"הרכב האחרון של שיירת המחלצים הגיע, ומישהי יצאה מתוכו. מאחור היא נראתה דומה מאוד לעמית. פתאום הרגשתי תקווה, אפילו אמרתי לעצמי 'יש!'. אבל עוד לפני שהיא הסתובבה, קלטתי שזו לא היא. כי ידעתי שעמית נורתה ברגל, והבחורה הזאת הלכה על הרגליים. כל זה נמשך ממש שבריר שנייה - תחושה מטורפת של אושר, ואז נפילה".
זה קרה בשער של קיבוץ בארי, ב־7 באוקטובר 23'. שיראל פופקין, 24, פראמדיקית תושבת קדומים, עדיין לא הבינה אז באיזו הצטלבות של זמן ומקום היא נמצאת. פצועים רבים עברו תחת ידיה, ובהם גם האחים אלחנן ומנחם קלמנזון, אבל היא לא הפסיקה לחכות לחברתה הטובה עמית מן – הפראמדיקית מבארי שעד רגעיה האחרונים טיפלה בפצועים בתוך הקיבוץ. ביום חמישי הקרוב יוענק לפופקין אות נשיא המדינה לגבורה אזרחית, כהוקרה על שלוש יממות של פעילות בלתי פוסקת להצלת חיים. יחד איתה תקבל את האות גם חברתה אושרית חדד, שכמוה הכירה את עמית מן בשירות לאומי משותף כפראמדיקיות. בשנה שעברה קיבלו הוריה של עמית ז"ל את העיטור הזה עבור בתם.
האהבה של פופקין לתחום העזרה הראשונה וההצלה התחילה עוד באולפנה. כתלמידה במגמת ביו־רפואה היא הייתה מחויבת לעשות משמרות במד"א, ושם נחשפה לבתי חולים, לחדרי ניתוח וכמובן להקפצות באמבולנסים. "היה לי כיף", היא מחייכת בעיניים בורקות. "יש תחושה שאתה עושה משהו בעל משמעות, עוזר לאחר. זה גם מכניס אותך לפרופורציות".
משם היא המשיכה בטבעיות לשירות לאומי כפראמדיקית במד"א וכבר באחת המשמרות הראשונות שלה שם היא זכתה להציל חיים. "הוזעקנו לטפל באישה ומצאנו אותה מחרחרת, לא נושמת, חיוורת כמו סיד. הייתה לה איזושהי הפרעה בקצב הלב. נתנו לה כמה שוקים חשמליים, ממש עם צעקת 'קליר' ואז בום. היא התחילה לנשום וממש ראינו איך היא חוזרת לעצמה".
שיראל פופקין | צילום: אריק סולטן
את עמית מן היא הכירה בקורס הפראמדיקים כמעט במקרה. "הבנות התארגנו לצאת לאיזה בר ליום ההולדת של מישהי, כולן כבר היו עם איפור ועקבים, ולי זה פחות התאים. אמרתי, אולי לשם שינוי אשב ללמוד קצת את החומר. ופתאום עמית נכנסת עם פרצוף מבואס. שאלתי 'מה קרה?' רק בשביל הנימוס, כי רציתי ללמוד. חשבתי שהיא תגיד 'כלום' ותלך. אבל היא התחילה לתאר לי משהו שהציק לה, והתברר שגם לי יש סיפור דומה. וכך נהיינו חברות ממש טובות". הן הפכו לחלק מחבורה מגובשת של שש פראמדיקיות, "חברות ברמה של אחיות".
לפני כשנתיים נרשמה פופקין ללימודי ניהול מערכות בריאות, בלי להעלות על הדעת שהאתגר הגדול ביותר שאפשר לדמיין ממתין לה מחוץ לכותלי בתי החולים. בשמחת תורה תשפ"ד היא התעוררה בשש וחצי בבוקר בביתה בקדומים, בלי שום סיבה נראית לעין. אזעקות לא נשמעו בשומרון, ובכל זאת היא חשה שעליה לבדוק במכשיר הטלפון שלה אם יש אירוע שמצריך את נוכחותה, מתוקף היותה פראמדיקית מתנדבת ב"איחוד הצלה". "מצד שני, אני שומרת שבת. בדרך כלל רק אם אני שומעת את הצפצופים של הכוננות, אני יודעת שיש אירוע. מה אני עושה עכשיו? בסוף פתחתי את הטלפון, ואני רואה - טילים בדרום. נכנסתי מיד לקבוצה של הבנות וכתבתי להן 'תעדכנו שאתן בחיים'".
