מקסימום סיטי
אין בעולם עוד עיר כמו בומבי, בה הטירוף ההודי מגיע לשיא. תומר פרסיקו מתמסר לחוויה החושנית הטנטרית ומדבר עם המורה הרוחני ראמש בלסקר על האדם המואר
בומביי היא כל מה שעיר אסייתית ענקית אמורה להיות: חמה, דביקה, צפופה, צבעונית, רועשת, מסריחה, עליזה, מפנקת ומלהיבה. עם חיי יומיום עמוסי משרדים ופקידים, עובדים ועבדים ועשן אגזוזים, ועם חיי לילה של מועדונים ומסעדות וכנופיות-רחוב, וסמים מכל הסוגים ושירותי מין מכל המינים. אבל היא יותר מערים אחרות, כי היא הודית, ובהודו הכל "יותר": יותר צבעוני, יותר רועש, יותר עמוס, יותר מבושם או מסריח, יותר מתוק והרבה יותר חריף.
כשם שהינדואיזם היא דת הקיטש, הודו היא מדינת העודף, והיא מתקיפה את כל החושים, כל הזמן. נדמה שהאנשים כאן זקוקים לאישור מתמיד שהם קיימים, שיש בכלל מציאות, והדרך לכך היא הפצצת אברי החישה בגרויים נון-סטופ. אז מה הודים אוהבים? אולי גדול הסופרסטארים ההודים כיום, שָא רוּק קָהן, תימצת לאחרונה את העניין בכנות: "סיפורי אהבה, דברים יפים, פרחים צהובים, אקשן מהיר, נשים בסארי, שפע". ההודים שותים את החיים בגמיעות ענקיות, ולא נחים בין שלוק לשלוק.
לא תמיד זה היה ככה. למעשה, באלף השני לפני הספירה, בתקופת חיבור האופנישדות, הרמאיאנה והמהאבהארתה, המצב היה בדיוק הפוך: אז עולם התופעות נחשב דבר רע, מלכודת שיש להיחלץ ולברוח ממנה. מה שאיחד כמעט את כל הזרמים הפילוסופיים והרוחניים בהודו אז, והם היו רבים ושונים, היה הדגש על סגפנות כדרך אל הישועה. כי הרעיון ששלט בכיפה היה שהחומר הוא רע. הוא רע מפני שהוא כפוף לזמן. משום שהוא כפוף לזמן, הוא משתנה. ושינוי, לבד מזה שהוא משפיל, הרי הוא מביא איתו סבל. כדי להשתחרר מכל זה יש לסגת אל ההכרה הטהורה, האלוהות במצבה המוחלט, והדרך אליה היא תמיד על ידי פרידה מהעולם הזה.
לדוגמא, הסווטסוטארה אופנישד ממליצה לחכם "להחזיק את הכרתו כאותה מרכבה שקשורה לסוסים נוראיים", הם החושים. המהאבהארתה קובעת שהיוגי "צריך להיות ללא רעד כעמוד-אבן, וללא תזוזה כהר; החכמים שיודעים את הדהרמה קוראים לו אז 'אחד הפועל ביוגה'. הוא לא שומע ולא מריח ולא טועם ולא רואה; הוא לא מבחין בשום מגע וההכרה שלו אינה יוצרת מושגים. כחתיכה של עץ, הוא אינו רוצה דבר, ואינו מבחין בדבר."
עכשיו מובן למה הבודהה, שפעל
ואם העולם הזה הוא ממלכת האלוהות האחת השופעת והמבעבעת, בומביי היא בירתו המאוחדת לנצח נצחים. אבל בומביי היא ממלכה בתוך ממלכה. היא מדינה בפני עצמה, או כך לפחות היא מרגישה, וחדשות הודו, ובוודאי העולם, לא ממש נוגעות לה: הן נדחקות לעמודים הפנימיים של העיתונים. לכל עיתון הודי גדול יש מהדורה מיוחדת של בומביי (בכל זאת, 18 מיליון תושבים) והכותרות מוקדשות לחיסולים האחרונים של העולם התחתון של העיר, למשפטי האחראיים למעשי הטרור במהומות העירוניות של ההינדים מול המוסלמים בראשית שנות התשעים, וכמובן: הרכילות האחרונה מבּוֹליווד, תעשיית הסרטים הענקית, שהיא לבומביי של היום מה שהאקרופוליס היתה לאתונה של פעם.
