בשבועות הקרובים נעמוד מול שני ימי זיכרון שונים לגמרי: ראש השנה, שנקרא במסורת שלנו גם "יום הזיכרון", ושבועיים אחר כך יום השנה השני לשבעה באוקטובר. שני מועדים שעוסקים בזיכרון, אבל כמעט בכל דבר אחר הם הפוכים זה מזה: ראש השנה הוא חג של תקווה והתחדשות, והשבעה באוקטובר הוא יום של כאב ואובדן. הצמידות ביניהם בלוח השנה והפער הרגשי שהם מעוררים מציבים מולנו את השאלה: מהו בעצם "זיכרון" ביהדות? איך אנחנו זוכרים, ומה אנחנו עושים עם הזיכרון הזה?
עוד כתבות בנושא
הציווי המקראי המפורסם ביותר לעם ישראל לזכור מופיע בנאומו האחרון של משה בספר דברים. אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, רגע לפני הכניסה לארץ, ובתוך מערכת החוקים לחיים בארץ, עם ישראל מצֻווה לזכור מה שעשה לו עמלק לפני עשרות שנים. ולא רק לזכור, אלא גם למחות את זכרו של עמלק, וגם לא לשכוח (דברים כה, י"ז- י"ט):
זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃ אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹקִֽים׃ וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ ה' אֱלֹקֶ֣יךָ ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב... תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח׃
הכי מעניין
היחס בין זיכרון לשכחה בפסוקים הללו מעניין. בציווי "זכור" אנו מצֻווים בו-זמנית גם לזכור וגם למחוק את זכר עמלק – דבר שנראה בלתי אפשרי מבחינה מעשית. פסוק י"ט מחבר את מחיית הזיכרון עם הציווי שלא לשכוח, באופן שנראה כמו דבר והיפוכו: איך אפשר בעת ובעונה אחת להשכיח ולא לשכוח את אותו זיכרון?
עוד כתבות בנושא
דרך אפשרית אחת לפרש את הציווי היא בצורה כרונולוגית: עד שעם ישראל מגיע למנוחה ולנחלה עליו לזכור מה עמלק עשה לו כשהיה בנקודה החלשה ביותר בקיומו כעם, כדי שכשיגיע היום, העם יוכל לקיים את הציווי ולמחות את זכר עמלק, ולאחר מכן העם משוחרר מהמשך החזקת הזיכרון. המילים "לא תשכח" בפרשנות זו הן מילות אזהרה לעם: אל תשכח מה עליך לעשות כשיגיע המועד. אבל נדמה שקריאה פשוטה יותר של פסוק י"ט, וודאי שהאופן שבו פרשת זכור וסיפור עמלק נתבססו בהיסטוריה ובמסורת היהודית, מחברת את מחיית הזיכרון עם הציווי שלא לשכוח לא באופן כרונולוגי, אלא באופן כמעט על-זמני. למעשה, בזיכרון הקולקטיבי היהודי-ישראלי טראומת עמלק כטראומה על-זמנית משחזרת את עצמה לאורך הדורות, ולמרבה הטרגדיה הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ובפרט המלחמה הנוכחית התקבעו בעיניי חלקים בציבור היהודי-ישראלי כגלגול הנשמות הנוכחי של עמלק. בעיניי הסתירה המעשית והעל-זמניות של הציווי המפורסם מלמדות משהו עמוק על משמעותו של זיכרון יהודי.
קיבוץ בארי. | צילום: אריק סולטן
בספר זכור, ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי מדגיש שזיכרון יהודי איננו היסטוריה. זהו לא סיפור מדויק של מה שהיה בעבר, וגם לא אירוע מרוחק שקרה לפני שנים רבות לאנשים אחרים במקום אחר. זיכרון יהודי הוא חי ונושם, כאן ועכשיו. הוא סלקטיבי והוא נבנה באופן אקטיבי על ידינו בכל דור ודור ובכל אתר ואתר. רק ביהדות, אומר ירושלמי, הציווי לזכור הוא מצווה דתית המוטלת על העם כולו ולא על יחידים בלבד.
בכל שנה, בליל הסדר, יהודים בכל מקום בעולם זוכרים ומזכירים את יציאת מצרים לא כאירוע היסטורי אלא כמציאות עכשווית. אנו מצֻווים לראות את עצמנו כאילו אנחנו וילדינו יצאנו ממצרים. לוח השנה היהודי, כותב ירושלמי, הוא לא כלי לזכור את ההיסטוריה, אלא דרך לייצר, לשחזר ולחיות אותה מחדש בכל דור ודור. בספרו שובה על זיכרון וזהות יהודית, יהודה קרצר מוסיף כי זיכרון יהודי הוא תחושת השייכות לסיפור גדול מאיתנו, שהחל לפנינו וימשיך אחרינו. אכן, בסיפור הזה יכול עם לזכור ולשכוח בעת ובעונה אחת, וכך לעצב את זהותו ואת תודעתו.
