'ניו אייג NRG - סיפורי סואמי

ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה

סיפורי סואמי

חלק שני ובו הגורו שולח את תומר לסיבוב סביב איבר מינו של האל שיווה, דבר שאמור לגאול אותו מגלגול נוסף, לא לפני שהוא מחווה דעתו על העצמי המוחלט, העם היהודי והטוב שבעישון

דפדף בניו אייג'

תומר פרסיקו, טירוונאמלאי
27/2/2006 10:58

בהתקרב זמן הירח המלא רעד עובר בשדרות טירוונאמלאי אשר בדרום הודו, כאילו העצים סביב החלו להמהם ביחד "אום" ארוך. עשרות אלפי עולי רגל נקבצים מהסביבה הקרובה יותר והקרובה פחות, ונושאים עיניהם לארונצ'לה, ההר שהוא התגלמות הארצית של איבר מינו של האל שיווה. הקפתו ברגל מביאה עימה אריזות אריזות של קארמה טובה, היישר מחיקו של האל, קשורות היטב בחוטי הכאב של הרגליים היחפות שהילכו את שלושה-עשר הקילומטרים. הפעם גם אני צועד עמם, והגלגול הבא אף פעם לא נראה מגוחך יותר. אבל נמשיך מאיפה שהפסקנו, בפגישות היומיות עם סואמי.

סיפורי סואמי, חלק א'
אחרי חיפושים ארוכים תומר פרסיקו מצא סוף סוף גורו הודי אותנטי לחלוטין! על הרבה כוסות צ'אי ועשן סמיך של סיגריות הודיות מגולגלות הוא סיפר לו את הסיפור המופלא על הגורו שלו, מלך מלכי היוגים לדורותיהם, לוגם האוקיינוסים ולועס ההרים
לכתבה המלאה

כל בוקר הייתי פוגש את סואמי, וכל בוקר שותק איתו. לפעמים הוא היה גם מדבר. אז הייתי מקשיב. הוא לא רצה כסף, ולא מתנות. "מה אני צריך רכוש? אני מקבל כל יום אוכל מהחלוקה שהאשראם מקיים לנזירים ופרושים, ואני מלקט רופי פה ורופי שם כדי לקנות חפיסת סיגריות בידי - מה עוד יכול אדם לבקש? בין לבין אני חופשי למדיטציה ושיטוט חסר-מטרה, שזה בעצם אותו דבר".

גם כשהזמנתי אותו לארוחה רצינית על חשבוני הוא סירב: "למדתי מוקדם מאוד שהדברים הטובים ביותר הם הדברים הפשוטים ביותר: כשאתה צמא, לשתות מים. כשאתה רעב, לאכול אורז עם עדשים. מה עוד? השמש על העור ושיחה עם חברים - אלו הדברים שעושים את האדם המאושר ביותר. וכמובן, את העצמי צריך לדעת".

צריך להיות גבר לפני שחדלים להיות גבר

הבקרים עם סואמי היו מתוקים תמיד, גם אם מעושנים היטב. פעם אחת התגאה בפני על כך שהוא מעשן: "אדם צריך להודות בתלות שלו בעולם החומרי", אמר. "עצמאות טובה אולי למדינות; בני אדם צריכים לשאוף לכרוע תחת עול עבדות. רק כך הם יגלו שגם העול עצמו הוא חופש מוחלט". ואז, אחרי לגימות מהתה, מתחת לשפמו, הוסיף בחיוך: "תעשן גם

אתה. העישון יעשה ממך גבר, וצריך להיות גבר לפני שחדלים להיות גבר והופכים להיות ההוויה עצמה".

"אתה יודע שאחת מחמש ההוראות הבסיסיות של הבודהיזם היא להימנע מצריכת חומרים משכרים", אמרתי.

"תן לכופרים לעשות כרצונם. אני מודיע לך שגם ברמאנה-אשראם ידעו בעבר לחגוג עם גאנג'ה ואופיום, תחת עינו הפקוחה של המהארישי".

והעשן לא מסתיר את העובדות?, התחכמתי.

"מסתיר אחדות ומבליט אחרות. העובדות ממילא תלויות בהכרתו של המתבונן - ואת העובדה הזו, המכריעה, אותה הרי אנחנו מנסים לדעת".

