 |
/images/archive/gallery/141/893.jpg רמאנה מהארשי.
 |
|
|
|
|
| בגיל 17, מבלי שקיבל לפני כן איזושהי הדרכה רוחנית, החזיק הנער וונקטרמן בתובנה שהיא משאת נפשם של מיליוני מחפשים רוחניים לאורך הדורות, הוא הבין שהוא מתקיים ללא קשר לגוף ולמחשבות. כמה שנים לאחר מכן הוא קיבל את התואר רמאנה מהארשי. עומר יריב על אחד הענקים הרוחניים שידעה האנושות
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עומר יריב, טירוואנמלי
31/3/2005 11:20 |
|
|
|
|
|
|
|
אם
רמאנה מהארשי (Ramana Maharshi) היה חי לפני אלפיים וחמש מאות שנה, הוא היה מוזכר היום בנשימה אחת עם בודהה. אם הסיפור שלו היה מתרחש לפני חמשת אלפים שנה, הוא בוודאי היה כבר חלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה ההינדית. אבל הוא חי בסוף המאה ה-19 עד למחצית המאה ה-20, וסיפורו נבלע בשלל הסיפורים הצבעוניים של המורים הרוחניים של המאה הקודמת, למרות שגם בין סיפורים אלו סיפור חייו ודמותו בולטים בייחודיותם. ולאחר הצהרות גבוהות שכאלה, לא נותר לי אלא לנסות ולבסס אותן.
ראשית, בתור מתאבן, אני יכול להעיד באופן אישי שבאזור שבו אני נמצא, בטירוונמלאי שבדרום הודו, רמאנה כבר מוזכר באותה הנשימה יחדיו עם הבודהה. וסיפורו, למרות שאירע לפני מאה אחת בלבד, כבר הפך למיתולוגי, חלק ממיתולוגיה הודית שכאילו התרחשה בעולם אחר.
בתחילת ספטמבר 1896 הגיע נער צעיר בן כמעט 17 לעיר טירוונמלאי שלמרגלות ההר הקדוש ארונצ'לה. אף אחד לא נתן תשומת לב מיוחדת לנער, בעיר שמורגלת בעולי רגל שונים ומשונים המגיעים אליה כבר אלפי שנים. אך אחד לא יכול היה לדעת את המתרחש בליבו של הנער, ואת החוויה שעבר רק כמה שבועות לפני כן. הנער הצעיר עצר באחת מבריכות המים שבכניסה לעיר והשיל מעליו את כל הסממנים שהרכיבו את זהותו הקודמת. הוא השליך מעליו את החוט שלימד שהוא ברהמין, בן לקאסטה הגבוהה. הוא זרק את בגדיו, שהעידו שהוא מגיע ממשפחה שאינה ענייה. הוא הטיל למים את מעט הכסף שהיה ברשותו, ולעולם לא נגע יותר בחייו בכסף. הוא אפילו דאג לגלח את תלתליו המטופחים שהיו גאוות אימו. עירום וחסר כל הוא התחיל את חייו החדשים. הנער צעד לעבר המקדש הענקי שעומד למרגלות ההר מזה דורות אינספור, והתיישב במדיטציה עמוקה בקודש הקודשים של המקדש. לא היה בליבו צל של דאגה על כך שאין בידיו לא רכוש ולא כסף. הוא בא לארונצ'לה בקריאתו של האל שיווה, כך הרגיש, ושיווה ידאג לכל מחסורו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
רמאנה בילדותו
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
