היום לפני 20 שנה נעקרנו מנצרים, אחרון יישובי רצועת עזה. בתזמון מצמרר, ממשלת ישראל דאז בחרה להסמיך את חורבן גוש קטיף לתשעה באב המשופע בחורבנות, והציבה אותו על הרצף הנורא שעומד בסתירה כה מהותית לכל מה שמדינת ישראל ותקומת ישראל מבטאות.
מיישבי חבל עזה דבקו במשך שנות דור באדמתו במסירות והוציאו משם פירות נפלאים ברוח ובמעשה, בשורשיות איתנה וכוח עמידה מרשים. מאז הם נושאים את הגעגועים לעזה. כן, געגועים. חזון וגעגועים לאותו אזור מושמץ בארצנו, שרק מי שדבק בו כל כך, יודע לראות בו את הארץ הטובה שמעבר לערמות האש והרוע שהועמסו עליה בעשורים האחרונים, מאז שהפכה ל"רצועת עזה" בגבולותיה המלאכותיים שנוצרו עקב הניתוק המאולץ אחרי מלחמת העצמאות.
לפני שנים, בשידור רדיו, שאל אותי אלי עמיר שאלה נוקבת: האם מוצדק להחזיק כל כך הרבה כוחות רק כדי להגן על 8,000 תושבים? הסכמתי איתו, אכן 8,000 זה מעט מדי. צריך לשאוף ל-80 אלף, ל-800 אלף. זו לא שאלה של מספרים, זו שאלה של כיוון, של חזון שמתוכו יגיעו גם המספרים. למרבה הצער, לא זכינו. מעולם לא ראינו בהתיישבות יעד אישי, אלא ייצוג של עם שלם, שבשמו נאחזנו, בשמו שמחנו על כל בית וכל חממה, למענו הקרבנו ובחזונו דבקנו. בשמו גם הותקפנו ונפגענו, לא בגלל שום סכסוך אישי. גם כשגורשנו, התחושה הייתה של שבר לאומי גדול, הרבה מעבר לכאב האישי.
הכי מעניין
ברור היה שהמוטיבציה להחריב ולגרש ניזונה מקריסה ערכית עמוקה, שרק חלק קטן ממנה נחשף אז בשיח הציבורי. הרס היישובים הוא גדיעת ערך ההתיישבות. זהו סימן לחולי קשה בתודעת הקיום הלאומית, בחזון של שיבת ציון וממילא גם בערבות ההדדית, שחקוקה בבסיס קיומנו והיא תנאי לחיי לאום. את החולי הזה שאפנו לרפא. חידוש ההתיישבות הוא נתיב מרכזי לכך.
פינוי היישוב נצרים, 2005 | צילום: אריק סולטן
כעומק המשבר כך עומק התיקון שצריך לצמוח כנגדו. גוש קטיף, הראשון ליפול חלל מהשבר הזה, נושא בקרבו גם את בשורת התיקון – ארץ ושמיים. תושבי הגוש פיתחו בו חקלאות מהמתקדמות בארץ והחיבור הממשי לקרקע אפיין מאוד את המקום. בד בבד, האזור היה משופע בתורה ולומדיה, מגיל ינקות ועד לישיבות גבוהות. במחקר ההלכתי, חיבור התורה והארץ הורגש היטב הרבה מעבר לגבולות מכון המחקר שנקרא בשם זה.
יום או יומיים אחרי הגירוש, כשהוא עומד ברחוב הראשי של נווה דקלים השוממה, נשאל ראש המועצה האזורית, אבנר שמעוני, על ידי אחד הכתבים כמה זמן צריך כדי להחזיר את התושבים. הוא השיב ללא היסוס: "ייקח שבועיים לסדר הכול ולהחזיר את האנשים". דומה שמאז ועד היום השאלה השכיחה ביותר שהופנתה לתושבי הגוש היא: "מה קורה אם מחר אפשר לחזור, אתם חוזרים?". שואלים זאת גם כאלה שקודם לכן שאלו מה יש לנו לחפש שם. ילדינו גדלו ובגרו אל תוך השאלה הזאת והדיונים סביבה. השאלות צפו ועלו בעיקר עם כל "סבב" לחימה, מעופרת יצוקה ואילך.