את סואמי היה צריך לדובב. הוא לא דיבר מעצמו. מעצמו הוא רק שתה ועישן. אחרי שבועיים של היכרות הייתי בוטח מספיק בקשר בינינו כדי לשאול אותו בישירות על הגבוה ביותר: ספר לי על העצמי, סואמיג'י, בבקשה, ועל האני.

הוא הביט בי וחייך, ושתק חמש דקות. אחריהן פתח ואמר: "העצמי הוא כל מה שקיים. האני הוא קרימינל, ממזר, מהפכן שתפס את השלטון, לכאורה. העצמי והאני מאוד דומים, אתה מבין? לכן כולם מתבלבלים. שניהם צועקים 'אני קיים!', שניהם לא מעלים על דעתם אפשרות של חוסר קיום. ההבדל הוא שקולו של העצמי נושא אמת, ואילו לחישתו של האני, עד כמה שהוא חוזר עליה בתכיפות, כולה שקר. העצמי יודע שהוא דובר אמת, כי הוא רואה את האני, או את מה שמתיימר להיות אני. אבל האני לא רואה את העצמי, ולכן הוא אפילו לא יודע מה גדול השקר שהוא משקר.

"לכל בעלי החיים יש אני מזויף שכזה. יש צמחים שגם להם יש אני. אבל אצל אדם האני הוא הכי גדול והכי מזיק. ואצל גברים הוא גדול עוד יותר מאשר אצל נשים. אבל לכן גם יותר קל להם להבין שיש בעיה. נשים הרבה פעמים משלימות עם המצב. זוהי חולשתן הגדולה ביותר, וגם כוחן הגדול ביותר. כניעה, כפי שהבין גורוג'י, היא הכוח הגדול בתבל.

"כדי להבין שהוא טועה בשאיפת הקיום שלו, על האני לראות את העצמי, זה הכל. לכן כתוב באופנישאדות על האדם האמיץ שיפנה את מבטו פנימה ויזכה לחיי נצח. מי זוכה לחיי נצח? לא האני. העצמי. זוכה? לא, אלא מגלה שממילא חיי נצח היו מובטחים לו, אלא שהוא טייל עם האני במקום לשבת לבטח בסוכת המוחלט".

אחרי כחמש דקות, בהן חיסל כוס צ'אי ובידי, דיבר שוב: "כדי לעשות זאת כוח לא נחוץ. חוכמה לא נחוצה. אהבה לא נחוצה. נחוץ אומץ, נחוצה נחישות ונחוצה כנות".

