ראשי » סגנון » ניו אייג' » תומר פרסיקו

סוואמי (האוריגינלי): הסיפורים הגדולים של הניו-אייג'

בתום מסע מפרך, אי שם באמצע שנות האלפיים, מצא לבסוף תומר פרסיקו גורו הודי אותנטי לחלוטין! הוא סיפר לו את הסיפור המופלא על הגורו שלו, מלך מלכי היוגים, לוגם האוקיינוסים ולועס ההרים

מכל הצ'אי שופס שבכל העיירות הקטנות שבהודו הוא היה חייב להיכנס לזה שלי. נכנס וביקש שאקנה לו כוס צ'אי. לא התחנן כמו קבצנים ומיני סאדהו (פרושים הינדים) - פשוט ביקש, ועוד באנגלית רהוטה. אחרי ששתה נעץ בי מבט, עין בעין (שלישית), ואחרי שגם אמר תודה, יצא. וביום שלאחר מכן אותו הסיפור, לבד מזה שלבקש הוא לא היה צריך.

לבוש בגלימה הכתומה של הפרושים ההודים ומותח חיוך חד מעל זקנו המרשים, הוא התיישב במלכותיות על אחד הספסלים, יודע שהתה המתוק בדרך אליו. זו היתה הצ'אי שופ בסוף רחוב צ'נגם, בעיירה טירוונאמלאי, למרגלות ההר הקדוש ארונ'צלה  וחמש דקות מהאשראם המפורסם של רמאנה מהארישי. כבר חודש שאני כאן ורק עכשיו הוא הגיע. בבוקר השלישי, אחרי ששתה, שאלתי אותו לשמו.

הוא הצית בִידי (סיגריה זולה המגולגלת בעלה) ואחרי שתי שאיפות עמוקות אמר: "כשפגשתי את הגורו שלי, מאהישְוָורָה נאמְדֶב, הוא אמר שיגלה את שמו רק אם אענה לו על שאלה. מובן שהתרגשתי מאוד, ומאוד קיוויתי שאוכל לענות נכונה על השאלה. אחרי דקות ארוכות של ציפייה מתוחה, אחרי ששתי הנקודות במצחי אשר בהן הוא נעץ את עיניו כבר התחילו לכאוב, הוא לבסוף שאל: לפעמים אנו סובלים כאשר אחרים גורמים לנו סבל. לפעמים אנחנו סובלים כאשר אנחנו גורמים סבל לאחרים. כיצד נוכל להביא סוף לסבל? ואני מיד אמרתי: זה מאוד פשוט: כאשר לא יהיו לנו יותר "אחרים"!

"כך התקבלתי להיות תלמידו של הגורו שלי", הוא אמר. "אבל אני לא אשאל אותך שאלות. לא מעניין אותי אילו תשובות אתה חושב שאתה יודע. אני אתן לך לשאול אותי. שאל!"

אחרי דקה של מחשבה שאלתי: שושנה מריחה נפלא, אך רק למי שאינו חולה. מהו ריחה האמיתי?

הוא ענה מיד: "ריחה האמיתי הוא הטוב ביותר. כך בדברים כולם: האופטימום הוא האמת".

לא הספקתי להתמוגג מתשובתו, והוא כבר ציווה: "שאל אותי עוד שאלה".

הזמנתי עוד צ'אי. לשנינו. אחרי דקה נוספת של מחשבה שאלתי: על פי הדהרמה הנצחית, כל דבר קשור בחוט בלתי נראה אל ניגודו. אל מה קשור הזמן?

"הזמן קשור: סופו אל תחילתו. כולנו קושרים אותו, כל שנייה, שוב ושוב. המתיר קשר זה זוכה בנצח", אמר ולגם לגימה מחויכת מהצ'אי.

האם עכשיו תגלה לי את שמך? שאלתי. "לא", אמר, "עכשיו שאל אותי שאלה נוספת".
החוק השני של התרמודינמיקה אומר שהיקום מדרדר מסדר אל אי-סדר גובר והולך. מה אומר החוק הראשון, שאלתי.

הפעם הוא חשב כמה שניות ואז אמר: "החוק הראשון: השלמות אינה יכולה שלא לגלוש". אמר, לגם מהצ'אי ושאף שאיפה עמוקה מהבידי. גם אני שתיתי מהצ'אי. שתיקה מתוקה

של לגימות צ'אי השתררה סביב השולחן המלוכלך, מתחת לעשן הבידי. שתיקה שלכל אורכה אני לא הייתי יכול שלא לחייך חיוך גדול. האם ייתכן שמצאתי גורו הודי אמיתי? והרי זה מדיף ריח חזק של קלישאה - האם החיים מנסים להידמות לדמיון?

"שאל אותי שאלה אחרונה, ומחר נדבר", הוא אמר לבסוף.

חשבתי מעט ושאלתי:מדוע קיימת הטעות בעולם?

