכאן נובע שאם החקירה אכן זקוקה לחומרים המצויים בטלפון, מדובר במחדל גדול כבר בצעד הפתיחה. אם אלה אכן פני הדברים, המשמעות ברורה: מי שמנהל את החקירה איננו מתאים לאירוע בסדר גודל שכזה – ואולי דווקא משום כך נבחר לנהל אותה.
שפע של שמועות רצות בתקשורת וברשתות סביב פרשת הפצ"רית. למשל, שחשיפת ההדלפה קשורה למינוי זיני. או שסגן הפצ"רית, "הבודק", כלל לא בדק את אנשי הפרקליטות הצבאית אלא רק את אנשי מצ"ח. שמועה נוספת מספרת שהיועמ"שית הנחתה את הרמטכ"ל שלא לספר לדרג המדיני על ממצאי בדיקת הפוליגרף, וכן הלאה.
הכי מעניין
רוב השמועות הללו נשמעות קצת קלושות. הראשונה לא ממש מסתדרת עם האופן שבו מתבצעת בדיקת פוליגרף (על כך בהמשך). השנייה הופכת כל מי שעמד מאחורי ה"בדיקה" שלא הייתה, כולל היועמ"שית ופרקליט המדינה, לאשמים באופן מובהק בטיוח ובשקר לבג"ץ. השלישית היא הנחיה לא חוקית שמהווה הפרת אמונים ברורה. אומנם בישראל עומדת למוסדות המדינה "חזקת הרשלנות המנהלית", והיא אף גוברת שבעתיים כשמדובר במשפטנים, אבל עד כדי כך? קשה להאמין.
תומר־ירושלמי | צילום: דובר צה"ל
טוב, לפחות פעם היה קשה, היום כבר הרבה פחות. משום שכבר עכשיו פרשת שדה תימן חורגת מכל מה שהכרנו. היא מוכיחה שאין מהלך מנהלי, לא אתי ואפילו לא חוקי, שהמשפטנים לא ינקטו בו לטובת עצמם. גם מעט העובדות הידועות שנחשפו בפרשה, מספיקות כדי להבין שרשויות המשפט והאכיפה בישראל הגיעו לשפל היסטורי חסר תקדים.
הכפילו את ההימור
כדי להבין כמה עמוק שקענו, נשוב בקצרה להתחלה. אירוע ההתעללות לכאורה במחבל החמאס בבסיס שדה תימן התרחש ב־5 ביולי 2024. ב־29 ביולי נעצרו הלוחמים החשודים מצוות 100 באופן מופרז ומופגן. תדרוכי הפרקליטות הצבאית זעקו "מעשה סדום בנסיבות אינוס", האשמה שלא נשמעת אמינה במיוחד. הצירוף של כל אלה עורר זעם ציבורי גדול, שכלל פריצה לבסיסים בית־ליד ושדה תימן, גם של כמה חברי כנסת.
היה ברור שהפרקליטות הצבאית שגתה באופן שבו טיפלה בפרשה. אבל כלל נקוט בקרב מי שאפשר לכנות "המעמד המנהלי": אם הפסדת בהימור – הכפל אותו, ואם תתמיד – בסוף תנצח, שהרי המערכת היא "הבית", ויש לה מספיק משאבים. לכן, כידוע לנו בדיעבד, נערכו דיונים לא פורמליים בפרקליטות הצבאית, בניצוח הפצ"רית, והוחלט להדליף סרטון של החשודים מבצעים לכאורה את אותו "מעשה סדום בנסיבות אינוס".
הסרטון, עם המסגור האמור, פורסם בערוץ 12 ב־6 באוגוסט, עוד לפני שהגיע לחשודים. כדאי לציין שלא רואים בסרטון את שיוחס לו, וגם שמדובר בסרטון ערוך, לא ידוע בידי מי. על כל פנים, מכיוון שהסרטון עדיין לא הגיע להגנה, ברור שהודלף מצד התביעה. בכך ההדלפה לא רק עברה על כמה סעיפי חוק, אלא גם פגעה באופן חמור בזכויות החשודים ובהליך התקין שהם זכאים לו.
כעת מתחילה סאגה חדשה, שמבחינה משפטית היא חמורה עוד יותר. ההדלפה האמורה, שמבחינת המדליפים המבריקים נועדה להצדיק את מעשי פרקליטות הצבאית, רק ליבתה את האש – גם בישראל, ועוד הרבה יותר מזה בעולם. כך נולדה דרישה פוליטית וציבורית, כולל עתירות משפטיות מוצדקות מאוד מצד החשודים, לחקור את ההדלפה, כפי שנחקרו הדלפות אחרות.
