בראי ההיסטוריה, קשה להצביע על התאריך המדויק שבו הכול התהפך ונגמר. זה קרה לאט־לאט ואז מהר־מהר, והסתיים סופית רק לפני קרוב לעשור.
בהתחלה עוד היינו מבקרים בארץ הקודש, או לפחות במה שנותר ממנה. נוסעים בשיירות משוריינות למקומות הקדושים וההיסטוריים שעדיין עמדו על תילם, עדות לקיומה של המדינה שבנינו במשך שבעים שנה. בהמשך פסקו המסעות, אם כי עוד היו שמועות על קבוצות של בני נוער שמדי קיץ התאגדו יחד, והצליחו להגיע לביקור במה שהייתה פעם ארץ אבותיהם.
המושבות הקטנות שנותרו בגבולות המותרים שם נתמכות בידינו מכאן, מהארצות שהתפזרנו אליהן. תושביהן מעלים סרטונים קבועים כדי להראות שהם שומרים על מה שהם יכולים, תוך ניסיון להתעלם מהסיכונים וללא התגרות ויצירת מתחים או מלחמות מיותרות עם מי ששולט כיום בארץ ישראל.
בהתחלה עוד היינו בוכים. מתאספים כולם כקהילה אחת בכיכר הגדולה של הרובע הראשון בפריז, ומעלים זיכרונות. משוחחים על העבר, על הטוב ועל הרע, בידיעה שגם במקומות אחרים יש קבוצות שמתאספות כמונו, בוכות ומעלות זיכרונות.
אבל גם זה כבר דעך. אפשר לומר שהתרגלנו לחיים בגלות המחודשת, כל אחד לפי האזרחות שהצליח לארגן לעצמו, או תעודת הפליט שרשויות המדינה דאגו להוציא.
זה לא היה כך בהתחלה.
אומנם הייתי בין האחרונים יחסית שהגיעו לכאן, אבל הבלגן ששרר בקהילות הישראליות הורגש מאוד ברחובות פרוורי פריז. הוא השפיע רבות על שכנינו שצפו בנו, חלקם במבטים מלאי רחמים ורבים אחרים בכעס, גלגולי עיניים וצקצוקי לשון, שלא פעם הפכו למעשי אלימות קשים. אלו דרשו מאיתנו להתכנס ולהתלכד.
אט־אט התגבשנו, חלקנו עוד כועסים וכואבים, חלקנו מנסים את מזלנו מחוץ לחומות הקהילה בניסיון להתנתק ולעזוב מאחור את מה שהיה. לא תמיד בהצלחה.
כשהגעתי, לא ידעתי למה לצפות. בעיקר חששתי מהחיים בארץ זרה. הוריי שבאו מכאן ועלו לישראל לפני שנים רבות תמיד סיפרו אז, בשנים שבהן הייתה לנו מולדת, שעל אף החיים הנוחים בצרפת הם מעולם לא נטמעו בה תרבותית וחברתית, ותמיד היו עם רגל אחת בישראל. כמה אירוני להבין שהיום המציאות הפוכה בדיוק.
אני מתכוננת עכשיו לעוד צום תשעה באב. מתוך הרגל אני מכינה שוב את אותם המאכלים לסוף הצום, עת יגיעו נכדיי וילדיי, ומשתדלת להשאיר רחוק ממני את תחושת הכאב, הבושה וההחמצה הגדולה שמקננת בתוכי עוד מאז ימי העזיבה הגדולה, ומשתדלת לשמוח במה שיש לנו.
עם חולשה לבמבה
לא מעטים מאיתנו פועלים אחרת, כמובן. חלקם הגדול, ובהם לשמחתי גם ילדיי, פעילים בניסיונות להשיב מחדש את ימינו שם. למרות השנים שעברו, הם לא משלימים עם נפילתה של ישראל. אבל רבים כבר מיואשים. הם משתדלים לסגל לעצמם חיים אירופיים בכל תחום, אם כי לרובנו עדיין יש חולשה לא מוסברת לסנדלי שורש, במבה ומילקי.