הפעם הוא חייך ואמר: "הקיום עצמו הוא במידה מסוימת תרמית. לכן פעמים רבות הטעות היא גלישה בכיוון הנכון, אל האין. משום כך אין לגנות את מאמיני הדתות האחרות, ואפילו לא את מאמיני וִישְנוּ התמימים: כולם בסך הכל מאמינים בצידו האחר, והלא פחות נכון של שִיוָוה: הצד שאינו קיים".

למחרת התחילו המפגשים היומיים שלנו, בוקר בוקר, על כוס צ'אי ובידי, בעיקר שותקים, שותים ומעשנים, וכשמדברים, הוא מדבר ואני מקשיב. את שמו לא הסכים לומר לי. "שמי אינו חשוב. חשוב שמו של הגורו שלי. ההורים נתנו לי את שמי, אבל את כל היקר לי קיבלתי ממנו. אתה ודאי לא שמעת על מאהישוורה נאמדב. לא רבים שמעו עליו, ומעטים יותר ראו אותו. אבל הוא היה, ועודנו הווה. באשר לך, קרא לי "סְווָאמִי". הוא לגם בשקט מהצ'אי ושאף כמה שאיפות מהבידי. דקות שלמות זחלו לדרכן לפני שהמשיך.

"תראה", אמר, "הגורו הוא כמובן חושף האמת, אבל כל גורו הוא קודם כל מאהב. עליו לחדור אליך, להפרות אותך, לטפח בך ישות חדשה ולבסוף לילד מתוכך את מה שהיה בך ולא ידעת. לא זכרת. מאהישוורה נאמדב היה גדול המאהבים. אני נשבע לך בכל היקר לי. הגדול מכולם. וכידוע, מאהב טוב הוא מאהב איטי. בעדינות רבה היה גורוג'י מפתל את עצמו אל תוך לבך, ומשאיר שם זרע לח ורוטט".
ואיפה הוא היום, שאלתי.

"היום הוא בכל מקום. לפני 31 שנה, בגיל 117, פיזר את עצמו בעודו יושב ישיבת לוטוס. הוא עזב את הגשמיות לנצח, לאחר שינק ממנה את כל מה שהיה יכול". יותר מכך לא הסכים לגלות, אבל בוקר אחד סיפר את הסיפור על הרגע היחיד בחייו בו זכה מאהישוורה נאמדב לפרסום, אם כי לא להוקרה. זה היה כשהלכנו על אחד הכבישים. סוואמי לא אמר לי לאן, ואני הבנתי שלא ראוי לשאול.

"מאהישוורה נאמדב, הגורו שלי, קנה את מקומו בהיסטוריה כמי שהפסיד תבוסה משפילה לסרי סְוָוארוּפְּאָנָנְדָה המפורסם, אחרי שרבו ריב מכוער. את סרי סווארופאננדה כולם מכירים מהסיפור הידוע עליו, שגם רמאנה מהארישי אהב לספר. אתה מכיר את הסיפור", קבע.

מכיר, אבל אולי תזכיר לי את הפרטים.

הלכנו בשולי הכביש החם. סוואמי חייך והצית עוד בידי. "כידוע טָטְוָורָאיָה, חניכו השקדן של סרי סווארופאננדה, חיבר שיר הלל מיוחד, הנקרא בָּהרָאני, לכבוד הגורו שלו, ואסף כמה מלומדים כדי שישמעו את השיר ויעמדו על שלמות המשקל ואופן נפילת המילים האחת על רעותה. אבל המלומדים בכלל לא רצו לשמוע את השיר. הם טענו שאין שום בסיס הגיוני לחיבור השיר, שכן בהראני מחברים רק לכבוד גיבורים אגדתיים, כאלו שהכניעו צבא של אלף פילים, או כנופיית שדים, ולא עבור כל סגפן דל בשר שיושב בשיכול רגליים. או אז הזמין אותם טטווראיה להתלוות אליו ולבוא לפני הגורו שלו.

אלו הסכימו, וכאשר באו לפני סרי סווארופאננדה, והתיישבו מולו, שתיקה גדולה נפלה עליהם. באותה שתיקה עבר עליהם היום הראשון, ואחריו הלילה, וכך גם עברו עליהם עוד יומיים שלמים.

"אתה מבין, הכרתו של סרי סווארופאננדה היתה יציבה כסלע גרניט, ויציבותה משכה אחריה את הכרותיהן של החכמים עד שגם הן עמדו מלכת, שקטו להן ללא מחשבות, וממילא גוויותיהם של החכמים ישבו ללא כל תזוזה. אחרי שלושה ימים ושלושה לילות, הניע סרי סווארופאננדה מעט את הכרתו, ושלח בה מחשבה בודדת. אז חזרה גם יכולת החשיבה לחכמים. כאשר הבינו מה אירע, הם היו המומים מכוחו של הגורו. אז כמובן הסכימו שיש לכתוב עליו שיר הלל, באמרם שלא אלף פילים הוא הכניע, אלא את 'פילי האגו' שלהם, הפראיים כמובן יותר מכל פיל טבעי".  

ואיתו מאהישוורה נאמדב החליט לריב?, שאלתי.