בעקבות הלחץ המצטבר החליטו בפרקליטות הצבאית להודיע על "בדיקה". שוב נזעקו העותרים לבית המשפט העליון, והפצירו בו לחייב חקירה מטעם גוף חיצוני, בטענה פשוטה ומובנת מאליה: החשודים בהדלפה אינם יכולים לבדוק את עצמם. בדיעבד אנו יודעים שהעותרים צדקו בכל מילה. טענת ה"בדיקה" של הפרקליטות הצבאית הייתה שקר והצגה. מי שהבטיח לערוך "בדיקה" היה המדליף הראשי, כך שה"בדיקה" מראשיתה הייתה פעולת הונאה – כלומר, עוד הכפלה של ההימור.
העניינים ממשיכים להסתבך. משפטני המדינה זעקו אומנם שטענות העותרים "מטילות דופי ברשות ללא כל בסיס", ומאוד רצו שהפרקליטות הצבאית "תבדוק" את עצמה, אבל מראית העין של בדיקה עצמית לא הייתה נוחה. לכן, במהלך הדיונים בבית המשפט, ההימור הוכפל שוב: כעת הצהירה היועמ"שית גלי בהרב־מיארה שהיא לוקחת אחריות על הבדיקה, יחד עם הפרקליטות.
בפסק הדין מ־2 בפברואר 2025 נכתב בפירוש כי "סגן הפרקליטה הצבאית הראשית עומד בקשר עם היועצת המשפטית לממשלה בכל הנוגע לטיפול בעניין" וכי "בהתאם לנהלים הרלוונטיים הוא יקבל החלטה לאחר היוועצות עמה". בית המשפט ביקש בפירוש שהליך הבדיקה "יהיה נתון לפיקוח היועצת המשפטית לממשלה באמצעות, למשל, פרקליט מלווה מפרקליטות המדינה". היועמ"שית נענתה ולתפקיד הוצב משנה לפרקליט המדינה, עו"ד אלון אלטמן. דעת השופטים נחה: "הליך הבדיקה יהיה נתון לפיקוחה של היועצת המשפטית לממשלה".
זוהי עוד הכפלה של ההימור, והפעם רוחבית, מפני שכעת מעורבים בו כולם: הפרקליטות הצבאית, הייעוץ המשפטי, פרקליטות המדינה, ובית המשפט העליון. כולם הפכו עצמם לשותפים לדבר העבירה, בהונאה פעילה ומודעת או בהיתממות מעושה. כעת גם יש כתובת ואחראי מוגדר ורשמי: היועצת המשפטית לממשלה.
ח"כ צבי סוכות בשער בסיס שדה תימן, 2024 | צילום: דודו גרינשפן
באותו חודש גם הוגשו כתבי האישום נגד החשודים, שבהם, הפלא ופלא, כלל לא מופיע אותו "מעשה סדום בנסיבות אינוס". המסגור המקורי של הפרשה נעלם כלא היה, אבל בדיעבד ברור שמכיוון שהאחראים כאן הם המדליפים העבריינים, לא היה סיכוי שלא יוגש כתב אישום כלשהו. הם הרי כבר הלכו נגדם על כל הקופה, ומשם אין דרך חזרה.
מראית העין של ה"בדיקה" העצמית המשיכה בינתיים, והמשיכה גם לעורר ביקורת ציבורית ועתירות. כך עד 16 בספטמבר השנה, כאשר "המדינה" הודיעה לבית המשפט באופן רשמי שה"בדיקה" הסתיימה בלי תוצאות, ואין עוד מה לעשות. אין ממצאים, אין אשמים, אין מסקנות, אפשר להתקדם, אין מה לראות; "הדרג המקצועי" אמר את שלו.
שתיקת השופטים
העניין כמעט תם ונשלם. הכפלת ההימור הרוחבית כמעט הצליחה, והמעמד המנהלי היה כפסע מניצחון, מתנאה באותה הולכת שולל שקופה, כביכול נמנע ניגוד העניינים. המערכת המשפטית כולה סמכה את ידיה, בתירוצים שדופים ותואנות מופרכות, על מפעל המרמה וההטעיה הזה. בעיניים עצומות לרווחה וחיוך זחוח, היחידים שננזפו בינתיים היו העותרים, שהעזו "להטיל דופי" בממסד המשפטי הנפלא.