שישה שבועות לפני כן ישב הנער, וונקטרמן (Venkataraman) שמו, בחדרו שבבית דודו בעיר מדוראי (Madurai), ונאבק בשיעורי הבית שלו. וונקטרמן היה נער רגיל וממוצע בעיני כל אלו שהכירו אותו. תלמיד בינוני שהעדיף את מקצועות הספורט, מימיו לא התעניין בנושאים רוחניים, והעדיף להשקיע את זמנו במעשי משובה ילדותיים. באותו הערב, בעודו מנסה בחוסר עניין להתמודד עם המטלות שקיבל בבית הספר, וללא התרעה מוקדמת או סיבה נראית לעין, תקף אותו לפתע פחד מוות עז ומוחשי. וונקטרמן פשוט הרגיש שהוא עומד למות, שהמוות עומד לבוא ולקחת אותו בעוד דקות ספורות. הוא לא חשב על האפשרות לקרוא לרופא, ובמקום זאת החליט שעליו להתמודד עם הפחד שתקף אותו באופן ישיר. הוא נשכב על הרצפה ומתח את גפיו לצדדים. הוא השאיר את ידיו ורגליו מתוחות, כאילו הפך גופו לגופת מת, סגר את פיו והפסיק לנשום. בהבזק של הבנה, שאינה מחשבתית או אינטלקטואלית בטיבה, אמר לעצמו "הגוף מת. אפשר לשרוף אותו. אך אני עדיין חי. אז מי הוא זה שחי, אם לא הגוף?". מכאן המשיך וונקטרמן והעמיק בהבנה שהוא מתקיים בלי קשר לגוף או למחשבות. זה עצמי האמיתי שלו, טבעו האמיתי, אינו קשור לשני אלו, והוא נצחי. כהרף עין החזיק הנער, שעדיין לא היה בן 17, ושמעולם לא קיבל הדרכה רוחנית, בתובנה שהיא משאת נפשם של מיליוני מחפשים רוחניים לאורך הדורות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רמאנה בבחרותו
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לאחר תום החוויה ניסה וונקטרמן לחזור למסלול חייו הרגיל, אך במהרה ראה שאין טעם בכך. התעלולים שנהנה מהם לפני כן, הלימודים בבית הספר, הספורט, חיי החברה, כל אלו חדלו מלעניין אותו. במקום זאת מצא עצמו שוהה שעות במצב של סמדהי, שלב שמעבר למדיטציה, שבו המחשבות חדלות, האדם מאבד את המודעות לגופו, והכרתו נכנסת למצב מנוחה בתוך ההכרה הקוסמית, ברהמן, אלוהים. לאחר מספר שבועות הבין שהוא אינו נמשך יותר לחיים הרגילים, ושמאמציו להתנהג כרגיל הם לשווא. במוחו חזרה ועלתה מילה אחת, שנצרבה שם מספר שנים לפני כן במהלך ביקור של קרוב משפחה. המילה היחידה בעלת הקונוטציה הרוחנית/דתית שאי פעם הזיזה משהו בנפשו של הנער: "ארונצ'לה", שמו של ההר הקדוש. למשפחתו השאיר פתק ובו ביקש שלא יחפשו אחריו. הניתוק שלו מזהותו הקודמת ומגופו היה מושלם עד כדי כך שבפתק התייחס לעצמו בגוף שלישי ולא חתם בשמו. הוא יצא מייד לדרכו. המסע שלו התארך מעבר לנחוץ, בגלל שהיה בור בדרכי העולם שסביבו, אך לבסוף הגיע למחוז חפצו, ארונצ'לה והעיר טירוונמלאי. מרגע שהגיע, ועד למותו בשנת 1950 לא עזב יותר את תחומי העיר וההר הקדוש.