באמת חששת לחייהן?
"זה לא היה לגמרי ברצינות, כי עדיין לא היו דיווחים על חדירות מחבלים. בסביבות שבע בבוקר הן ענו לי. ואז נכנסתי לטלגרם, בתחושה שמשהו כבד יושב עליי. ראיתי שיש מחבלים בכל העוטף, וכתבתי 'בנות, תסתגרו בבתים'".
פופקין, כתושבת יישוב שלא פעם נשמעו בו התרעות על חדירת מחבלים, הבינה את מורכבות האירוע, אבל לא את ממדיו. "בשבע וחצי כבר ראיתי סרטונים שמראים גופות בתחנת אוטובוס בשדרות, ואת המחבלים עם הטויוטות הראשונות בתוך העיר. ואז התחלתי להבין מה קורה". בתוך זמן קצר התברר לה ולחברותיה שעמית נמצאת באחד ממוקדי המתקפה. "היא כתבה 'אני בדרך למרפאה בקיבוץ, יש חדירת מחבלים. כל הקיבוץ מלא מחבלים'. כתבתי 'תשמרי על עצמך', והיא עונה – 'תשמרו אתן על עצמכן, אל תצאו מהבית'. מי לא יוצא מהבית? כולנו באותו רגע כבר מנסות לראות איך אנחנו משבצות את עצמנו לאמבולנס ויורדות לשם כדי לעשות משהו".
עמית מן ז"ל | צילום: אלבום פרטי
חלפו עוד שעות ארוכות לפני שפופקין הצליחה לצאת מקדומים לכיוון יישובי העוטף. "שמוליק, נהג האמבולנס שמתנדב איתי באיחוד הצלה, הוא גם חבר כיתת הכוננות של קדומים. הוא היה צריך לחכות שישחררו אותו, כי פחדו שיקרה פה משהו. אמרתי לו שאני מבינה, אבל בשלב מסוים כבר לא הבנתי. אמרתי: 'יש עוד אנשים בכיתת הכוננות, בוא ניסע. אני לא מסוגלת להישאר עוד בבית'".
כשפופקין יצאה דרומה הקשר עם עמית כבר נותק והחשש לגורלה הלך וגבר. "רציתי כמובן לטפל בכל מי שאפשר, ולצד זה הייתי חדורת מטרה להגיע לבארי ולמצוא את עמית. בשלב ההוא עוד אמרתי לעצמי שהיא בטח תצטרף אלינו, תטפל יחד איתנו בפצועים באמבולנס. העיקר שתהיה איתנו ולא בפנים. חייתי בסרט".
לעוטף הם הגיעו בשעת שקיעה, וגילו שלא רק השמש כבתה. "הכול חשוך, אין תאורת כביש, ריח של שרפה באוויר. מצד אחד אתה מבין שיש בלגן, ומצד שני שורר שקט לא מוסבר, דממה של ממש".
בנקודת כינוס של איחוד הצלה בצומת חלץ היא קיבלה את הפצוע הראשון. "אפילו לא הספקנו להצטייד יותר מדי, וכבר הכניסו לי לאמבולנס אדם שנפצע מירי בגב. הוא היה אמור לעלות למסוק, והורידו אותו כי מצבו היה טיפה יותר יציב מפצועים אחרים. שמנו גז והבאנו אותו לבית החולים ברזילי באשקלון. בזמן שקיבלו שם את הפצוע, קלטתי בזווית העין את אחות של עמית. בני המשפחה התפצלו כנראה בין בתי חולים כדי לנסות לאתר אותה. ניגשתי אליה, החלפנו מספרים ואמרתי לה שאני הולכת לבארי ושאעדכן אותה. ובאמת היינו בקשר לאורך כל הלילה.
