יום ה-100 למלחמת "חרבות ברזל" גרם למדינת ישראל לעמוד מלכת, חווינו מעין יום זיכרון קטן. ביום ה-100 היינו כולנו עדיין תחת התדהמה של 7 באוקטובר, במציאות תגובתית לאירוע שלא חשבנו שיכול להתרחש. בצד תחושת המחדל, עוד נכחה ביום הזה בעוצמה גם תחושת הגבורה במעגלים שונים. ידענו לסמן באותם הימים שמשהו השתנה בחברה הישראלית. שום דבר בחוסר ההסכמות לא השתנה, אבל היה נראה כי למדנו אולי איך לנהל אותן. היו מי שקשרו בין השינוי שהתרחש בחברה הישראלית לכוחות העצומים שהיו בשדה הקרב והיו מנותקים מהתקשרות והרשתות חברתיות. כשבוגר ישיבת הסדר קם, אוכל, מדבר, ישן ובעיקר נלחם עם בוגר השומר הצעיר, אין להם ברירה אלא להותיר בשטחי הכינוס את הסקטוריאליות.

מאז חלפו יום ה-200, ה-300 והגענו ליום ה-600 כשמטרות המלחמה – השבת החטופים ומיטוט חמאס – יודעות עליות ומורדות. מה שעוד התרחש בתקופה הזאת הוא ערעור החוסן שלנו והגעה למציאות שבה סדר היום העולמי וסדר היום המקומי מתנהלים לצד המלחמה. כאילו אפשר להתרגל לזה.

ספירה אחרת, שאמורה להסתיים בימים הקרובים, היא זו שהחלה בליל הסדר ותסתיים בחג השבועות. ליל הסדר הוא יום שסיים את אחת התקופות הקשות שידע עם ישראל בהיסטוריה שלו. היום הזה נשמר באדיקות על ידי העם היהודי בכל רחבי הגלובוס כבר אלפי שנים, בזכות זה שהתפתח סביבו לילה טקסי ובעיקר מעשי. אנחנו לא עוסקים ביציאת מצרים, אלא כל אחת ואחד חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. הפרקטיקה עוזרת לשמר את הזיכרון. פרקטיקה שמקפלת בתוכה את המפגש עם העני, את המפגש המשפחתי המורכב, את ניצול מצרים ובעיקר הרבה מאוד ניסים מעל הטבע. אוסף ההתנהגויות הכמעט בלתי-נגמר הוא מה שמשמר את הערב הזה. בסופו אנחנו נכנסים לספירה המובילה אותנו לחג שבו קיבלנו את קובץ הערכים הבסיסי והיסודי שלנו כעם. קובץ הערכים שמגדיר את החוסן החברתי שלנו.

לקראת היום ה-600 נכון יהיה לנו כחברה להעמיד במרכז את ערך הזיכרון ולשוב ולחזק את ערך החוסן החברתי. פעולות יחסי ציבור סביב חשיבות החזרת החטופים הן חשובות, אבל יצירתיות בסיפור חייהם חשוב הרבה יותר. חובה להקפיד שהדיווח התקשורתי על גיבורי המערכה לא נדחק לעמודים הפנימיים ונפחו קטן. חשוב לשוב ולהזכיר את חללי האסון הנורא, גם אם עבר זמן רב. זיכרון מלחמת חרבות ברזל צריך להיות חי ונושם. כך לא נחשוב לעולם שזו הייתה עוד מערכה.

למרות מרחק הזמן, חובה עלינו לחזק את החוסן החברתי שלנו דרך החיבור לאנשי המילואים, לעורף שנושא משא בלתי נתפס, למפעלים החברתיים שממשיכים לפעול מהיום הראשון למערכה למרות שהם כבר אולי לא מעניינים תקשורתית ולתמיכות המתבקשות שמעניקים השלטון המרכזי והשלטון המקומי לנושאים בנטל. 

יהיה לנו זמן רב לנהל את המחלוקות בינינו. ככל הידוע לי, כל עוד אנחנו במדינה דמוקרטית, ניתן להפוך על יוצרו כל מהלך חקיקתי, בהרכב קואליציוני אחר. השבים מהתופת סיפרו כי הם שמעו שהרפיון הפנימי עודד את המרצחים לבצע זממם. את זה חובה על כולנו למנוע. 

נתפלל יחד שלא נמנה את היום ה-601.