הכל קורה כפי שהוא חייב, לא כפי שהוא צריך
ג'יי מיכאלסון, מהרוחניקים היהודים המקוריים בימינו, כתב ספר בו הוא מנסה לזווג בצורה רצינית את היהדות עם תובנות דתות המזרח. תומר פרסיקו, יהודי שמתחבט באותן שאלות, קרא ואהב
בזמן שכאן בארץ פוסקים רבנים מתי אסור להרוג ילדי גויים ומתי דווקא מותר, יהדות ארה"ב שופעת ספרים של התחדשות והעמקה רוחנית. בשני העשורים האחרונים יצאו בארה"ב עשרות ספרים, מידי עשרות מחברים, רבנים והדיוטות, שכולם עוסקים בדרכים שונות להתקרב ולדעת את האלוהות ואת החיים. תנועת ה- Jewish Renewal פורחת עכשיו לא פחות מאשר בימי התסיסה התרבותית של שנות השישים, ונותר רק לקנא בכל הפעילויות, התנועות והמגזינים המקוונים שנולדים שם חדשות לבקרים.
אחד ההוגים והיוצרים החשובים בתחום הזה כיום הוא ג'יי מיכאלסון, שכותב מעל במות שונות על רוחניות יהודית. מיכאלסון, לבד מלהשלים דוקטורט על פרנקיזם באוניברסיטה העברית, עסק ועוסק רבות, ככותב, כעורך וכמורה, בתרבות היהודית המתחדשת בארה"ב. חשוב מכך, מיכאלסון לוקח את ההתפתחות הרוחנית שלו עצמו ברצינות הראויה, ולבד מלימודי קבלה במסגרות שונות גם תרגל לא מעט מדיטציית ויפאסנה – לא מזמן הוא השלים ריטריט של חמישה חודשי מדיטציה.
לפני חודש יצא ספרו האחרון, שמסמן לדעתי נקודת ציון בדברי ימי הרוחניות היהודית המתחדשת. הספר נקרא Everything is God: The Radical Path of Nondual Judaism, והוא עוסק בצומת שהיא אולי הבעייתית ביותר, אבל גם בעלת הפוטנציאל הגדול ביותר לצמיחה, במפגש שבין היהדות לדתות המזרח. זאת מכיוון שאחת השאלות המרכזיות שעולות מתוך המפגש הזה היא איך, אם בכלל, ניתן ליישב את האחדות חסרת-השניות המזרחית עם תמונת העולם היהודית בה אלוהים ניצב לכאורה מחוץ לעולם ומוריד אליו פקודות.
השאלה הזאת היא מרכזית פחות בגלל העניין התיאולוגי שבה, ויותר מפני שהיא מעסיקה בפועל ממש כמעט כל יהודי שבא במגע רציני עם דתות המזרח. יהודים שכאלה, ואני ביניהם כמובן, לא יכולים להכחיש את האמת הפשוטה שבתמונת העולם המזרחית הנון-דואליסטית (כלומר ההכרה בכך שהכל, בסופו של דבר, אחד), ומאידך לא יכולים שלא לראות שתמונת העולם שעולה מתוך דפי המקרא, ומתוך כתבי רבים מדרשניו ופרשניו, שונה בתכלית. הזמן אם כן בשל מאוד לניסיון ליישב בין ההשקפות הקיומיות השונות
ומיכאלסון עושה עבודה טובה למדי. הספר מחולק לשני שערים עיקריים, "שמיים" ו"ארץ", כאשר בראשון הוא עוסק בתיאוריה ובשני במעשה, כיאה ליוזמה נון-דואליסטית שלא יכולה לוותר על אף מימד של החיים. דווקא בשער האחרון מצליח לדעתי מיכאלסון לדייק יותר ולתת לקורא כלים חשובים להתפתחות רוחנית אמיתית, לא מעט בזכות כתיבתו הנעימה והיפה. הנה למשל אחד ההסברים שנותן מיכאלסון לתרגול נון-דואליסטי של מצוות הכשרות:
החלק הראשון הוא מעט יותר בעייתי. מיכאלסון רואה בתפיסה הנון-דואליסטית של המציאות את השלב האחרון והביטוי המלא של יחסי האדם והאלוהים, לאמור: האדם מבין שהוא מאז ומעולם היה הכוליות עצמה (בשפה יהודית: האלוהות), ומתוך העמדה הזאת הוא יכול לפעול בצורה הרמונית, ספונטאנית וטובה בעולם. התפיסה הזאת מקובלת מאוד בתרבות הרוחנית של ימינו, והאמת היא שגם אני שותף לה.