"חזרנו משם לצומת חלץ", היא ממשיכה ומתארת, זוכרת כמעט כל פרט מהמסע אל התופת. "איחוד הצלה הביאו הרבה ציוד – קסדות, אפודים קרמיים ואמצעי חבישה, מה שהבנו שחסר לצבא. ואז התחילו לחלק את האמבולנסים: אתה הולך לשם, אתה הולך לפה. אמרתי להם - 'חברים, אני הולכת לבארי'".
נסיעה מהירה ליישובי העוטף הייתה כמעט בלתי אפשרית. הכביש היה חשוך, והאור המועט הגיע רק ממוקדי שריפות ומשלדי רכבים בוערים. בצומת שובה הם עצרו, בהוראת המוקד של איחוד הצלה, והקימו נקודת מיון מאולתרת לצד מנחת מסוקים. "כעבור זמן ראינו שיירה של הצבא שיוצאת לכיוון בארי ופשוט הצטרפנו אליהם, אבל איבדנו אותם בדרך. הכול חשוך, הרבה גופות על הכביש, רכבים שרופים ומעוכים. חרדות ואימה. ופתאום אני רואה את השלט של בארי.
"אנחנו מגיעים לש"ג של הקיבוץ, ושמוליק אומר לי: 'תקשיבי, ככה נראה שטח כינוס לפני כניסה לעזה'. ראינו כמויות של חיילים, משהו מטורף. התמקמנו, חברנו לרופא הצבאי ולצוותים שהיו שם, ומיד התחילו להזרים אלינו מטופלים – אזרחים שחולצו מבארי וחיילים שנפצעו שם בקרבות".
הבוקר עלה. רקטות נורו מעזה ואזעקות נשמעו ללא הרף, מה שלא מנע מצוות האמבולנס לשעוט לבית החולים ובחזרה לזירה. פופקין מספרת כי היא תפקדה כמו רובוט – לא חושבת יותר מדי, לא מתעסקת בנשמה אלא רק באיברים שזקוקים לטיפול. "במצב כזה אתה רואה את הפצועים כאיזשהו אובייקט שצריך לעבוד איתו, אתה לא חושב על מה שמסביב". ככה זה אצלה תמיד, היא אומרת, ומסגירה נקודת תורפה: הקושי הגדול מבחינתה הוא ההתמודדות עם הסיפור האישי והנפשי שנלווה לעיתים לפציעה.
עוד בלילה הראשון היא ראתה צוות חצי־צבאי משוחח עם הרבש"ץ. היו אלה בני משפחת קלמנזון, שהגיעו מעתניאל כדי לסייע לאנשי העוטף. לאורך הלילה והבוקר ראתה פופקין כיצד הם מחלצים תושבים מהקיבוץ, עד שנפגעו גם הם. "כשסרקו את אחד הבתים, הם הותקלו. אלחנן הגיע אלינו פצוע אנוש. התלבטנו אם המקרה הזה בר הצלה או לא. ניסינו להציל, אבל המצב שלו הידרדר במהירות ולא היה מה לעשות".
פופקין פינתה לסורוקה את מנחם קלמנזון, אחיו של אלחנן. נסיעה של חצי שעה שעימתה אותה עם המציאות הבלתי נתפסת, כאשר הפצוע נפנה בעצמו לעכל את מראות הזוועה שפגש בקיבוץ. "הוא התחיל לדבר, פשוט לירות את כל מה שהוא ראה שם ולשאול איך עושים דברים כאלה בכלל, איך אפשר להגיע למצב כזה. והייתה גם הדאגה שלו לאחיו, ומה קורה איתו. זה היה פינוי קשה מאוד מבחינה מנטלית, והייתי צריכה להכיל את כל הדבר הזה".