על המדף במטבח הנחתי תמונה גדולה שלנו ברגע משפחתי סתמי אחד על חוף הכנרת, לצד חברים שהיגרו למזרח ושלא ראיתי יותר מעשרים שנה. מעל פינת הדלקת הנרות בבית, חרף קיטוריהם של נכדיי שזה כבר משעמם ולא מתחדש, תליתי מסך דיגיטלי עם אלבום תמונות וסרטונים מהימים הקדומים. אני מתעקשת לא להכניס לתמונות הרצות שום תמונה מאז היום ההוא, כמו לומר שגם פה בבית, למרות השגרה הברוכה וחיי הנוחות, החיים קפאו שם ולעולם לא ישובו למה שהיו.
איכות החיים שהצלחתי לסדר לנו כאן מרגע הגעתנו מאפשרת לנו לשמר, בצורה כזו או אחרת, את הזיכרונות והרגלי החיים הישנים. אם כי כבר תפסתי את נכדותיי מדברות על מסיבה המונית שלא תואמת את ערכינו וחיינו היהודיים. אני מעמידה פנים שאני לא שומעת, אבל בתוכי נשברת ומבינה שלא לעד נצליח להחזיק במה שהופך אט־אט לזיכרון חלול ומנותק, מול חיי העיר הזוהרים והשוקקים כאן בארצות הגולה.
בעודי מכבה את התנור שבו נאפו הלחמניות הרכות שיחכו לסעודה המפסקת שלפני הצום, אני מרשה לעצמי להתבונן פנימה אל תוך הכאב ולתת לתחושת החורבן הפרטי שלי, שהוא גם החורבן הכללי, לחלחל אל עצמותיי. להכאיב לי בידיעה שהדברים היו יכולים להיות אחרת. שאומנם חלקנו עדיין מבוצרים בעמדות הצדק שלהם, אך רובנו, כל אחד במקום שחנה בו, משתדלים לא להפנות אצבע מאשימה לאיש. משתדלים להניח מאחור את שנות הוויכוחים והמריבות הרבות שהותירו אותנו חבולים ומדממים, הן בשנים שקדמו למלחמה והבריחה מהארץ והן בשנים הראשונות לאחר מכן. כשעוד לא הסכמנו להבין שזה אכן זה, ונגמר. שאומנם כך קרה ומפני חטאינו גלינו מארצנו והתרחקנו מעל אדמתנו, אבל עוד לא אבדה התקווה. ילדינו או ילדיהם יהיו חכמים מאיתנו, ובבוא היום יעשו את המעשה הנכון שילכד ויאחד אותנו, ויעצור את המעגל החוזר שמשיב אותנו שוב ושוב לתחילת דפי ההיסטוריה שלנו כעם. הם יביאו סוף־סוף שלום על ישראל.
אני הולכת לחדרי להתארגן ונאנחת במסדרון ליד תמונתו של בעלי רזיאל. לא פעם אני מעדיפה לא לפגוש במבטו המצולם, ובפעמים אחרות אני מתבוננת בו בהקלה בידיעה שנחסכו ממנו השנים הקשות, והוא זכה לסיים את חייו בארץ הקודש. עיניי ננעצות בעיניו ואני שוב ממלמלת "סליחה", וזיכרון פתאומי מהלילה שבו קברנו אותו מחדש, פה בארץ הניכר הזו, עולה בי ומעוור אותי בדרכי לחדרי.
סליחה שלא יכולתי להותיר אותו מאחור, כמו אלו שהשאירו את מתיהם שם. לא הייתי מסוגלת, למרות אהבתי הגדולה לבית שלי, למקום שבו גידלנו יחד את ילדינו. סליחה שאמונתי נחלשה וברגע האמת חששתי. לא רציתי להסתכן בחילול הקבר בידי אויבינו ופשוט נשברתי ולקחתי אותו משם.
בעוד זמן קצר ייגמר הצום ואני מתפללת שאולי יסתיים הסיוט הזה ואגלה שבעצם, כל זה מעולם לא קרה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