במשך שלוש השנים הראשונות שלו בטירוונמלאי, לא פצה הנער את פיו. הוא היה שרוי שעות וימים בסמדהי, מנותק לחלוטין מגופו ומסביבתו. תלוי בחסדיהם של אנשים טובים במקדש ומחוצה לו, שדאגו לו לכמות האוכל המינימלית לה הזדקק בהיותו שרוי במצב זה. אותם אנשים גם הגנו עליו מנערים שיידו בו אבנים ומחרקים שאכלו בבשרו, מבלי שהוא הראה איזשהם סימני מודעות, לא לאלו ולא לאלו. אותם האנשים הם גם שהדביקו לו את הכינוי "ברהמנה סוואמי", הנזיר הברהמין, בתרגום חופשי. למרות שלא ביקש חברה ולא קהל, בצורה מאוד הודית הלך וגדל המוניטין שלו, למרות ובגלל שלא דיבר. בשלב מסוים אף ציוות עצמו אליו עוזר, שתפקידו כלל בעיקר דאגה לאוכל והרחקת קהל. בשלב זה עבר הנער לגור במקדשים קטנים שונים, ולבסוף במערות שעל ההר עצמו. עם חלוף הזמן החל לתקשר עם סביבתו יותר יותר, ובהתחלה עשה זאת רק בכתב. התשובות שנתן לשאלות על חיפוש רוחני ואמונה הממו את הקהל, שלא באמת ציפה לעומק וידע שכזה מנער צעיר. למרות שלא היה מלומד בכתבי הקודש ההינדים, הצליח הנער לתפוס את משמעותם העמוקה מתוך חווייתו האישית וכך לפרשם באופן פשוט וברור לשואלים. כאשר החל לדבר, בחלוף כשלוש שנים, דיבר הנער במשורה. הוא לא נהג, עד לסוף ימיו, לדבר אלא אם כן פנו אליו בשאלה, ותשובותיו היו קצרות וענייניות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ארונצ'לה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זמן קצר לאחר שחזר לדבר, עבר במערתו אדם מלומד הנחשב כמורה רוחני בזכות עצמו, שנודע בשם גנפאטי מוני. מוני זה, למרות מעמדו הרם והסמכות הרוחנית שבידו, מצא עצמו במשבר רוחני ובא לארונצ'לה במטרה לחפש פתרון. הוא שמע על הסוואמי (כינוי למורה) הצעיר ובא לשטוח את בעייתו לפניו. הסוואמי הקשיב, שתק במשך כרבע שעה, ואז בכמה משפטים קצרים ופשוטים הצליח להבהיר למוני את מה שהיה סתום בעיניו במשך זמן כה רב. מוני, נפעם מיכולתו של הצעיר, כינה אותו בשם רמאנה ("קדוש גדול"), וביקש מתלמידיו לפנות אליו מעתה אך ורק בתואר זה. כך נקבע השם החדש של מי שכבר היה וונקטרמן וברהמנה סוואמי, השם שילווה אותו לשארית חייו: רמאנה מהארשי.
מנקודה זו ואילך הלך הקהל של רמאנה מהארשי וגדל, למרות שהוא עצמו לא חיפש פרסום כלל, וקהילה קבועה נוצרה סביבו. באחת המערות נבנה אשראם לכבודו, והוא עבר לגור בו. אמו, שמצאה אותו שנים לפני כן אך לא הצליחה לשכנע אותו לחזור למדוראי, באה וגרה עמו, והפכה לאחת מתלמידותיו. לאחר שנפטרה, נקברה למרגלות ההר, ומאוחר יותר עבר רמאנה להתגורר ליד קברה, ויחד עימו עברו כל חסידיו. הם שוב בנו מסביבו אשראם, שעדיין מתפקד. הפופולריות של רמאנה הגיעה לשיאה לאחר פרסום שני ספרים. הראשון הוא ביוגרפיה של רמאנה שהופיעה בהודו ב-1930. השני הוא הספר "A Search In Secret India", מאת הסופר הבריטי פול בראנטון