אלא שכעת פרצה לחיינו בדיקת פוליגרף, שבמסגרתה דוברת הפרקליטות הצבאית הודתה בהדלפה והפלילה את הפצ"רית. איך עובדת בדיקת פוליגרף? ההנחה הסבירה היא שלכולנו יש חטאים ועבירות, גם אם קלי ערך. כדי לעבור פוליגרף בהצלחה – לפחות כשמדובר באנשים נורמטיביים יחסית – מקיימים שיחה מקדימה ומפורטת, שבה מתוודים מראש על אותם עבירות וחטאים שטורדים את מצפוננו. אחרי ששמים אותם באופן רשמי בצד, מרגישים יותר בנוח לענות על השאלות בזמן הפוליגרף. סביר שכך קרה לאותה מועמדת: היא התוודתה על ההדלפה כדי לעבור את הבדיקה.
זו אומנם רק השערה, וגם לא ידועה לנו השתלשלות העניינים הפנימית מאז. אבל מרגע שהפללת הפצ"רית נחשפה לציבור, אפשר לומר שסוף־סוף – שום דבר לא השתנה. כעת אנחנו בסיבוב נוסף של הכפלת ההימור, עליית עוד מדרגה בסאגת העבריינות.
שימו לב להודעה המדהימה שיצאה מהיועצת המשפטית לממשלה: "בעקבות מידע שהתקבל לאחרונה, החליטה היועצת המשפטית לממשלה על דעת פרקליט המדינה וראש אגף החקירות והמודיעין במשטרת ישראל, להורות על פתיחה בחקירה פלילית... החקירה מנוהלת על ידי אגף החקירות והמודיעין במשטרת ישראל, ובליווי פרקליטות המדינה... ביממה האחרונה בוצעו פעולות חקירה שונות. עדכון אודות הפתיחה בחקירה נמסר לבג"ץ".
אם זו איננה השחתה מהמקפצה, אין כזו בעולם. היועמ"שית, כאמור, היא לא סתם חלק מהטיוח – היא האחראית הראשית לו, כפי שנקבע בפסק דין רשמי. היא זו שבעצם אישרה בפני בג"ץ את תקינות הבדיקה ואת סגירתה. כעת נפגשו שוב כל הגורמים האחראים לטיוח, והחליטו על דעת עצמם להתחיל ב"פעולות חקירה".
לפנינו שידור חוזר של "הבדיקה" בפרקליטות הצבאית. ושוב, לעניין זה כלל לא משנה אם היועמ"שית בהרב־מיארה או פרקליט המדינה עמית איסמן אשמים. מה שמשנה הוא שמתוקף האחריות שהם לקחו לעצמם, בהתחייבות ובתצהירים בפני בית המשפט, הם כעת במעמד של חשודים. את גרסתם הם צריכים להציג כנחקרים, לא להעלים אותה כחוקרים.
גם העובדה שבג"ץ לא הרים כאן דגל שחור, חמורה להפליא ומחשידה. הרי לכאורה ראשי הפרקליטות הצבאית, פרקליטות המדינה והייעוץ המשפטי הוליכו את בית המשפט שולל בכל הנוגע ל"בדיקה". בעקבות האמון שנתן בהם, בג"ץ הפך את עצמו לחלק מהגיבוי הזה. אבל למרבה הפלא, במקום לכעוס ולהרים דגל שחור, במקום להעמיד במקומם את האחראים החשודים, הוא נותן להם גיבוי מחודש. שוו בנפשכם שודדים שחוזרים למקום העבירה אחרי שהוליכו שולל את "שומר הסף", אבל במקום לעצור אותם, הוא פותח בפניהם שוב את השער לזירת הפשע. מתישהו עולה מעצמו החשד שהם עושים יד אחת.
היועמ"שית גלי בהרב־מיארה | צילום: צילום: אורן בן חקון
כך הגענו כעת להכפלת ההימור האחרונה, שחוזרת על דפוס ה"בדיקה" בפרקליטות הצבאית. המטייחים מנהלים את החקירה, הם מחליטים מה ומי ייבדק, ורק דבר אחד בטוח מראש: הם לעולם לא יהיו חשודים. שוב בית המשפט העליון מעניק חסות לפארסה, אבל יש הבדל: הפעם אולי יאלצו להקריב כמה אנשי פרקליטות צבאית, וכאן זה ייגמר.
אין זו הפעם הראשונה שבה מתגלה שיתוף פעולה שכזה, אבל זו כן הפעם הראשונה שבה החשדות פליליים, כבדים ואישיים. עד עכשיו שיתוף הפעולה המעמדי נסב סביב השתלטות על סמכויות הרשויות הנבחרות. בהקשר הזה ראינו גיבוי סדרתי ופסול של בית המשפט למהלכים בעייתיים ולא חוקיים של גורמי האכיפה והמשפט.
