ראשי » סגנון » ניו אייג' » תומר פרסיקו

כל אנשי הרוח: איך טייטל והניו-אייג' נפגשים

יש הסבורים שהפונדמנטליזם הדתי ייעלם והניו-אייג' ימלא את העולם. זה אולי לא יקרה, אבל אין גם סיבה להרשות שהקנאות תמלא את חיינו. תומר פרסיקו על הקשר בין טייטל ונאמן לבין עידן הרוח

תומר פרסיקו | 14/12/2009 11:24

יעקב ג'ק טייטל. פונדמנטליסט דתי? צילום: חן גלילי

כל מי שצופה מהצד במאורעות החודשים האחרונים בישראל לא יכול שלא לקבל את ההרגשה שהיהדות האורתודוקסית נמצאת בתהליך של הקצנה קולנית. החל מהפגנות החרדים נגד אינטל (פתאום, אחרי 24 שנים שהאחרונים עובדים בשבת), דרך התפרעויות המתנחלים, שהבינו (פתאום, אחרי 42 שנות כיבוש) שהם בנו את בתיהם על חול, ועד להתפרצויות הלכתיות מבהילות של יחידים, החל מג'ק טייטל ועד, להבדיל, שר המשפטים נאמן (מעניין באמת אם האחרון יחליט להמליץ להעניק חנינה לראשון, שמצדו הרי פעל רק על פי דין תורה).

המשותף לדוגמאות הללו הוא שהן כולן חלק מגל עכור של פונדמנטליזם שעובר לא רק על היהדות, אלא על כמעט כל הדתות בימנו. אנחנו רואים את זה למעשה בכל מקום שבו מסורת דתית עתיקה נפגשת עם המודרנה: במדינות האסלאם כמובן, בנצרות האוונגליסטית בארה"ב, וגם, מצטער לאכזב, בין ההינדים בהודו והבודהיסטים (בתחילת המאה העשרים) ביפן. לרבים מבין המחזיקים בדת יש תחושה שבפגישה עם המצב המודרני (הליברלי, הרציונלי, המדעי, החילוני) צריך לבחור בבירור צד: או השלת המסגרת הדתית ואימוץ נלהב של הגלובליזציה, או נסיגה מבוהלת אל שורשי המסורת, בניסיון למצוא עוגן שימנע היסחפות בזרם האיתן.

חרדות העידן החדש

הפחד הזה מפני המודרנה מוצדק רק בחלקו. מחילון, יודע כל רוחניק מתחיל, אין מה לפחד. השמועות על מותו של אלוהים היו מוקדמות: העולם המודרני אינו עולם שהולך ונהפך ליותר ויותר חילוני. התיאוריות על החילון של המערב, שהעסיקו חוקרים רבים מהמאה ה-19 ועד מחצית המאה ה-20 היו שגויות. פטר ברגר, אחד הסוציולוגים החשובים כיום, חזר בו לאחרונה מקביעות שכאלה והודה שלא חילון מביאה המודרנה, אלא ריבוי. הדת אינה נעלמת, אלא עוברת הפרטה.

זה החלק אשר הפחד של המסורות הדתיות מפניו הוא אכן מוצדק: לא שאנשים יאבדו את אמונתם, אלא שיאמינו פשוט במה שהם רוצים. הניו-אייג' הוא כמובן תופעה חברתית מובהקת שבה אנשים מכוננים את הקשר שלהם עם המציאות האלוהית במנותק, או לפחות ללא כל מחויבות למסורת קיימת.

בספר שיצא לפני כחודשיים תחת השם "עתיד האמונה" (The Future of Faith) , מנבא הארווי קוקס, חוקר מפורסם מהארוורד, את בואו של "עידן הרוח", כלומר הזמן שבו הדתות הממוסדות ייכנעו בפני שטף הרוחניות המבוזרת. קוקס קובע שהפונדמנטליזם בימינו נלחם את הקרב המאסף שלו, בו הוא עתיד להיות מובס.

נאמן. הפחד מפני גיוון צילום: פלאש 90

הספר, לדעתי, לא טוב: קוקס לא מסביר כראוי למה דינה של האמונה הפנאטית נחרץ, וממילא אני לא חושב שהוא צודק. יש מקום אפל בנפש האנושית לאמונה המפוחדת, הנצמדת ברעדה לקביעות אבסולוטיות ולחלוקות ברורות של טובים מול רעים, אנחנו מול הם. לא רק שהמקום הזה לא יעלם עם התפשטותה של רוחניות הניו-אייג', אלא שהוא יתמלא עוד ועוד חרדות שייווצרו בדיוק מפני התפשטותה של רוחניות הניו-אייג'.