אבל התבוננות קצרה (וכנה) ביהדות לדורותיה תגלה לנו שתפיסה נון-דואליסטית צצה רק במאתיים השנים האחרונות. לא רק זה, אלא שגם כאן אין למצוא מבחר עשיר של מורים. צריך להודות על האמת: הדרך הנון-דואליסטית היחידה ביהדות שייכת לחסידות חב"ד. ניצוצות של נון-דואליזם אפשר למצוא אצל צדיקים חסידיים שונים כמו גם אצל הראי"ה קוק, אבל נון-דואליזם כמערכת שיטתית שלמה יש רק שם. מיכאלסון מביא מתורת חב"ד, אבל גם ציטוטים שונים ויפים מכל מני יהודים על כך ש"מלוא כל הארץ כבודו" ושאלוהים למעשה ממלא את המציאות.
הבעיה עם זה היא שצריך להבדיל היטב בין נון-דואליזם לפנתאיזם או אידיאליזם לסוגיהם. שני האחרונים פעמים רבות יוותרו על העולם לטובת איזה מימד אלוהי "מוחלט" ואמורפי, שהוא לכאורה המציאות האמיתית, בעוד שהעולם הוא רק אשלייה. בנון-דואליזם אמיתי העולם על כל פרטיו הוא בעל קיום ותוקף. כאשר אומרים "אלוהים הוא העולם" צריך על כן לבדוק ששני צדדי המשוואה הזאת נשארים חיוניים. מיכאלסון יודע את זה כמובן ואף כותב כך בפירוש, ולכן חבל שהוא לא התעקב קצת יותר על השיטה החב"דית, שאכן מדגישה את חשיבותו של העולם הזה, ופחות על ציטוטים לא מפורשים של רבנים אחרים.
מיכאלסון מכיר בכך שהנון-דואליזם חדש ליהדות, ומכיוון שתפיסה זו היא כאמור לדעתו הביטוי המושלם של הדתיות, עולה השאלה מדוע אבותינו לא הבינו זאת. הפתרון שלו לכך הוא לראות בהתפתחותה של היהדות תהליך אבולוציוני, שבתחילתו כלל אל מלוכני, כוחני וקנאי, ובסופו מתעדן לכדי ראייתנו כולנו כבטויים שלמים של האלוהות, הפועלים במשותף לתיקון עולם. העניין היהודי הנוכחי בנון-דואליזם הוא לדידו של מיכאלסון התפתחות בעלת מימדים משיחיים.
ראיית השלב הנון-דואליסטי ביהדות כתוצאה הסופית של התפתחות אבולוציונית, כלומר כביטוי נכון יותר, אם לא הנכון ביותר, של הקשר בין האדם לאלוהים, מביאה לשתי מסקנות ברורות: ראשית, היא מציבה את חסידות חב"ד כהתגלמות העליונה של המסורת הרוחנית של היהדות (לפחות לפני התפרצותו של הקרקס המשיחי הנוכחי) – זאת לבד אולי מההתעוררות הרוחנית הלא-אורתודוקסית (או, פשוט, הניו-אייג'ית) בימינו.
שנית, היא מביאה אותנו להכרה שמה שלקח ליהדות יותר מ-3000 שנה להגיע אליו היה נחלתן של הדתות המזרחיות כמעט מתחילתן. במילים אחרות ההינדואיזם, הבודהיזם והדאואיזם לא היו צריכים אלפי שנים כדי להתפתח לכדי נון-דואליזם, ורק במונותאיזם סיבך את עצמו בתחילה עם אלוהות שהיא "אחרת לחלוטין" ונמצאת "אי שם".
לדעתי במידה רבה זה נכון. במזרח ידעו להביט פנימה הרבה לפני המערב (לבד מיוון העתיקה), ולמדו מהר יותר את מבנה וטבע הנפש האנושית. מתוך כך גם ידעו קודם למערב לנסח ולממש את הראיה הנון-דואליסטית ואת הזיקה הנון-דואליסטית לקיום עצמו.
