כת "עדי ג'הווה" חזתה את סוף העולם ותחיית המתים בשנת 1914. לאחר מכן דחתה את התאריך ל־1925, ולבסוף ל־1975. למרבה ההפתעה, הכישלונות החוזרים ונשנים לא ריפו את ידי המאמינים. היו שזיהו אפילו מוטיבציה מוגברת של חברי הכת לצרף עוד אנשים לאמונתם. מבחינה פסיכולוגית, במקרים כאלו פועל מנגנון של דיסוננס קוגניטיבי. קשה לאדם להשלים עם סתירה בין אמונותיו ובין המציאות. אחת הדרכים להתמודד עם סתירה כזו היא להתמסר עוד יותר לאמונה נלהבת, כך שדווקא המציאות תהפוך לזניחה ומפוקפקת.

מנגנון דומה אפשר למצוא אצל חלק מחסידי אוסלו וההתנתקות. לצד עסקת שליט, אלו התחנות הברורות ביותר שהובילו אותנו אל הטבח. אחרי הטבח היה מקום לצפות שתומכי הקטסטרופות הללו יביעו עליהן חרטה פומבית. אבל ספר משלי לימד אותנו מזמן: "אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ" (משלי כ"ז, כב). הפסיכולוגיה המודרנית הוסיפה שלא רק לאווילים זה קורה, אלא גם לאנשים חכמים ומשכילים. החוכמה נכנעת כאן לדחף הפסיכולוגי להתחפר באמונה שהופרכה.

בואו נתמקד באחת הטענות של המאמינים העקשנים הללו. לעיתים קרובות אני שומע את הטענה שאם היינו עושים ככה־וככה – חוסמים את מזוודות הכסף מקטאר, בונים עוד בוטקה למוצבים, מחמשים את כיתות הכוננות ברימונים, מוסיפים עוד בטון לחומה – הטבח לא היה קורה. לפי הגישה הזו, לא המהלך הגדול כשל, אלא אי הקפדה על הפרטים הקטנים. צה"ל היה יכול להפקיר את כל עמדותיו בעזה בהשקט ובבטחה, לו רק הקפיד על כמה פרוטוקולים מפורטים.

הגישה הזו מזכירה טענה קלאסית של מרקסיסטים זקנים: "קומוניזם אמיתי לא נוסה מעולם". הטענה הזו גורסת שהמשטרים הקומוניסטיים הרבים של המאה ה־20 לא עקבו אחר כל ההוראות המדויקות של קרל מרקס, ורק בגלל זה קרסו באופן מחפיר, מדמם ונורא; כדאי לנסות שוב, והפעם לעשות הכול לפי הספר.

למה הטענה הזו מגוחכת? כי תיאוריה כלכלית, חברתית או מדינית אינה מיושמת במעבדה, אלא בחיים הממשיים, על קשייהם ומורכבותם. אין שום דרך להגשים אותה "לפי הספר". גם את השוק החופשי לא יישמה שום מדינה מעולם לפי הספר של אדם סמית – ובכל זאת הוא הביא לשגשוג כלכלי כמעט בכל המקומות, הגוונים והנסיבות שנוסה בהם. אם נכשלו כל הניסיונות להקים משטר קומוניסטי משגשג, הבעיה אינה שלא עבדו לפי הספר; הבעיה היא בספר עצמו.

המסקנה הזו נכונה גם בנוגע לתהליך השלום הישראלי־פלסטיני. מהלך מדיני מוצלח לא יכול להיות רגיש ושברירי ככנף פרפר; הוא אמור להתגבר על המהמורות שיהיו בדרכו. ניסינו באוסלו הסכם דו־צדדי – והוא קרס בבלהה מדממת. ניסינו בהתנתקות מהלך חד־צדדי – והוא התפוצץ בטבח נורא. כמה עוד ניסיונות בבני אדם צריך לערוך לפני שנודה שהבעיה אינה בפרטים הקטנים של היישום, אלא בעיקרון הבסיסי ביותר של התיאוריה?

מתסכל לשמוע את מי שעדיין מתעקשים ללמד זכות על ההתנתקות. זה היה מתסכל בייחוד בחודש המסוים הזה, במלאת עשרים שנה לגירוש. אבל אולי צריך להשלים עם העובדה הפסיכולוגית הזו: את המאמינים האדוקים והוותיקים של דת השלום לא תצליח המציאות לשכנע. אפשר להתנחם בידיעה שהצעירים שעוד לא עמדו אז על דעתם רואים היום ברובם המכריע את האמת הפשוטה של המציאות כאן ועכשיו. הם רואים שהפלסטינים לא רוצים שלום, אלא רצח. הם מבינים שבגלל זה שום פשרה ושום ויתור לא יקדמו את השלום, אלא רק את הרציחות.

סקר ישראל היום הראה ש־76 אחוזים מהישראלים חושבים היום שההתנתקות הייתה טעות; 52 אחוזים אפילו תומכים בחידוש ההתיישבות היהודית בעזה. סקרים מטעים לעיתים, אז אולי מוטב להיזכר שלפני שבועיים קראה הכנסת ברוב עצום – 71 מול 13 – לריבונות ישראלית בהתיישבות היהודית ביו"ש. להצבעה הזו הייתה חשיבות הצהרתית בלבד – אבל איזו הצהרה זו הייתה. מי שזוכר איך גלגלו פעם בזפת ובנוצות בתקשורת הישראלית כל מי שהעז לומר את המילים "ארץ ישראל", משפשף היום את עיניו בתדהמה. המציאות, הביטחון, הערכים והאמונות – כולם מצביעים היום באופן מובהק באותו הכיוון. מי שאינו מתעקש להמשיך לעצום את עיניו רואה אותו בבהירות. ואם אחדים מתעקשים להמשיך לעצום את העיניים – אפשר להניח שעם ישראל שוב לא יפקיד בידיהם את ההגה.=

motzash.navon@gmail.com