קואליציה מוזרה מגנה את היהודים העולים להר הבית: אנשי שמאל תוקפים את "המשיחיות הקיצונית", וחרדים מזדעקים להגן על "פסק ההלכה של רבותינו".
הצירוף המשונה הזה קרוב אולי לשיא מפתיע: יאיר שרקי פרסם שיאיר לפיד ואריה דרעי הסכימו להעלות לסדר היום של הכנסת את פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף, שאוסר על עליית יהודים להר הבית. הזיכרון הקולקטיבי לא מחק את הדברים הקשים שאמר הרב עובדיה בעבר על יאיר לפיד. והנה, דווקא לפיד מתנדב להפוך לראשונה בהיסטוריה פסק הלכה של הרב עובדיה להחלטה רשמית של הכנסת. אפילו הרב עובדיה לא חלם על הגרסה הזו למדינת הלכה.
האם קואליציית בני ברק-תל אביב תצליח למנוע מיהודים לעלות להר הבית בירושלים? אני לא מאמין, מסיבה פשוטה: הטיעון של העולים להר כל כך חזק, עד שקשה להאמין שמישהו יצליח לגבור עליו בזירה הציבורית. הטיעון הזה חזק דווקא משום שארגוני הר הבית צמצמו את השיח האמוני, והגבירו את השיח הליברלי. הם לא טוענים שחייבים להניח להם לעלות להר כדי שיוכלו לבנות מייד את בית המקדש, אלא שחייבים להניח להם לעלות בשם החירות הדתית. ואת הטיעון הליברלי הזה באמת קשה מאוד להפריך. החרדים, כמובן, לא מתפעלים מחופש דת, ושמחים לדרוש מכולם ליישר קו עם הרבנים שלהם; אך הליברלים מסתבכים בסתירות פנימיות עמוקות כשהם נלחמים נגד החופש הזה.
אני מאמין שמבחינה הלכתית מותר לעלות לחלקים מסוימים בהר הבית, ובכל זאת עדיין לא עליתי אליו, מנימוקים השמורים עמי. זו בחירה אישית שלי, והיא לא מסמאת את עיניי מלראות את העוול שמונע מאחרים לממש את בחירתם שלהם. למה בעצם שיהיה אסור ליהודים לעלות להר ולהתפלל בו? איך אפשר להצדיק את האיסור הדרקוני הזה? ברמה הנקודתית, אפשר כמובן לטעון שביום מסוים הפרקטיקה הזו מסוכנת מדי; אפשר גם לטעון שפוליטיקאים מסוימים עולים להר באופן פרובוקטיבי ומתריס. אך קשה מאוד מבחינה ליברלית להצדיק איסור גורף ומתמשך על יהודים לקיים את פולחנם, באופן שלא אמור להפריע לאף אחד.
מי שנלחם למען זכותן של נשות הכותל להתפלל עם ספר תורה ברחבה המסורתית, נחשף מייד בצביעותו כאשר הוא נלחם נגד זכותם של יהודים למלמל תפילה על הר הבית. האם גם ההפך נכון? האם אפשר לצפות מהעולים להר לתמוך בהכרח במאבקן של נשות הכותל? חסידי הר הבית יכולים לטעון שמצבם שלהם גרוע בהרבה: הרי לנשות הכותל ניתנה רחבה מיוחדת משלהן, באותה רמת קדושה, ובכל זאת הן מתעקשות להתפלל דווקא ברחבה המסורתית. אך האמת היא שאני חושב שצריך להניח לאלו וגם לאלו לנהוג כרצונם. לו היו מניחים לנשות הכותל לנפשן, מעטים היו שמים לב לקבוצה הקטנה שקוראת בעזרת הנשים בספר תורה פעם בחודש, והרבה פחות קטטות היו מתחוללות ליד שריד בית מקדשנו. חופש דת בהחלט יכול להיות מדיניות מועילה בכותל ובהר הבית גם יחד.
"כל הוותיקן הזה"
אומרים שתפילת יהודים בהר הבית מעוררת זעם אצל המוסלמים. זה יכול להיחשב טיעון ביטחוני לגיטימי בתקופות מתח, אך בשום אופן לא טיעון לגיטימי למדיניות כוללת במדינה דמוקרטית. המוסלמים רוצים לדכא את חופש הפולחן של היהודים, אך בשום מדינה מערבית סבירה אי אפשר לראות את הרצון הזה כנקודת מוצא לגיטימית של המדיניות הציבורית. המוסלמים זכאים לקיים את פולחנם שלהם בשקט ובשלווה, אך אין להם שום זכות להטיל וטו על תפילתם של אחרים.
הנטייה של חלק מהפוליטיקאים להזדהות דווקא עם המוסלמים בקונפליקט הזה קשורה כנראה אצל חלק מהדוברים לאינטואיציה של משה דיין, שהצהיר לנוכח הר הבית המשוחרר: "מי צריך את כל הוותיקן הזה?" אני מבין שיש אנשים שמוצאים בנפשם סלידה עמוקה מ"כל הוותיקן הזה" באשר הוא – מכל הרבדים של עומק דתי ולאומי, שמכונים היום בישראלית מצויה "משיחיות" – אך אדם ליברלי באמת אמור לדעת שזו רק העדפה אישית שלו, שאין לו שום זכות לתרגם אותה לאיסור המוטל על אחרים. אם יש יהודי שרוצה לפגוע במסגד שעל הר הבית – חייבים לבלום את התוכנית המסוכנת הזו. אך אם יהודי רוצה להתפלל בשקט על הר הבית – אין שום עילה סבירה למנוע ממנו בכוח את השאיפה הזו.