שולחן ליל הסדר | צילום: נתי שוחט - פלאש 90
זיכרון יהודי הוא אפוא מחוץ לזמן: הוא בעת ובעונה אחת מה שהיה בעבר, מה שמתרחש בהווה ומפורש ונזכר לאור העבר, ומה שיתרחש בעתיד.
עוד לפני שידענו את כל הפרטים הנוראיים של אירועי השבעה באוקטובר, זכרנו אותם כעם. הכרנו את הסיפור בעודו מתרחש. זה היה סיפור עמלק, סיפור הפוגרומים והפרעות, סיפור השואה. במאי 2024 התכנית היהודים באים שידרה מערכון בשם "לעולם לא עוד". במערכון, מונולוג אחד של ניצולים המתארים את סיפור רדיפת משפחתם מסופר בפי דמויות מתקופות שונות בתולדות העם היהודי: ירושלים בשנת 70, קלן ב-1096, קישינב ב-1903, חברון ב-1929, ברלין ב-1938, בגדד ב-1943 וכפר עזה ב-2023. בסיפור ובזיכרון שלנו יש חיבור מתמיד בין עבר להווה.
אבל לזיכרון ביהדות יש היבט נוסף בו אנו נתקלים מדי שנה בראש השנה, הוא יום הזיכרון. בראש השנה הזיכרון איננו של העם או של הפרט אלא של אלוהים, וזיכרונו של אלוהים תמיד כרוך בהחלטה ובפעולה.
בתפילת מוסף של ראש השנה בברכת זכרונות, אנו אומרים: אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם וּפוֹקֵד כָּל־יְצֽוּרֵי קֶֽדֶם. זכרונו של האל בראש השנה מוצמד והנו חלק מהמשפט השנתי אותו הוא עורך לעולם ולבני האדם שבו: זוכר ושופט.
המודל של זיכרון שמוביל לפעולה או שהנו חלק ממנה מופיע לא רק בראש השנה אלא גם במקומות רבים אחרים בתורה. כך, למשל, בסיפור נח, אחרי שהתורה מספרת לנו על המבול ועל כך שכל החיים בארץ נמחו ורק נח ואלו שהיו איתו בתיבה נשארו, התורה מספרת: וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ... וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃ (בראשית ח, א). אלוהים זוכר, (מחליט) ומסיים את המבול.
בהמשך ספר בראשית התורה מספרת על רחל שכמהה לילד. רחל רואה איך עוד ועוד ילדים נולדים סביבה ובמשפחתה והיא עקרה ושבורת לב. ואז משהו קורה: וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהקים אֶת־רָחֵ֑ל... וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָֽהּ׃ (בראשית ל, כב): אלוקים זוכר את רחל, (מחליט) ופותח את רחמה, מעניק לה ילדים.
כאשר אלוהים זוכר – הוא מגיע להחלטה והוא פועל. ונדמה לי שהדרך שבה אלוהים זוכר היא מודל עבורנו, שמאפשר לנו לשלב את פעולת הזיכרון שהיא הסיפור היהודי המתמשך שבו העבר וההווה אחד הם, עם זיכרון שמוביל להחלטה ולפעולה.
בתקופה של משבר זיכרון יהודי עלול להוביל לשיתוק. הוא מוביל אותנו לחיות מחדש את סיפורי האימה שלנו, ולתחושה שלא משנה מה נעשה, העבר שלנו יחזור על עצמו בעתיד. אבל ראש השנה בא להזכיר לנו שזיכרון ביהדות הוא גם זיכרון שמוביל לפעולה, שהוא חלק מפעולה.
העיתונאית והפובליציסטית חן ארצי סרור כתבה כמה שבועות אחרי השבעה באוקטובר:
חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ
כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִבְּאֵרִי. מִכְּפַר עַזָּה. מִשְּׂדֵרוֹת. מֵאֳפָקִים.
לִזְכֹּר וְלֹא לִשְׁכֹּחַ עַד לַיּוֹם אַחֲרוֹן.
לֹא כְּדֵי לְהֵזִין אֶת הַפַּחַד - לְהֶפֶךְ, כְּדֵי לְכוֹנֵן אֶת הַתִּקְוָה.
עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בְּמִשְׁדָּאוֹת בְּאֵרִי, וּרְחוֹבוֹת הָעִיר
שְׂדֵרוֹת יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים.
הַבָּתִּים הַשְּׂרוּפִים יִצְבְּעוּ מֵחָדָשׁ, הַנִּירִים יֵחָרְשׁוּ וְהָעַגָּבְנִיּוֹת יִקָּטְפוּ.
הָאִיּוּם הַקִּיּוּמִי יוּסַר.
זוֹהִי לֹא נְבוּאַת נֶחָמָה, זוֹהִי תָּכְנִית עֲבוֹדָה.
אכן, השבעה באוקטובר מקועקע בזיכרון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו והקולקטיבי שלנו כעם. אך הזיכרון איננו רק הבניית החוויה והסיפור והעדות. הוא מוביל להחלטה ולפעולה: לבניית תקווה, חיים, תיקון ובנייה.
עוד כתבות בנושא