אז במה בכל זאת התעסקה היהדות כל כך הרבה שנים? כמובן: הראייה האבולוציונית עצמה, שצורתה הקדמונית היא המשיחיות, היא פיתוח יהודי מקורי. ראיית המציאות כמתקדמת לקראת תכלית, והזמן כליניארי-טלאולוגי ולא כמעגלי, היא ראייה יהודית (ובהמשך נוצרית ומוסלמית כמובן).
מיכאלסון היהודי משתמש אם כן בראייה האבולוציונית היהודית כדי להסביר איך היהדות הגיעה בסופו של דבר (ובצורה מעגלית משהו) לתמונת העולם המזרחית. במידה רבה זהו כוחו של הספר הזה, כי בתהליך האבולוציוני הזה היהדות לא איבדה את כל מה שייחד אותה, ומיכאלסון מצליח להראות זאת. הוא מסביר בצורה יפה איך שנון-דואליזם אמיתי אינו מונע התפתחות ושיפור במימד הזמן, ומתעכב כדי להצביע על המקומות שבהן המורשת היהודית יכולה להעשיר ראיית עולם נון-דואליסטית, וכך להפרות ראיית עולם מזרחית.
כל זה מצויין, לבד מעניין קטן אבל חשוב: מיכאלסון נוטה לזהות את החוויה הנון-דואליסטית של היהודי עם זו של הבודהיסט או ההינדי. כך, על פי מיכאלסון "עבור היהודי הנון-דואליסטי המסורתי מה שנשאר אחרי שהעצמי נעלם הוא האין-סוף, או אלוהים. עבור מי שאינו תאיסטי, [...] מה שנשאר הוא פשוט דהרמה, או 'כפי שהדברים הינם'" (עמ' 160).
מניסיוני השוואה זו אינה מדוייקת. אלוהים הוא לא פשוט 'הדברים כפי שהם', אלא, כאמור, גם התפתחות לטובה, גם תנועה של שפע. כך שאם יהודי, כאשר העצמי ניטל ממנו, ירגיש את אלוהים, הוא ירגיש משהו שונה ממה שירגיש בודהיסט.
ואכן, לפחות עבור היהודי הכותב שורות אלה הדבר גרם בתחילה למבוכה לא מעטה כאשר התפלמסתי בנחישות עם מורים רוחניים מזרחיים שונים: אני התעקשתי שהמציאות כפי שהיא היא טובה ומיטיבה, עסיסית ושופעת, והם (למשל ראמש בלסקר, שמיכאלסון מרבה לצטט ממנו) טענו מנגד שהיא 'פשוט כפי שהיא'. ישנה כמובן האפשרות שאני עדיין נאחז במשהו שהם (ומיכאלסון) כבר הרפו ממנו, אבל אם לא הרי שייתכן שהתרבות שממנה בא המיסטיקן משפיעה על החוויות הרוחניות שלו, אף העמוקות ביותר.
ברור אם כן שסוגיות רבות עוד לפנינו בניסיון לזווג יהדות ונון-דואליזם, והספר הזה פורץ דרך בנכונות שלו להתעסק בכנות וברצינות עם האתגר שהנון-דואליזם מציב בפני היהדות, אתגר שכמעט כל יהודי שמתעניין בהתפתחות רוחנית בימינו יגיע אליו במוקדם או במאוחר. למיכאלסון בהחלט יש מה לתרום בעניין – הנה ציטוט נוסף לסיום, שימושי מאוד, מהספר:
"הכל קורה כפי שהוא חייב, לא כפי שהוא צריך. [...] ההבנה הזאת מבשרת תמורה גדולה מהדימוי המונותאיסטי של אלוהים המפקד על העולם, ובעקבותיה של העבודה הרוחנית. כאשר דבר-מה מצער מתרחש, המונותאיסט מסביר זאת על ידי פניה לאיזו תכלית גבוהה. הנון-דואליסט לא מציג שום הסבר כזה, אלא מזמין קבלה מסוג עמוק יותר. [...] הכל הוא האלוהות בהתרחשותה. האם אני יכול להיות עם זה, ולא לרוץ להסבר או רציונליזציה? [...] אין משהו שמוצדק שיקרה או משהו שלא מוצדק שיקרה. יש רק את מה שמתרחש על פי התנאים הנוכחיים. ובהתרת גבולות ההסבר, שמתי לב, מגיעה טעימה מהעולם הבא." (עמ' 99-100)
נא להמתין לטעינת התגובות