(Paul Brunton), שהופיע במערב ב-1934. בספר זה מספר בראנטון על חיפוש שערך ברחבי הודו בעקבות "חוכמה עתיקה יומין" שקיווה שעדיין ישנה בנמצא, שמורה בידיהם של מתי מעט. החיפוש של בראנטון היה מלא הרפתקאות ואכזבות. בין הפגישות שערך עם מורים רוחניים בלטה במיוחד הפגישה שלו עם רמאנה מהארשי. ראשית התפלא מפשטותו של רמאנה, ומהשימוש המועט שלו במילים, ואף תהה אם שוב הגיע לידי איזשהו מתחזה. אך בתהליך איטי נשבה בקסמו של רמאנה ועבר תהליך רוחני עמוק ששינה את חייו. לבראנטון עצמו לא היה ספק שרמאנה הוא האמיתי והגדול בין כל המורים הרוחניים שפגש בהודו. בעקבות פרסום הספר החלו להגיע יותר ויותר מחפשים מערביים לאשראם, ביניהם כאלו שהופיעו ונעלמו, כדוגמת הסופר הבריטי וו. סומרסט מוהם, וכאלו שהציצו ונפגעו, כמו מייג'ור צ'דוויק, דמות ידועה באשראם, שמאז שהגיע לראשונה לא עזב את המקום עד מותו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פול ברנטון עם רמאנה מהארשי
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חייו של רמאנה, במערות ובאשראמים, היו חיים של פשטות, שיתופיות, ודאגה לכל הסובבים אותו, אנשים, חיות וצמחים. רכושו היה מוגבל לבד החלציים הלבן שעטה על עצמו, מקל הליכה, וקערה עימה היה מבקש אוכל ברחובות העיר, בתחילת דרכו. הוא אהב את ארונצ'לה ההר אהבה עזה, ומדי יום נהג לטייל בשביליו, אותם הכיר כאת כף ידו. הוא סירב לגעת או להתעסק בכסף לחלוטין. הוא מעולם לא הביע רצון כלשהו ולא ביקש מאף אחד שיעשה כך או אחרת. את הקמת האשראם מסביבו והשימוש בתרומות שקיבל האשראם ניהלו אחרים, והוא היה מביע את דעתו, בדרך כלל בצורת מעשים, רק אם משהו לא היה נראה לו ראוי. כך למשל, לא היה מוכן שיתקינו מאוורר אישי שיצנן אותו בלבד, אך הסכים להתקנת מאווררי תקרה שציננו את כל היושבים בחדר הצנוע בו גר ובו קיבל את פני הבאים לאשראם. האוכל באשראם חולק תמיד שווה בשווה בין כל דייריו, כולל החיות שנכחו בו באותה העת. רמאנה עצמו היה אוכל אחרון, רק לאחר שווידא שכל האחרים קיבלו את ארוחתם, ופעמים רבות היה משתתף בעבודות השחורות של האשראם, כמו חיתוך ירקות והכנת צלחות מעלי בננה.
בחדרו היה מקבל את כל מי שבא לראותו, בכל שעה שהיא. מהארג'ות מממלכות סמוכות וילדים קטנים מהכפר היו מקבלים ממנו את אותה תשומת הלב. לשמע שאלות שלא היו מן העניין, או שהין קנטרניות, היה לרוב שותק. לשאלות בנושא תרגול רוחני, או ביאורים של טקסטים רוחניים, היה עונה בצורה פשוטה וברורה, ומתבל את תשובותיו בהומור רב. ראשית הציע לכל את דרך החקירה (שתוסבר בכתבה הבאה). אם המשיכו והתעקשו לקבל עצה בנושא תרגול רוחני מסוים אחר, היה נענה להם ונותן תשובה שתמיד סיפקה את רצונו של השואל. הוא לא דחה שום דרך ותרגול רוחניים, אלא ראה אותם כשלבים בדרך לחקירה, שהיא השלב הסופי. רבים אומרים שכוחו האמיתי היה לא בדבריו אלא בשתיקתו. גם כשהיו סביבו אנשים רבים עדיין נהג לשבת שעות ארוכות בסמדהי, מבטו בוהה בנקודה בחלל. השתיקה שלו כמו השקיטה את כל האנשים שבחדר והפרה את הדממה שבפיהם ובמוחם. כשהיה יוצא מהסמדהי, היה ממשיך לשבת בדממה בעודו מעביר את עיניו על פני האנשים שמסביבו. רבים מהם מצאו שמבט עיניו היה שיעור מספק.