כלומר, ככל שיותר אנשים, ויהודים ביניהם כמובן, יבססו את

מערכת היחסים שלהם עם האל על חוויותיהם האישיות (ולא על אמונה או מסגרת הלכתית מחייבת) - יהיו אחרים שהתהליך הזה יבהיל אותם והם ידרשו במשנה תוקף לחזור לאותן מסגרות מסורתיות.

זהו לא יותר, למעשה, מהפחד הישן נושן מפני גיוון. שהרי אם יש דמיון בין מעשהו של טייטל לבין הצהרותיו האחרונות של שר המשפטים, זהו הרצון להעלים את השונה, לסדר את העולם כך שכולם יהיו זהים: שכולם יהיו כפופים לחוק אחד, אמונים על אמת אחת, מכונסים תחת תורה אחת.

תעתועי אמונה

אבל אם את החרדות של האורתודוקסיה ניתן להבין, איך נסביר את הרפיסות של המדינה הדמוקרטית מול האיום מצדה של הדת עליה? איך אפשר להסביר את חוסר המעש מול ההצהרות של ראשי מועצות ביהודה ושומרון על כך שלא יקיימו את החוק בנוגע להקפאה? איך ניתן להסביר את הסובלנות כלפי רבנים שדוחפים את תלמידיהם לסרבנות המונית?

בספרו האחרון, "הגיון, אמונה ומהפיכה" (Reason, Faith and Revolution), טוען מבקר התרבות טרי איגלטון שהפונדמנטליסטים מעמידים אותנו, בני המערב הממוצעים, בבת אחת מול רצוננו להאמין וחוסר יכולתנו לעשות כן. על פי איגלטון במצב הפוסטמודרני רובנו נמצאים במצוקה תמידית לא רק של חוסר אמונה בשום סיפור מקיף וממלא שיסביר לנו את המציאות, אלא על פי רוב גם במצב של חוסר יכולת להאמין, אף אם אנחנו מאוד מאוד רוצים. ומכיוון שהתרבות המערבית נשענת על אלפי שנים בהן אמונה היתה עמוד התווך של התרבות, יש בנו געגוע נסתר לאמונה, ועל כן הערצה סמויה לאותם אנשים שבכל זאת יש להם אמונה, ועל אחת כמה וכמה אם אמונתם יוקדת.

עם כל התיעוב המשתומם שאנחנו מרגישים כלפי, נאמר, אותם 18 מוסלמים פנאטיים שריסקו את התאומים ב-9/11, הרי שיש בנו גם פליאה נבוכה של אדם שעומד מול זולתו המסוגל למשהו שלראשון אין בכלל גישה אליו, לאמור: "וואו, הם עשו את זה בזכות ולמען אמונתם... מתברר שהם היו לגמרי משוכנעים שהם צודקים."

לא חשוב כרגע שמעשה כזה מעיד, כאמור לפנים, אולי יותר מכל על חוסר ביטחון וחרדה. מה שחשוב מבחינתנו הוא הנגינה על אותו עצב מונותאיסטי עתיק שנמצא אצל כולנו בזיכרון המיתולוגי המשותף: אנשים שמקריבים את עצמם למען האמונה הם נערצים. כך היה מאז ימי אברהם ועקדת יצחק.

זה, בין השאר, מסביר לדעתי את ההתקפלות המבישה בה אנו חוזים מצדו של החילוני בכל פעם שהוא נתקל בהתנגדות נחושה של המאמין. אבל לאור זה, לפחות בכל הנוגע ליהדות, כדאי להיזכר בשני דברים: ראשית, שהאורתודוקסיה היהודית הצטיינה בעיקר בהצתה מאוחרת לאורך כל ההיסטוריה המודרנית: את הציונות בראשיתה היא לא הבינה והתנגדה לעלייה לארץ, ויכול להיות שהיא גם האחרונה להבין שלא ניתן לשלוט על עם אחר ושיש לקבוע גבולות ברורים למדינה. אין, לכן, הצדקה להערצת אמונתה היוקדת.

שנית, דבר נוסף שברור לכל רוחניק מתחיל הוא שאין לאורתודוקסיה מונופול על אלוהים. אנשים היום, כבר אמרנו, קושרים את עצמם לאלוהות באינספור דרכים, ובמידה מגוונת ביותר ומשתנה של נגיעה במסורת היהודית. האורתודוקסיה אינה מחזיקה בדרך היחידה או באמת הגדולה ביותר. גם לכן אין הצדקה להערצת אמונתה היוקדת.

הניו-אייג' והפונדמנטליזם הן שתי התופעות הדתיות העיקריות שהתפתחו בעידן המודרני. אלו תפיסות שונות מאוד, כמעט קוטביות, של דת ורוחניות, שגם מגיבות זו לזו. הארווי קוקס חושב שהפונדמנטליזם ייעלם והניו-אייג' ימלא את העולם. זה אולי לא יקרה, אבל אין גם סיבה להרשות שהקנאות תמלא את חיינו.