אחת המחולצות מבארי הייתה האחות של הקיבוץ. "ידענו משיחות עם המשפחה של עמית שהיא הייתה איתה במרפאה", מספרת פופקין. "אני לא העזתי לגשת אליה לשאול, כי פחדתי מהתשובה, אז שלחתי את שמוליק. היא אמרה לו: 'עמית בוודאות כבר לא בחיים'. הוא העביר אליי את המידע, ואני לא ידעתי איך לעכל את זה. לא הייתי שם אדם עם תחושות ורגשות יותר מדי. היה לי איזשהו רגע של שבר, ואז אמרתי 'זה לא נגמר, אין גופה'". כעבור דקות אחדות הגיעו עוד פצועים לטיפולה, והיא לא יכלה להרשות לעצמה אפילו להמשיך לחשוב על עמית.
| צילום: באדיבות המרואיינת
אחרי לחימה ממושכת הודיע הצבא שהקיבוץ טוהר ממחבלים. "אמרנו: יופי, נגמר האירוע. אפילו השגנו אישור להיכנס עם האמבולנס, לחפש את הגופה של עמית". אבל בסריקה נוספת נשמעו שוב יריות, והלחימה בתוך הקיבוץ נמשכה עוד יממה. פופקין הייתה זו שנאלצה לבשר לבסוף למשפחת מן שהחילוצים הסתיימו, ועמית אינה בין הניצולים.
מהעדויות ומהודעות הווטסאפ הלך והתבהר סיפור הגבורה של עמית מן. לאחר שהמחבלים חדרו לבארי והחלו במסע הרצח והחטיפה, היא יצאה מהממ"ד והתקדמה לעבר מרפאת השיניים של הקיבוץ, לשם נאספו הפצועים. כבר בדרך טיפלה בפצועים שהיו מוטלים בשבילים והביאה כמה מהם למרפאה. מן פנתה למוקד מד"א וניסתה להזעיק עזרה, אך לשווא. חברי כיתת הכוננות של בארי נלחמו עד הכדור האחרון ועד טיפת דמם האחרונה כדי להגן על המרפאה, אך לבסוף הצליחו המחבלים לחדור למבנה ולירות בפצועים. היא נורתה תחילה ברגלה, והספיקה לטפל בפציעה, אבל הפורעים חזרו למרפאה וירו בה למוות.
סיפרת שמנחם קלמנזון עיכל במהלך החילוץ את כל מה שעבר. מתי את עיכלת את מה שקרה לעמית?
פופקין: "אני לא יודעת לענות על זה. בראש שלי אני מבינה שהיא מתה, אבל בפנים זה לא באמת נקלט עד היום. נניח, כשקורה לי משהו ואני רוצה להתקשר לחברה הכי טובה ולספר – אני מיד חושבת עליה. או כשאני מחפשת באנשי הקשר בטלפון מישהי אחרת ששמה עמית, ופתאום אני רואה 'עמיתוש', ולא יכולה להתקשר אליה.
"אני חושבת שלקח לי יותר משנה לקבל את זה. הייתי המון זמן במצב של לחימה, של סטרס - גם פחד לאבד עוד חברים, וגם לחץ שאולי בעוד רגע יקרה משהו, וצריך להיות בפוקוס. זו הייתה תקופה קשה מאוד. לא הצלחתי להיות בבית, נסעתי לחברות בצפון, לחברות בדרום - כל הזמן הייתי בתנועה. מאוד לא בריא, במבט לאחור. אני חושבת שעדיין לא עיבדתי מספיק את כל מה שעברתי שם. כי זה היה כל כך הרבה, בזמן כל כך קצר. אני מספרת את זה כאילו מדובר על סרט שביימתי".
לו היית חיילת בתקופה ההיא, אולי כבר היו מבחינים שאת במצוקה ומפנים אותך לקב"ן.