הכניסה לאשראם של רמאנה מהארישי. יודעים לחגוג גם עם גאנג'ה ואופיום


	אל תעמיד פנים שאתה רוצה יותר מעונג


	בוקר אחד, אחרי שראשי נדפק במשקוף נמוך של איזשהו מקדש, שאלתי שוב את סואמי על מקורו של הרוע בעולם. "תראה", אמר, "החיכוך נחוץ. הניגודים חייבים למשוך לכיוונים הפוכים. כשאתה עם אישה - אתה מבין למה אני מתכוון - אז אתם זזים לכיוונים הפוכים: אתה אליה והיא אליך. ואחרי זה אתה מתרחק ממנה והיא מתרחקת ממך. זה נחוץ. זה חייב להיות ככה. אם תזוזו כל הזמן לאותו כיוון לא יקרה שום דבר. חייבים להתנגש כדי שתהיה הנאה, ובוודאי כדי שתהיה הפריה. כדי שיהיה משחק חייבים להיות הפכים, חייבים להיות כוחות מנוגדים שמושכים לכיוונים שונים. אבל צריך לזכור שזה רק משחק. צריך לזכור שאתה והיא בעצם ישות אחת, כוללת. אז זה אולי פחות מלהיב, אבל מענג הרבה יותר". והעונג הוא כל מה שחשוב, שאלתי. "אל תעמיד פנים שאתה רוצה יותר מעונג. אל תבנה לעצמך תדמית של מחפש אמת - זהו האגו שמתפרנס מתחפושת שכזו. אתה מחפש אושר, כמוני, כמו כולם". למחרת באתי מלא ברוח קרב. שיטות פילוסופיות אחרות, דתות אחרות, מדברות על גילוי האמת כחובה מוסרית. והיהדות מדברת על 'תיקון עולם', אמרתי, על שכלול ההוויה. אז אולי האושר אינו העיקר. "היהודים הם שבט קדום", אמר. "מקור תורתם גם בהודו. הנה אברהם משמעותו א-ברהמה, כלומר לא-ברהמה. כמו שאדוויטה פירושה ללא-שניות, אברהמה פירושו ללא-ללא-שניות. נשאלת השאלה האם מדובר, אם כך, בשניות, או אולי בשלילת חוסר-השניות לטובת מושג מופשט עוד יותר. "מההתעסקות האובססיבית של היהודים בחומר ובמעשה הייתי מנחש שזו האפשרות השניה. לכם אמנם יש רק שלוש קאסטות, כהנים ולוויים ועובדי עבודות כפיים, אבל משיחת המלך בשמן זית אינה אלא הגרסה המזרח-תיכונית של משיחת הפסלון שבמקדש בחמאה מזוקקת. בכל אופן, אני אוהב יהודים, אבל ברור שהם לא מבינים את מקומם במערך הקוסמי. לא מבחינה היסטורית ולא מבחינת הזמן הזה וזה שלעתיד". מה זאת אומרת? שאלתי. "בדיוק" אמר. סיים את כוס התה שלו, ויצא.

רמאנה מהארישי. עזב הכל ובא לשבת תחת ההר


	כך נוצרה החלוקה הראשונה בין העושה לנעשה


	מבעד לענפים ששימשו כגג לדוכן הצ'אי היינו רואים איך הירח הולך ומתמלא. "כשהירח יהיה מלא אתה תלך עם כולם, תקיף את ההר ואתה תעשה זאת לפי כל כללי הטקס: יחף, אפר קדוש על מצחך ושרשרת חרוזי רודרקשה סביב צווארך". כאילו כדי לעצבן שאלתי "למה?". סואמי הביט בי דקה ארוכה, לגם צ'אי, הצית בידי, הזדקף מתוך מושבו, קירב עצמו אלי ואמר: "משום שזה הדבר הטוב ביותר לעשות בעולם הזה. משום שארונצ'לה הוא מרכז העולם, והקפתו תוביל אותך אל מרכזך אתה, ואל הידיעה הברורה והסופית שזהו אותו מרכז בדיוק. בסקאנדה מהאפוראנה, פרק ארבע, פסוק 37, אומר שיווה במפורש: 'אני אכן שוכן על פני הארץ בצורת השפע ששמו ארונצ'לה, לשם השגת השחרור המוחלט'". אחרי דברים אלו המשיך וגילה לי סואמי את סיפורו של ההר הקדוש, שכמוהו לא שמעתי, ואני בטוח שלא אשמע, מעולם. כך דרש: "האחדות המוחלטת היתה הווה בשלמותה המבעבעת. דבר לא היה קיים לבד ממנה ודבר לא היה קיים. אופק עד אופק ותהומות על גבי תהומות היה רק 'זה'. כמו חיוך של תינוק, נולד פתאום הרצון לדיוק ולממשות ולהגדרה וליכולת. כך נברא העצמי: עמוד לוהט של אש שהניף את עצמו מקצה לקצה, זקוף, אדיר, בוער בחום החיכוך הבלתי נמנע של גבולותיו עם הקיים. הקיים היה שיווה, והעמוד היה ארונצ'לה. יחד עם היכולת, חייב לבוא חוסר-היכולת, וארונצ'לה היה ער מיד לגבולותיו-מגבלותיו. כדמעה בקצה העין צצה המחשבה: עשיתי טעות כשהתממשתי. כך נוצרה החלוקה הראשונה בין הווה לעבר, וכך נוצר הזמן. כשליחת היד קדימה למראה אבן מבריקה צצה המחשבה: מה עלי לעשות כדי לחזור ולהתערפל? כך נוצרה החלוקה הראשונה בין העושה לנעשה, וכך נוצר חוק הקארמה. כהשתקפות פסגה מושלגת על פני מים מתמתנים צצה המחשבה: הקיום החלקי הוא אשליה, אני איני נבדל משיווה. כך נוצרה החלוקה הראשונה בין אמת ושקר, שאחריה באות כל החלוקות האחרות. כאשר הוא חשב כך, הוא הבין כך, וכאשר הוא הבין כך, הוא ראה כך. משראה, שקע בנכונות הזו, והקיף את כל הספקות והתהיות, את כל הניחושים והבדיות. מאז נח, שליו, נישא כהר, קר כאבן, אמיתי כמו הטבע, יפה כמו האמת. מכיוון שאין לו שני, הוא הטוב. החכמים היודעים את הדהרמה יאמרו: לך, המחפש את האמת, אל ארונצ'לה, ושב למרגלותיו. הפקד את עצמך בידיו. יהיו עיניך עיניו, כוונותיך כוונותיו, הבנותיך הבנותיו, עינוגיך עינוגיו. תהיה הוויתך הוויתו".

