זה כבר כמה חודשים טובים שהטור הזה הוא כבר לא טור סיפורים מהישיבה. כבר כמה חודשים טובים שאני משתדל לכתוב פה מזווית רחבה יותר ואישית יותר ולא רק דרך החלון הספציפי של בוגר ישיבה חרדית. אבל מה לעשות, חג מתן תורה בפתח, ואצלי, באופן אסוציאטיבי, מטבע הדברים, הדימוי הראשון שעולה בראש כשאומרים תורה, זו הישיבה. הרי את מרבית שעות התורה שלי למדתי בימי עלומיי בישיבה. זו הייתה התורה הכי איכותית, הכי רציפה, הכי תמימה שאי פעם למדתי. היא הייתה תורה כזו, שבזמן אמת לא ידעתי להעריך אותה כמו שאני מעריך אותה היום במבט לאחור. צריך להודות על האמת. מפעם לפעם המשגיחים וראשי הישיבה היו מתרים בנו את הקלישאה: אתם עוד תתגעגעו לימים האלה. אתם עוד תתגעגעו לימים שבהם יכולתם ללמוד תורה בלי שום טרדה. לא טרדת פרנסה ולא טרדת משפחה ולא טרדת עול השנים. ואנחנו היינו שומעים את האזהרות וכדרכם של נערים צעירים היינו מהנהנים אבל לא ממש שמים על לב.

אני לא רוצה להיות עכשיו נוסטלגי, למרות שיש לי נטייה כזו. בעיקר כי התורה היא דבר כל כך חי וכל כך דינמי וכל כך קיים גם היום בחיים שלי. התורה של הישיבה הייתה נכונה לשעתה, גם הביטול תורה של הישיבה היה נכון לשעתו. אבל אני רוצה לכתוב על התורה שלי היום ועל הביטול תורה שלי היום. אבל עוד לפני כן חשוב לי להדגיש שלא רק הישיבה היא הסמן שלי לתורה. גם הבית שבו גדלתי משמעותי עבורי בעניין הזה. ליתר דיוק, אבא שלי. אבא שלי הוא יהודי שאוהב ולומד תורה באמת. וכשאני כותב באמת אני מתכוון להרבה דברים אבל בעיקר לזה שמגיל מאוד צעיר אני זוכר אותו תמיד מעלעל בספר תורני כלשהו. תמיד. לא רק בזמנים שהוא משתתף בשיעורי תורה באופן רשמי או מלמד תורה באופן רשמי, אלא גם בנסיעות, גם על הספה בסלון, כמובן על שולחן השבת, גם על שפת הבריכה בנופש, גם לפני השינה, גם אחרי התפילה. תמיד. ממש כמו שאומר הפסוק ״וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״. מה יש להגיד? זכיתי. הוא בעיקר זכה. בעצם, מה שאני רוצה לומר זה שעל אף התורה הגדולה והעמוקה של הישיבה, על אף שלושת הסדרים, על אף מאות דפי הגמרא שלמדנו, היחסים שלי עם התורה מתחילים הרבה קודם, בגירסא דינקותא. בבית אבא.

הדבר היפה הוא שהתורה שלי היום היא מעין הכלאה מעניינת בין שנות הלימוד בישיבה לבין אהבת התורה שראיתי בבית אבא, לבין צורת החיים שלי כיום עם שלל הזיכרונות המתוקים והטראומות סביב העניין הזה של תורה. טראומות זו אולי מילה מרחיקת לכת, אולי אני יותר מתכוון לשריטות? יכול להיות. בקיצור, לא הכול היה חלק וסוגה בשושנים. אני זוכר שבתור לומד תורה צעיר הדהדו סביבנו כל מיני מנטרות כאלה כמו ״אם תעזבני יום - יומיים אעזבך״ או ״כל הפוסק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו׳ מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו״ ועוד איזה ציטוט מבהיל שקשור לזה שמי שמפסיק מהלימוד מאכילים אותו גחלי רתמים. והדברים האלה, על אף שהם מעוגנים במקורות, ועל אף שרוב הפעמים ככולן לא ממש נבהלנו מהם, הם חלחלו עמוק ולקח לי זמן להיגמל מהם ולגשת לתורה שלי בבריאות.

בישיבה דיברו הרבה על זה שהתורה היא תובענית. שהיא דורשת רציפות ושקיעות והשקטה מוחלטת של כל המסביב. היו מספרים לנו סיפורים על גדולי תורה שלא הכירו את שמות הילדים שלהם מרוב שקיעות בתורה או כאלה שבכלל לא שמו לב מה קורה בחדר מרוב ריכוז בלימוד, והסיפורים האלה, שלכאורה היו אמורים להרשים אותנו מאוד (ואני בכוונה כותב בלשון רבים כי אני מדבר על זה רבות עם חברים) יצרו דווקא איזו פעולה של הרחקה ושל ייאוש. של ממד בלתי מושג כזה ובלתי אפשרי. בו בזמן שהתורה היא דבר קרוב, בפינו ובלבבנו לעשותו.

אני רוצה לחשוב על התורה כמו על סיפור אהבה. אהבה ממש. הרי אהבה היא לא דבר רציף. אהבה אמיתית יש בה עליות ומורדות, יש ממדים טרגיים ורומנטיים, אהבה היא דבר שצריך טיפוח, הקשבה ושימת לב, אהבה צריכה לפעמים מרחבים חדשים, מקומות חדשים, פרחים בערב שבת, פתקים על המקרר. אהבה היא דבר שאפשר לכתוב עליו שירים עד אין קץ, אהבה יש בה רכיב תמידי של געגוע כזה שמדי פעם גורם לך לעלות על שרפרף, להוריד מהבוידעם אלבומים ישנים, לדפדף בהם על הספה עם כוס תה, ולהגיד: אחחחח, היו ימים.