בחילופי תפקידים, נכתבה מגילת אסתר פולארד. הוא בפנים, כלוא, ואסתר מתהלכת על שער בית הסוהר לדעת את שלום יונתן כאשר הייתה באומנה איתו. שנים היא תתעקש ללבוש מלכות, שנים תצווה על כולנו: "לך כנוס! וצומו עליו!" וכמו אסתר, אין מנהיג בעולם שלא עמדה בפניו, רועדת, להתחנן מלפניו על אישהּ, אבל בעיקר – על עמה ומולדתה. שנים היא שולחת איגרות בידי אנשים נשואי פנים והפחות ואלה שעזרו לה פחות. אישה אחת קטנה, מול מנגנוני ענק, לא ביקשה דבר, כמעט. וכאשר אבדה, אבדה. כשהוא ניצל, היא כבר התעייפה כל כך ואני לא יכולה שלא לשמוע את צוואתה: זכרוני לדורות, כתבו לדורות את האישה הזו שחיכתה לאיילת השחר שתעלה בבקעת הארה"ב, קמעא קמעא.
כבר שנים אני מגוללת בראש את סיפורה של המלכה אסתר פולארד, מגילה שרק אישה יכולה לכתוב. אישה שמקריבה כל כך הרבה, אבל בשום אופן לא נכנסת לדמות הקורבן. לא במאבקה, לא באהבתה, לא בחולייה, גם לא במותה.
אסתר פולארד היא בעיניי הדוגמה לזו שביתה לא שלם, שמחכה כבר להתייחד עם האיש שלה ובזמן הארוך הזה היא תעשה ותאמין ותקרא לכולנו בקריאת השכמה: שימו לב אל המלכות האלה שמתהלכות כאן בכזו אצילות, נראות כבני אדם אבל באמת הן מלאך.
"מדוע היו יריעות שבמשכן נשרכות על הארץ? שדומה לכלה צנועה, המכוסה בצעיף שעל פניה" (רש"י, תרומה כ"ו, ט'). לפי הפירוש הזה, כך אמור להיראות בית: כלה, הינומה, ושובל מלכותי ארוך נשרך. אבל הגמרא תדבר על שלמות אחרת, מלכותית לא פחות: "מדוע היו יריעות נשרכות? כאישה המהלכת בשוק וכולה אומרת כבוד". גם בשוק, גם באמצע שומקום, גם ללא איש שכיסה את פניה בהינומה, היא עצמה בית, היא עצמה כבוד. ונכון שהשובל הארוך יאפיר בהליכה הארוכה הזו ב"שוק" הפנויות ונכון שהיא מתפרקת בין מסע למסע ונכון שהיא בקרשים לפעמים אבל מה אכפת לה, במשכן שלה – הוא גר, "ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד" (השל"ה). חשוב לי כל כך להצדיע לנשים האלה, מפני שלפעמים נדמה שדת חדשה באה לעולם: הסגידה לזוגיות. ומי שלא שם, לא קיים. הדת הזו תופיע בעוצמה במגילת אסתר: "כדת מה לעשות במלכה ושתי… והדת ניתנה בשושן… לפני כל יודעי דת ודין… והשתייה כדת"… בדת הזו, נשים צריכות לעמוד למסדרי בוקר וערב כדי לשאת חן, כדי שהמלך סופסוף יבחר בהן, יסבירו להן מדוע הן לא מספיק, מדוע הן מדי, מדוע הן פשוט לא. הדת שלנו – היא אחרת. היא דת משה וישראל. השבוע, בפטירת משה רבנו, נזכור לדורות את האיש הגדול הזה: אכפת יהיה לו מהנשים העומדות בסוף התור כשכולם התרגלו לעקוף אותן בזלזול. "ויבואו הרועים ויגרשום, ויקם משה ויושיען", הוא יקשיב לבנות צלפחד שאין להן בית, בלי לראות בהן קורבן: "ותקרבנה בנות צלפחד… ויקרב משה את משפטן לפני הא־לוהים". הוא ישמיע את הטיעון שלהן, הוא יכבד את חוכמתן, הוא יאמין שגם הן בית, כאן, בקצה המדבר. הוא יאמין בתורתן ויאמר לבית יעקב, ראשונות, הוא לא יסכים לשמוע דבר על אודות האישה הכושית אשר לקח, כי אישה כושית לקח. אני מאמינה באמונה שלמה בדת הזו, שתכבד את זו שנלחמת על זוגיותה, שתראה בה אחת שמצילה את כבוד העם הזה כולו. אני רוצה שנבין שזה סיפור של אומה, כדבריו המופלאים של ר' נחמן מברסלב: "מסיפורי דברים של נשים, אפשר לדעת מעמד השכינה, איך היא אוחזת כעת". אני רוצה שנאמר לה: "תחזיקי מעמד, שכינה!" אני רוצה שנתפעם ממנה: "איך היא אוחזת?!" אני רוצה שלא נעזוב אותן לבד בציפייה הזו, אני רוצה שנתייצב לצידן במאבקן ההרואי, בפגישות הסרק בדרך לשם. אני פשוט רוצה שנזכור אותן לדורות, שנכתוב אותן לדורות.
הן מקודשות לי, גם ללא טבעת. מקודשות כדת משה וישראל.