ארונצ'לה. איבר מינו הזקור של שיווה


	ד"ש לכל החולמים


	בבוקר היום אשר בערבו יזרח ירח מלא מעל טירוונאמלאי, בירך אותי סואמי בפעם הראשונה לשלום ושאל איך אני מרגיש. השבתי שטוב. הוא דרש לדעת אם אני מתכוון להקיף את ההר הקדוש באותו הלילה. השבתי שכך אני מתכוון לעשות. לראשונה ראיתי על פניו חיוך של שמחה, ולא של שביעות רצון. "יפה" אמר. "לך לדרכך והיה בטוב. הגירי-פרדקשינה [הקפת ההר] היא סיבה לאושר ועונג. זכור זאת. הפרדקשינה אינה אקט של סיגוף או עינוי עצמי. הפרדקשינה היא אקט של אהבה. אנחנו מלטפים את ארונצ'לה, את איבר מינו של שיווה, מעסים את בסיסו עם כפות רגלינו היחפות, מענגים אותו כך שלא תהיה לו ברירה אלא לפלוט את זרעו, לפלוט אל תוכנו זרע שיפרח בנו לכדי לוטוס של אור בעל אלף עלי כותרת. צא לדרך, ידידי הצעיר". יצאתי לדרך, דרך מעגלית שבסופה שבתי אל אותה נקודה בה התחלתי. האם שיווה הפרה בזרעו את נשמתי? איני יודע. אבל אחרי 13 קילומטרים יחפים של דרכי טירוונאמלאי המשובשות כבר אין שום כוח לרוחניות. יש רק כאב מעיק בכפות הרגליים. ארונצ'לה אפוף לילה, סיפורי סוואמי נראים כמו חלומות רחוקים ואפילו שיווה, ירום הודו, כאילו יושב על ספסל חדר ההמתנה של ההכרה שלי, שמקדישה כעת את עצמה כל כולה למסרים הדואבים שמגיעים מכיוון הרגליים. אלי אלי, האם הכאב הוא הדבר האמיתי ביותר בעולם? הנה שאלה שהייתי צריך לשאול את סואמי. אבל סואמי, כאמור, הוא חלום רחוק. הייתי רוצה לומר שהוא נגלה לי בחלום, אבל ייתכן מאוד שפשוט חלמתי אותו. ראשי סחרחר. הרי יש שיאמרו שגם המאמר עצמו אינו אלא חלום. ויש שיוסיפו: גם הקריאה שלו, גם התגובות עליו, הם רק חלום. השאלה אם כן היא האם אני עצמי, האם הקוראים עצמם, האם העצמי עצמו - האם גם כל אלו רק חלום? התשובה חייבת להיות: לא. חלומות הרי חוזרים על עצמם, ואנחנו, כל אחד מאיתנו, ייחודי וחד פעמי. אבל איך, למרות שאין אני, כל אחד הוא ייחודי מיוחד? כי כמו שסואמי היה אומר, הסתירה היא הדבר הקרוב ביותר אל האמת.

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

פותחים ראש
	אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה
	האל שבאל.אס.די
	על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע
	גני שעשועים מהגיהנום: גלריית צילומים

סקר


יש לך גורו?
כן
לא
עדיין מחפש/ת
אני הגורו של עצמי