"ודאי", אמר סוואמי, "רק איתו".

אבל מה יכול לגרום לשני יוגים אדירים כאלו להסתכסך?

"אשה, כמובן", חייך סוואמי. "אבל זה סיפור אחר. אפרה כבר פוזר על המים שנים רבות לפני ששניהם ישבו האחד מול השני, נחושים בדעתם לא לקום עד שהראשון מביניהם ידע את העצמי".

כלומר, לפני כן אף אחד מהם לא היה חופשי לחלוטין.

"לא. שניהם היו באמצע דרכם הרוחנית, באותו שלב מתקדם ומתסכל בו אתה כבר רואה את המטרה, אבל עדיין לא מצליח לממש אותה בחייך. אילו היה זה משפט בעל משמעות, הייתי אומר ששניהם היו קרובים, אבל מרחק אינו מן העניין כאשר דנים בידע מוחלט. בכל אופן, סרי סווארופאננדה בזבז את זמנו באקרובטיקה מנטלית, כפי שבוודאי הבנת מהסיפור האחרון.

"הוא אהב לשקוע בסמאדהי (טראנס מדיטטיבי עמוק - ת.פ) ולעצור את מחשבותיו במשך ימים. אבל ידיעת העצמי הרי איננה עצירה, קיפאון. אדרבא, היא תנועה רב כיוונית, רב ממדית. היא דומה לאל וִישְוָורוּפָּה, 'כל צורה', שמלקק נקטר עם אחד מראשיו בעוד הוא קורא מהווֶדות עם ראש אחר, ועם ראש נוסף הוא מתבונן אל טבורו שלו, מבין כל שנייה מחדש שהוא המקור של כל הדברים והוא גם תכליתם".

אהה, אמרתי, כשבדיוק התקרבנו אל קבוצת עצי פיקוס ענקיים.

"הם ישבו זה מול זה, נשבעים לא לקום עד שאחד מהם ידע את העצמי בשלמות, או ימות", הוא אמר ואז הצביע אל עבר העצים: "כאן הם ישבו. תחת אלו. בצל. ההתחלה היתה צפויה: גורוג'י עשה מדיטציה על המוחלט, ער לכל אשר קורה, מאשר את כל אשר קורה. סרי סווארופאננדה שקע לו בסמאדהי, וקפא. אחרי ארבעים שעות של ישיבה רצופה גורוג'י הנערץ, מלך מלכי היוגים לדורותיהם, לוגם האוקיינוסים ולועס ההרים, אימת האריות ובהלת הפילים, חסין האש החרב והזמן, סרי סרי מאהישוורה נאמדב, הרגיש שהוא הולך למות.

"לא רק שלא התבהרו בפניו פני העצמי, אלא שהכאבים בכל גופו איימו להעביר אותו על דעתו. אחרי שבמשך שעה אמר לעצמו 'רק עוד דקה, רק עוד דקה, רק עוד דקה', הוא נשבר, ונפל אחורה בדיוק כאן". עכשיו עמדנו סוואמי ואני מתחת העצים, וסוואמי הצביע על האדמה: "הוא נח על גבו, נשם בכבדות ונתן לדם לשוב ולזרום אל פיקות ברכיו הזועקות ואל פלחי עכוזו המיובשים. הוא הפסיד.

"סרי סווארופאננדה היה שקוע בסמאדהי עוד שעות אחר כך, עד שתלמידיו, במאמץ ניכר, עוררו אותו ובישרו לו על שהתרחש. מילותיו הראשונות היו 'אום נאמה שיווה', אבל הן נאמרו מתוך כאב כזה (שנחת עליו בפתאומיות כשחזר לתודעה נורמלית) שאפילו האל הגדול עצמו, האוהב יותר מכל לשמוע את שמו, עיווה פניו ברחמים.

"וזהו: למרות שאף אחד משני היוגים לא זכה בשחרור מוחלט, סרי סווארופאננדה ניצח וזכה בתהילה. אבל מה שרבים אינם יודעים, הוא שגורוג'י קיבל משהו בעל ערך רב הרבה יותר: כששכב על גבו, מתנשם, הוא ראה, מבעד לצמרת העץ, את תכלת השמים כפי שמעולם לא ראה אותה לפני כן. מבהיקה, בהירה, ברורה. מושלמת וטובה. הוא הבין שכניעה היא מדרון אל השלמות".

לחלק השני של סיפורי סוואמי

תומר פרסיקו יעביר ב-1.1.10 בסינמטק ת"א הרצאה בנושא "מי אני?" שתוקדש לרמאנה מהארשי, תורתו וזרם האדוויטה-ודאנטה שבהינדואיזם. לאחר ההרצאה יוקרן הסרט "תרשים להתעוררות", המבוסס על רגעי שיא מתוך ראיונות שנערכו עם 16 מורים הודים נאורים.­פרטים נוספים

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

תומר פרסיקו

חוקר דת, אצלו ואצל אחרים

לכל הכתבות של תומר פרסיקו