היקף הנשאלים ותדירות השאלה מחייבים לתת לה הסבר יותר עמוק מסתם חטטנות קנטרנית. נראה שמשהו בסיפור הזה לא נסגר עד הסוף, תחושה של סיפור שנקטע וממתין להמשך. יש שמחפשים בהמשך הזה תיקון וצדק, ויש היראים מפניו ורק רוצים לוודא שהרגו לנו את הרעיון. כך או כך, משהו חי ותוסס מרחף באוויר ולא נותן מרגוע. אולי זה גם ההסבר העמוק לכך שהמדינה שהחריבה, היא גם זו שמקימה מרכז למורשת הגוש, מחוקקת חוק ומפיקה בול. אולי זה ההסבר לכך שרבים מהתומכים בגירוש ההוא מנסים להשכיח זאת או להתכחש לכך.
בשמחת תורה התשפ"ד חווינו מפלה, אובדן והשפלה שלא ידענו כמותם. המכה לא הייתה רק צבאית או ביטחונית, אלא גם מוסרית ותודעתית – פצע לאומי שיחייב שנים של שיקום. בבת אחת נחשף לעין כל הרוע התהומי שרואה בנו את אויבו האולטימטיבי, ובהשמדתנו את משימת חייו. בדרך הקשה מכל התחוור גם ההיפך – אנחנו, היהודים, עומדים כטריז של תיקון עולם בפני הרוע המזוקק שמבקש להחריב את העולם.
שלט היישוב נצרים בזמן חשיפתו בשטח הרצועה | צילום: ללא
הדיון המדיני הוא צורך קיומי
עומק שנאתו של האויב חייב לעורר את הכרת עומק הקיום והזהות שלנו. לא ניתן להסתפק בטיפול קוסמטי. הדיון המדיני שלנו איננו פוליטיקה לשעות הפנאי, אלא צורך קיומי של ממש. הזעזוע הגדול מחייב מסקנות אמיצות בכל הממדים, מחייב להבין את התהליכים שהובילו לאסון, ולפעול בנחישות לתיקון המצב. סילוק נוכחותנו אפשר למפלצת לצמוח, ועל כן יצירת תנאים לחידוש ההתיישבות היא מעמודי התווך של תיקון זה.
הפיכתה של רצועת עזה לממלכת טרור ורצח התאפשרה בשל שני מהלכים ישראליים. האחד, הסכם "עזה ויריחו תחילה" (1994), שהעניק ליאסר ערפאת את רוב שטחי הרצועה ואפשר לו להקים בה צבא של ממש, דבר שהביא לזינוק אדיר בכמות ובאיכות מתקפות הטרור. השני, תוכנית "ההתנתקות" (2005). החרבת היישובים היהודיים ומסירת השטח לאויב היוותה ניצחון מובהק של הטרור והוכחה כי "דרך ההתנגדות" משתלמת, כמו שכתב מוחמד דף בכרוז חגיגי שפרסם ביום שבו אחרוני חיילי צה"ל עזבו את רצועת עזה.
מתקפת הפתע בשמחת תורה המחישה באופן הברור ביותר כי נסיגה ומסירת שטח לאויב לא מפחיתות שנאה או טרור, אלא מעצימות אותם. הקשר בין החרבת היישובים ונטישת האזור לבין מתקפת הפתע הנוראה גלוי לעין, ובהתאם לכך, התמיכה בחידוש ההתיישבות באזור גוברת. אך מדוע רבים עדיין נרתעים מעצם הרעיון? מדוע מקבלי ההחלטות חוששים אפילו מנקיטת צעד סמלי בכיוון? מדוע עדיין נוח להציג דווקא את ההתיישבות, תפארת המעשה הציוני, כדבר הזוי? יש שמדברים על הרס כל הרצועה וצעדים חריפים ביותר, אך עדיין חוששים מהתיישבות. מדוע? הרי זה הצעד המתבקש מכל היבט שהוא – גביית מחיר בשטח, נוכחות וביטחון, צדק לאומי והיסטורי.
עוד כתבות בנושא
אירוע בסדר גודל היסטורי מחייב שינוי היסטורי. המלחמה הזו חשפה בנו עוצמות שלא הכרנו, חוסן פנימי, ערבות הדדית ותודעת ייעוד לאומי מחודשת ובהירה. עכשיו, דווקא עכשיו, אין דרך חזרה. לא נרתעים מהקושי ולא מוותרים על שטחים. בונים, מתרחבים, שואפים קדימה.
ההתיישבות היא מפתח הניצחון. תפיסת השטח לצמיתות והקמת יישובים חדשים יביסו את האויב, אך גם יחזקו את הזהות היהודית ויתנו תנופה מחודשת לציונות. זו השעה להפוך את הכאב לכוח, ואת הניצחון בשדה הקרב – לניצחון בבניין הארץ לדורות.