בוליווד היא תעשיית הסרטים הגדולה בעולם. בכל יום ארבע-עשרה מיליון הודים רואים סרט בתת-היבשת. אבל בוליווד מזמן לא משווקת רק לשוק המקומי אלא לעשרות ארצות, ובכל שנה רואים את סרטיה מיליארד אנשים יותר מאשר סרטים הוליוודיים. את הנתונים האלה אני מוצא בספר על בומביי, Maximum City, שיצא לפני כשנתיים. המחבר, סוקטו מהטה, שמציין שעל אף כל כוחות האמריקניזציה והגלובליזציה, בהודו עצמה סרטים הוליוודים לא הצליחו מעולם להכות שורש. לא שהם לא מוקרנים כאן, אבל הם פופולריים הרבה פחות. בוליווד, כמנהג ההודים, אישרה את קיומה ואלוהותה של הוליווד, הוסיפה אותה לפנתיאון הקולנוע שלה, אבל בדרך הצמיחה לה גם עין שלישית ועוד כמה זוגות ידיים. כך יוצא שהרבה סרטי בוליווד הם סרטי הוליווד "משופרים": עם שירים וריקודים, ללא סצנות מין אבל עם לפחות סיפור אחד של אהבה נכזבת.
כי קולנוע הוא המדיום הטבעי לעם שעובד את אליו ואלילים בראייה (Darshana). ובכלל, ההודים הם מומחים בהנאה מסרטים, שכן היכולת החיונית לכל צופה קולנוע, להשעות את הדרישה לעלילה הגיונית או מציאותית, היא כאן מושלמת. יותר נכון, הדרישה הזאת בכלל לא עולה על דעתם: הרי המציאות עצמה לא נחשבת יותר מדי מציאותית. הדבר היחיד שקיים באמת הוא אלוהים, באיזה שם שלא תקרא לו, ועצם האפשרות לקרוא לו בכל כך הרבה שמות (33,000,000 הוא המספר המסורתי) כבר מראה לנו שגם את המציאות הכי מציאותית אפשר לחיות באינספור דרכים.
בומביי מפתה אותי באלפי דרכים, כרקדנית אורינטלית מומחית. אודה על האמת: אני סיטי-בוי, לחלוטין. הטבע, השאנטי, הארוחות הכפריות, הנופים, האיטיות, החנויות הקטנטנות, ציוצי הציפורים, האויר הרענן, הפרפרים הנדירים – כל אלה משמחים וטובים. אבל הם כך, בשבילי לפחות, רק על רקע העיר, רק מתוך ולקראת המטרופוליס. והגעתי העירה, כלומר הביתה: החניות הנוצצות, צפירות האוטובוסים, עשן הריקשות, צעקות הרוכלים, אולמות הקולנוע, חנויות הספרים (השביעי של הארי פוטר להיט ענק גם כאן – בכל זאת אמריקניזציה) – והקפה. הקפה האמיתי, לא המיץ בטעם קפה שהכרתי בטירוונאמאלאי. אז שתיתי כמה כוסות קפה, וקניתי כמה ספרים, וכמה חולצות, ושעון פטק-פיליפ מזוייף. תענוג.
אבל עם כל הרוח הטנטרית שירדה עלי, הרי הגעתי לכאן בשביל ראמש בלסקר , הגורו הנודע. לא שאני מסכים עם כל מילה שהוא אומר, אבל לשבת ולהקשיב תמיד טוב. ראמש יודע אנגלית מעולה, וההתכנסות כל בוקר אצלו בסלון היא דרך מצויינת להתחיל את היום. כבר ביקרתי וראיינתי אותו לפני שנה וחצי בערך, והפעם הוא הסכים לסכם ולהבהיר את משנתו. הנה דבריו:
ר.ב.: "ראשית אני רוצה להבהיר משהו שמאוד מבלבל הרבה מחפשים רוחניים: עניין האגו. האגו לא מושמד, צריך להבין את זה. כי מה הוא האגו? ההזדהות של ההכרה הבלתי-אישית עם הגוף המסויים. וההזדהות הזאת חייבת להיות. כשקוראים לבעל-ההבנה, הוא עונה. הוא מבין שמתכוונים אליו, כלומר לאורגניזם הספציפי שלו, שכולל גוף ומיינד.