השנה האחרונה בחייו של רמאנה היתה למודת סבל, אותו נשא בכבוד. בסוף שנות הארבעים הופיע גידול על מרפקו השמאלי. רופא האשראם הסיר את הגידול, אך הוא חזר שוב בזרועו. ניתוחים נוספים, טיפולים קונוונציונלים ואלטרנטיביים לא הועילו. גידול סרטני נוסף הופיע באזור הכתף והרעיל את גופו. רמאנה קיבל את כל הטיפולים שהציעו לו, ומעולם לא התלונן על כאב. אפילו לגידול שלו התייחס בהומור. הוא השווה את צורתו לזו של לינגם, הייצוג החומרי של שיווה, ואמר שזהו טבעו לגדול. כשהציעו הרופאים לכרות את זרועו, בניסיון אחרון להציל את חייו, התנגד לראשונה, באומרו "הגוף כולו הוא מחלה". עד ליומו האחרון, למרות שנחלש מאוד, התעקש לקבל את הקהל שבא לראותו בכל יום. באפריל 1950 נפטר רמאנה מהארשי. דיווחים מכל רחבי האזור סיפרו שבשעת מותו המדויקת נראה כוכב נופל בשמים. לגרים בסביבת האשראם נראה הכוכב כאילו הוא נעלם מאחורי פסגתו של ההר ארונצ'לה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חייו של רמאנה היו כספר פתוח. לא היה כל מקום בחייו לספקות לגבי יושרו ואמינותו. מכוניות פאר, יחסים עם תלמידות, עושר נחבא, כל אלו היו זרים לחייו. בתוך החדר הפשוט שבו בילה את ימיו היו כולם מוזמנים להיכנס ולראותו בכל עת שהיא, חי במאת האחוזים את מה שלימד. כפי שפול בראנטון, שזכה לראותו בעודו חי, כתב: "מתוך לימודי הקשוב אותו, אני מגיע בהדרגה לראייה שלו כצאצא של עידנים רחוקים, של זמנים שבהם גילוי של אמת רוחנית היה בעל ערך לא פחות מגילויו של מכרה זהב בימינו. יותר ויותר אני מבין, שבפינה שקטה ונחבאת זו של דרום הודו, הגעתי לאחד האחרונים שבין הענקים הרוחניים של המדינה. דמותו השלווה של קדוש חי זה כמו הופכת לנגישה את הדמויות האגדיות של קדושי הודו.
ואני מחבב אותו מאוד, מכיוון שהוא כה פשוט וצנוע בזמן שאווירת גדוּלה אותנטית שורה סביבו כל כך בבירור. מכיוון שהוא אינו טוען לכוחות נסתרים וידע עלום, למרות שבצורה זו היה מרשים את בני ארצו אוהבי המסתורין. ומכיוון שהוא מתנגד בקשיחות, ללא כל שריד של יומרה, לכל מאמץ להאדירו ולקדשו בעודו חי".
האשראם שנבנה למרגלות ההר עדיין קיים, למרות שאין בו מורה, כי המורה היחיד שיכול להיות לו ויתר על גופו לפני חצי מאה. הוא עדיין מצליח לזרוע בבאים אליו את אותו השקט שכפי הנראה היה בו כשרמאנה עצמו היה בחיים. החדר בו חי וקיבל אורחים נשאר כשהיה, והפך לחדר המוקדש למדיטציה. המקום בו נקבר הפך להיכל של מדיטציה ודממה. השיתופיות והחופש נמשכים, וכל אדם מוזמן לבוא מתי שירצה, ללא תשלום, ולבקר במקום. רוחו של המורה הגדול עדיין מורגשת במקום בבירור, כפי שאמר לתלמידים הרבים שהתמלאו עצב כשמותו קרב: "אינני הולך. לאן אלך? אני נשאר כאן".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