למרבה הצער, הדוגמאות לכך אינן במחסור. כך קורה בנוגע לפיטורי היועמ"שית, למינוי נציב שירות המדינה, לסוגיית הרוגלות (שפרשת הפצ"רית נראית כמתאבן שלה), ואפילו למשפט נתניהו. בית המשפט מעמיד פנים שהוא ישות פסיבית, אבל בפועל הוא מנהיג את העבריינות החוקתית האנטי־דמוקרטית הזו בכל הנושאים השלטוניים, כמגבה ומכשיר בדיעבד של העבירות – שבסופו של יום מעניקות לו את הבכורה הריבונית. הוא הגיע עד כדי הפרת חוק שלו עצמו, שלה נזקק כדי למנות לעצמו נשיא וסגן לא חוקיים.
בכל זאת, ההבדל מהמקרה הנוכחי משמעותי. כעת מדובר בחשד למעשים פליליים מובהקים. העבריינות הזו איננה בגדרי הדיון ה"חוקתי" והפרות אמונים אידאולוגיות, שבית המשפט יכול לטאטא בסופיזם ולתרץ בהתחכמויות משפטיות. כעת הגענו לגדרי חקירות, ענישה ומאסר. כעת העבריינים הללו שומרים זה על זה מפני חשש למעצרים, אישומים פליליים וריצוי דין. כך הרי קורה לפצ"רית, וכל שנדרש הייתה דוברת אחת שפעם אחת דיווחה אמת. לכן הם אצים־רצים לוודא שהם שולטים בחקירה – שלא במקרה נראית כמו פרודיה – כדי להבטיח שהיא תהיה הרמטית וחלילה לא תזלוג לכיוונם.
יד רוחצת יד
כאן אנחנו מגיעים ללב העניין. הקונצרן הזה, "המעמד המנהלי" של משפטנים הסמוכים זה על הווטסאפ של זה, שיש להם אינטרסים אנטי־דמוקרטיים זהים, ושמגדירים לעצמם את הכוח והסמכות, הפך בעיני עצמו ל"מספיק לעצמו". זה קרה בזמן הרפורמה המשפטית, כשראשי הכוחות החמושים של מדינת ישראל נשבעו לו אמונים. הם אידו בכך את חובת הציות שלהם לממשלה הנבחרת, ורוקנו אותה מסמכות וכוח. מאז, המעמד המנהלי חי בעולם משל עצמו, אוטרקי ואוטונומי. עיר־מדינה משפטית־בירוקרטית. הם מושלים, הם קובעים את הכללים, והם מחילים אותם על נבחרי הציבור ועל אזרחים באופן סלקטיבי לחלוטין, לפי מפתח פשוט ומוכר: הלנו אתה אם לצרינו.
צריך לומר את האמת: אין למדינת ישראל כלים שמאפשרים להתמודד עם תפיסת כוח ושחיתות מערכתית בדרגה שכזו, ואין לה הנהגה פוליטית שמסוגלת לכך. כך מוכח היטב כעת, כשלנגד עינינו מתרקמת פרשת השחיתות המשפטית הגדולה והחמורה בתולדות המדינה.
הפוליטיקאים עומדים חסרי אונים, בין השאר מפני שאיבדו את שני מוקדי הכוח השלטוניים העיקריים: חקיקה ומינויים. באופן זה, המשחק הפוליטי השתנה מיסודו. כבר לא ימין ושמאל; מולנו קם מעמד חדש, אציל בעיני עצמו, שרואה בשלטון פריווילגיה אישית. יש לו נטייה לשמאל, אבל לימנים ודתיים מותר להיכנס כל עוד הם עומדים בקריטריון הקובע: נאמנות מעמדית. ימני חובש כיפה שמבין שבעל הבית הוא המעמד המנהלי, יכול להתמנות וליהנות ממנעמי השררה (ולא חסרות דוגמאות). העיקר הוא שיד רוחצת יד, פחות משנה אם היא ימין או שמאל.
אנו ממשיכים לחוות את גלי ההדף של משבר השלטון הדמוקרטי בישראל. איננו המדינה היחידה שבה מעמד בירוקרטי־משפטי משתלט על סמכויות הרשויות הנבחרות, אבל רק אצלנו זה כל כך הצליח. התוצאה היא שחיתות מוסדית איומה, עבריינות בחסות משפטית, הרס שלטון החוק ואיון הצדק. גם בשפל ההיסטורי הזה צריך לקחת בחשבון שהכפלות ההימורים המופרעות לא יפסיקו. המעמד הפריווילגי ימשיך, עד שיקרה אחת משתיים: הוא ינצח "ניצחון מוחלט", או שהבית יתמוטט.