אנחנו חיים בעידן שבו לכל אדם יש במה, ממש במה פרטית. היא נמצאת בכף היד שלנו ולפעמים בכיס החצאית. כל אחד יכול בכל רגע נתון לעלות על הבמה הזו, לבטא את עצמו ולומר את שעל ליבו בדרך שהוא חפץ בה, ויהיה לזה קהל קשוב של עוקבים. אבל לא לכל אחד מאיתנו יש אומץ לעלות על הבמה הזו, ולא מעט מאיתנו, מסיבות ברורות ומובנות, בוחרים שלא. נמנעים מחשיפה ומהבעת עמדות.
אני מכירה את הקונפליקט הזה מקרוב. פעם, כשהרגשתי צורך עז לכתוב על נושאים שנויים במחלוקת כמו המלחמה, הממשלה, חינוך ילדים או אפילו החטופים, הרהרתי ברעיון לפתוח חשבון אנונימי ברשתות החברתיות.
זה נראה לי פתרון הגיוני. דרך לבטא את הדעות הכנות ביותר שלי, בלי חשש שייפגעו קשרים חברתיים או מקצועיים.
הכי מעניין
אבל באמת, בהכרה כואבת, אני מבינה שהמחשבה הזאת מראה לי שאולי אני בעצם לא אמיצה מספיק להיות אני עצמי לכל אורך הדרך, מול האנשים שמכירים אותי. המחשבה הזאת סייעה לי להבין ששורש הבעיה אינו בחוסר מילים או בחוסר דעות, אלא בפחד מלהישפט ובפחד מלהישאר לבד בדעותיי, להיתפס כשטותית וילדותית שצריך דחוף לקחת ממנה את הילדים - למה זאת, יש לה דעות מטורפות לגמרי.

| צילום: רעות בורץ
אני לאט־לאט מבינה שהפחדים האלו לא עומדים להיעלם. שכנראה לעד יהיה איזה חשש להתבטא בכנות ולהמתין לתגובת הקהל בפחד ובאימה, בחשש שהשמים עומדים ליפול עליי.
אני לא עומדת לשנות את דעותיי בעקבות הפחדים האלו, ובעצם המחיר העיקרי שאני משלמת הוא בכך שאני נותנת משקל יתר לפחד ולכן מחליטה לעיתים לא לומר את דעתי.
ובכן, לא בא לי יותר.
בא לי לבטא פה את הדברים שמפחידים אותי באמת, ונמאס לי שהפחד הזה מנהל אותי.
אני מפחדת לומר בקול שהמלחמה צריכה להיגמר. מפחדת לומר באוזני הקהל הביתי שלי שאני לא חושבת שיש למלחמה הזאת עוד לאן לקדם אותנו. שהדיבורים על כיבוש מלא וגירוש מלא והתיישבות מלאה וניצחון מלא הם בעיקר דיבורים ריקים שאיש לא באמת מתכוון אליהם, מלבד מי שמתכוון אליהם בלי להיות מחויב לביצועם.
אני מפחדת לומר את הדעה הזו, שכוללת בתוכה גם את דעתי על המצב בעזה, על המצב של החיילים שלנו, על המצב שלנו כעם שזקוק לריפוי ושיקום, אני מפחדת שאחרי שהדעה הזו תהפוך לפומבית, מיד אבעט החוצה מהמחנה.
באותה נקודה
אני מפחדת להצטרף להפגנות, צעדות ומחאות למען החטופים. מפחדת שההצטרפות הזו תיצבע אוטומטית בצבעים של אנטי־ממשלה, של אנטי־התיישבות ואנטי־יהדות. אני מפחדת שהשתתפות קונבנציונלית במאבק למען החטופים, כמו הגעה לכיכר בכל מוצאי שבת או בכל שלישי, הצטרפות למהלכים שמארגנים משפחות חטופים ואפילו הדהוד מסרים כאלה, תצרף לקול הזה עוד המון מסרים שאני לא מזדהה איתם בכלל.
אין לי שום דרך לבודד ולדייק את המסר הספציפי שהצטרפתי בשבילו, ולכן הפחד הזה מונע ממני המון צעדים שהייתי רוצה לעשות אבל אני פשוט לא יכולה.
אני פוחדת לומר שצריכה לקום ממשלה אחרת לגמרי. מפחדת לפגוע בחברים ואנשים אהובים ויקרים מאוד שחלקם נמצאים בממשלה הנוכחית ועושים בה עבודת קודש. אבל בתמונה הכללית, הממשלה שתקום אחריה חייבת להיות הרבה פחות מובהקת והרבה יותר מגוונת כדי שנוכל להתמקד בשיקום.
אני פוחדת שהדעה הזו תיתפס כדעה ילדותית, אידיוטית, יפת נפש ועוד כל מיני כינויים יפים ומרגשים שאני לפעמים שומעת שמשויכים אליי (גם בלי להביע את הדעה הזו, איזה פלא). אני פוחדת שיש אמת בדבריהם, ובאמת זו מחשבה ילדותית ולא מעשית, ושעדיף לממשלה להיות לא מגוונת כדי שתחזיק זמן רב יותר.
אני פוחדת שאני מבלבלת את הילדים שלי במסרים שאני נושאת בחיי. מפחדת שהם תופסים אותי כמי שלא סגורה על עצמה, שמצד אחד מחנכת לגדילה, להתבוננות קדימה, להעצמה ויצירת הזדמנויות לעתיד, ומצד שני מתפלשת באלמנות, גם במסגרת תפקידי. אני מפחדת שיש היגיון בפחד הזה, ושאולי בעצם לא התקדמתי לשום מקום ואני עדיין באותה נקודה כואבת שהייתי בה בשנה שלאחר הרצח.
אני פוחדת שנגמרות לי הדעות העצמאיות על הכול. שכל החלטה או רעיון שעולים לי בראש כבר נשקלו ועלו אצל אחרים במקרה הטוב, ובמקרה הרע נשקלו אצלי ויורדים מהפרק אחרי שאני לא משתכנעת שמדובר ברעיון מקורי או כזה שיעניין מישהו. שעדיף לגנוז אותו כדי לשמור על עצמי ועל הפרסונה שבניתי (מי ישמע, איזו פרסונה).
והאמת היא שאחרי שחרור הפחדים האלו אני חייבת לציין שברור לי שחלק מהם לא רציונליים בשום צורה, ופתאום הם לא נשמעים כל כך מפחידים. אפילו מרגישים קצת מגוחכים.
ואולי זה הסוד בפחד. כמו בלון ענק של בובת מפלצת, אחרי שמתקרבים ונוגעים, מבינים שזה לא אמיתי. זה רק חלל גדול וריק. כזה שבסוף, אין בכלל מה לפחד ממנו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il