"אם הייתי חיילת, הייתי בתוך הסיטואציה, היה לי מה לעשות. הפחד נגרם מחוסר האונים. ביום שלישי הייתי עם החברים בלוויה של עמית, וביום רביעי חזרתי הביתה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. יש מלחמה בחוץ, אבל ברמה האזרחית אין לי עוד מה לתרום בתור פראמדיקית, כי זהו - האירוע בתוך הארץ נגמר כרגע. כעבור זמן שנת הלימודים התחילה, הלכתי לאוניברסיטה, והרגשתי שזה כל כך לא קשור. מה אני עושה פה? לפני שנייה כמעט ירו עליי, ועכשיו אני יושבת בכיתה. הפער היה גדול מאוד".
מנחם ואלחנן קלמנזון | צילום: באדיבות המשפחה
תחושת הוואקום הובילה אותה להחלטה על צעד דרמטי. אף שכבר עשתה שירות לאומי בתפקיד משמעותי, ולמרות תרומתה הרבה בטיפול בפצועים בתחילת המלחמה - ואולי דווקא מתוך ידיעה מה היא מסוגלת לתת – פופקין התגייסה לצה"ל במסגרת שלב ב'. "התחיל התמרון בעזה, וחיילים מתים, ואני אומרת: אני הרי פראמדיקית, יש לי ידע שיכול לעזור. משם בא הרצון להתגייס - לא בקטע של להיות בצה"ל, אלא בקטע רפואי. הבנתי שאני יכולה להיות שם ולטפל".
המקרה של פופקין יוצא דופן: צה"ל לא מגייס צעירים מתחת לגיל 25 למסלול של שלב ב' ומשם למערך המילואים. עד היום היא הספיקה לשרת במילואים עם שתי חטיבות שונות, לנחות ממסוק בלב רמאללה, ובקרוב היא עומדת להיכנס לרצועת עזה.
במבט לאחור, את מתחרטת שעשית שירות לאומי ולא התגייסת לצבא אחרי התיכון?
"בהחלט לא. אם רוצים לשמור בצבא על הרמה הדתית, צריך לבוא חזקים מאוד. אני לא יודעת אם הייתי במקום הזה בגיל 18".
אנחנו משוחחות בשעת לילה. אורות הבתים בוואדי מולנו כבים בזה אחר זה. פופקין מודה כי אירועי השנתיים האחרונות גרמו לה לחשוב מחדש גם על המסלול העתידי של חייה. "המלחמה מכניסה לפרופורציות - מה חשוב בחיים ומה חשוב פחות, מה עיקר ומה טפל. אני חושבת שהחלום שלי זה לשבת בגיל 80 עם נכדים ונינים, ולהגיד 'עשיתי את זה'. בחודשים האחרונים אני תוהה אם העיסוק ברפואה עלול לבוא על חשבון משפחה, ואני מתחילה לגבש לעצמי דעה שהמשפחה הרבה יותר חשובה לי. חברים מתחלפים, עבודות מתחלפות, ואילו משפחה היא מה שנשאר איתך לכל החיים. לבנות משפחה טובה, יציבה, עם חינוך טוב לילדים, עם ערכים ושאיפות - בעיניי זה ערך עליון".
את אות הנשיא לגבורה אזרחית, שיוענק לה השבוע, ייסד הנשיא יצחק הרצוג כדי להעלות על נס את מסירות נפשם של אזרחים שפעלו תוך סיכון עצמי למען הזולת. ב־30 באוקטובר 24' הוענק האות בפעם הראשונה, וכעת יהיה זה הטקס השני. פופקין עדיין אינה מעכלת גם את הכבוד שזכתה בו. היא מנסה להבין מה צריך ללבוש בעת קבלת העיטור, ומה הנורמות המקובלות באירוע שכזה.
אם עמית הייתה בחיים, מה היא הייתה אומרת על הזכייה שלכן באות הנשיא?
"וואי, איזה מרגש זה היה. מן הסתם גם היא הייתה מקבלת אותו, והיא בטח לא הייתה מבינה על מה, כי 'רק עשיתי את מה שצריך לעשות'".
ואת מבינה?
"אני מבינה בראש, אבל התחושה שלי היא שיכלו לתת את העיטור הזה באותה מידה למיליון אחרים. אני לא מרגישה מיוחדת בסיטואציה. זה היה דבר חריג, אבל גם מאוד לא חריג".