"ההבדל היחיד בין בעל ההבנה לבין מי שעדיין לא הבין הוא שהראשון תפס, ברמה העמוקה ביותר, שהוא לא 'העושה' של אף פעולה. כל מה שקורה פשוט קורה. כל דבר הוא התרחשות, ואין אף אינדבידואל שעושה משהו. כפי שאמר הבודהה כבר לפני 2500 שנה: 'אירועים קורים, מעשים נעשים, התוצאות לא מאחרות לבוא, אבל אין אף אינדבידואל שעושה את כל זה'. בעל-ההבנה נשאר מחובר למקור, ומפני שהוא מחובר למקור כל הזמן הוא רואה שרק המקור פועל, דרך כל חפץ, בעל-חיים ואדם."
ת.פ.: "אתה דיברת עכשיו, אם אני לא טועה, מנקודת המבט היחסית של המציאות. הייתי רוצה לשאול אותך על נקודת המבט המוחלטת. זרמים פילוסופיים ורוחניים רבים קובעים שרק עצם אחד קיים – אני אקרא לו כמוך, 'המקור' – ושמה שבעל-ההבנה רואה הוא את זה: שהוא, האחר, והיקום כולו, הם כולם, על אף ההבדלים היחסיים ביניהם, מבחינה מהותית 'זה', כלומר המקור. אותן מסורות בדרך כלל קובעות שזאת ההבנה שדרושה לנו, כלומר תוספת של המודעות הבלתי-נפסקת לרמה המוחלטת של המציאות, בה הכל אחד, על המודעות לרמה היחסית של המציאות, שכבר יש לנו ושכרגיל אנחנו חושבים שהיא היחידה ובכך שבויים בה ודנים את עצמנו לחוסר אותנטיות ולסבל. המורה שלך, ניסרגדטה מהאראג', קבע פשוט: I AM THAT!"
ר.ב.: כן, זה בהחלט נכון. מה שתיארת עכשיו מהרמה המוחלטת של המציאות אני מתאר מהרמה היחסית של המציאות כאיבוד התפיסה השגוייה של האני כ'עושה', כלומר שאני, האורגניזם הזה, אי פעם עשיתי איזושהי פעולה יזומה, ושאני בכלל מסוגל לעשות משהו כזה. כשאני מבין את זה, כשאני מבין שכל אחד ואחת הוא חפץ תלת-מימדי שפועל בזמן בהתאם לאיך שהוא בנוי, כלומר בהתאם לגנים ולהתניות החברתיות שלו, אני מבין שאין טעם לעולם לכעוס על עצמי או לכעוס על מישהו אחר. אני פתאום חופשי לגמרי מכל התפיסה של חטא או אשמה כלפי עצמי, וגם מבין שאף אחד אחר לא חוטא או אשם, לעולם! הקדוש לא בחר להיות קדוש, והפסיכופט לא בחר להיות פסיכופט.
"אני עדיין אמשיך לפעול בהתאם להתניות שלי – איך אני בכלל יכול אחרת? – אבל הגישה שלי כלפי החיים תהיה שונה לגמרי: אני אקבל את כל מה שבא כגזרה של 'רצון האל' או 'החוק הקוסמי' (לא משנה איך נקרא לזה), את מה שארצה ואוכל לשנות, אשנה, ועם מה שלא – אשלים. אהיה גם חופשי מגאווה ויוהרה: הרי אני מבין לחלוטין שכל אחד, כולל אני, עושה רק את מה שנגזר מראש שהוא יעשה, אז איך אני יכול להיות גאה בעצמי, או מתנשא מעל אחרים?
"יחד עם זאת, גם לא ארגיש כמו כדור ביליארד שניתז לאיפה שמכה אותו המקל, מפני שבנוסף להזדהות היחסית שלי עם הגוף הספציפי הזה, אני גם יודע, כפי שאמרת, שמבחינה מהותית אני המקור עצמו. שאני 'זה'. ובזה אף אחד לעולם לא יכול לפגוע! כך שהחיים שלי טובים ונעימים: נוח לי עם עצמי ונוח לי עם הזולת, ונוח לי עם אלוהים או הבריאה כולה. הנאה וכאב עדיין באים, כפי שהם חייבים לבוא, כי אף אחד לא יכול שלא להרגיש את מה שהגוף מרגיש, אבל אני לא מפחד שההנאות יגמרו ולא מפחד שהכאבים ימשיכו. אני מבוסס בהווה, חופשי להנות מההנאות שלי בשלווה, וחופשי לכאוב את הכאבים שלי בשלווה."
נא להמתין לטעינת התגובות
