בחיאת מאיה: תומר פרסיקו סקפטי
החזון החדש, התריסרי, אינו שונה מכל חלום אחר באספמיה. ולמרות שהוא אולי יותר סקסי מההתלהבות של החב"דניקים מאדמו"רם המת, הוא לא באמת יותר מתוחכם. אז גיב מי א פאקינג ברייק. 2012, פרויקט מיוחד
תומר פרסיקו. ציביליזציה ברברית במיוחד
דבר אחד ברור מעל לכל ספק: ב-2012 ימותו מיליוני בני אדם. כן, כל מי שבאותה שנה יהיה זקן או חולה מספיק, ימות. מצד שני, מיליונים ייוולדו, ובאופן כללי עולם כמנהגו ינהג: לא יקרה שום דבר מיוחד.
איך אני יודע? על פי הגיון פשוט וניסיון העבר: בכל פעם שקבוצה של חוזים (או הוזים) ניבאה את סופו של העולם או את תחילתו של גן-עדן עלי אדמות, וזה קרה רק כמה מאות פעמים בהיסטוריה של המערב, היא טעתה. בכל פעם ופעם. מאה אחוזי כישלון. אז נכון שזה שהשמש זרחה עד היום לא אומר בהכרח שהיא תמשיך גם מחר בבוקר, אבל אתם מבינים על מה אני שם את הכסף.
החזון החדש, התריסרי, אינו שונה מכל חלום אחר באספמיה, ולמרות שהוא אולי יותר סקסי מההתלהבות של החב"דניקים מאדמו"רם המת, הוא לא באמת יותר מתוחכם. היתרון הברור שלו הוא שבעוד החב"דניקים לא יפסיקו לעולם לחכות, התריסריים יידעו כבר ב-22.12.2012 שצריך לקום לעבודה כרגיל. מצד שני, ההיסטוריה גם הראתה לנו שזה שהנבואה נכשלת ממש לא אומר שמפסיקים להאמין בה. ישו, למשל, הבטיח לתלמידיו שיראו את מלכות גן עדן עלי אדמות עוד בחייהם, וכשזה לא קרה אף אחד לא בא אליו בטענות.
"אבל רגע, הרי לא סתם פיתחנו אובססיה ל-21.12.2012," יאמרו התריסריים, "הרי מדובר בסוף לוח השנה של התרבות הדרום אמריקאית העתיקה של המאיה! המאיה האלה יודעים על מה הם מדברים!!!". נו, באמת, גיב מי א פאקינג ברייק. גם אם זה היה לוח השנה האחרון בעולם לא הייתי ממהר להיוועץ בו, כי המאיה היא התרבות העתיקה שאולי הכי פחות כדאי להצטער על הכחדתה.
מדובר כמובן בציביליזציה ברברית במיוחד, שהיתה עסוקה רוב הזמן בהקרבת קורבנות אדם, לא לפני שפשטו את עורם, חיררו את גופם ועקרו את לבם. כל זה כמובן לא סתם, אלא רק כדי לאסוף היטב את דמם, אותו מרחו על שפתיי פיו של אלוהיהם איצַמְנָה ("בית הלטאה"). כן, אלה בהחלט אנשים שגילו משהו עמוק על החיים.
מקווים לזמן שבו נפסיק לקוות
2012. סוף הזמנים או סוף הזיבולים? Ralph Buckley cc-by
אבל בואו נדבר לא על החיים שלהם, אלא על אלו שלנו. נראה לי די ברור שהציפייה לימות המשיח נובעת ממצוקה פסיכולוגית פשוטה יחסית: העניין הוא שכולנו מבחינים בכך שהעולם לא מושלם, וכולנו מרגישים שלא כך צריך להיות. יש לנו ערגה תמידית לשלמות, אבל היא כמובן לא נענית על ידי המציאות, ומפני שאנחנו לא מצליחים להשלים עם הפער שבין האידיאל שבראשנו למציאות שמול עינינו אנחנו משליכים את איחודם המושלם אל העתיד. ומכיוון שאנחנו מבינים שאין בכוחותינו הדלים לעשות את העולם מושלם, אנחנו חולמים על כוח עליון שיעשה אותו מושלם בשבילנו.
אבל חוץ מזה שזה קצת ילדותי, ולבד מזה שהציפייה לעתיד מונעת מאיתנו להעריך את ההווה, הבעיה עם המשיחיות לסוגיה היא שמדובר בעצם בסוג של משאלת מוות. יפה כתב כאן אמתי מגד לא מזמן שהציפייה ל"פתרון" למציאות היא בעצם ציפייה לסוף החיים, כי כל עוד החיים נמשכים אין ולא יכול להיות פיתרון אחד סופי.
לא קשה לראות את אותה דינמיקה מתממשת בציפייה לאותו גן עדן עלי אדמות. הרי זו תמיד ציפייה לסוף הזמן, לסוף ההיסטוריה, לסוף ההתקדמות, לסוף ההתפתחות. אנחנו מקווים לזמן שבו נפסיק לקוות. רוצים להפסיק לרצות. אנחנו רוצים להגיע למנוחה מלאה, לשלווה הגמורה, לחלום פז של שינה מתוקה. כן, זה לא שונה בהרבה ממוות. המשיחיות, אם כן, היא סוג של ניהיליזם, תשוקה אל האין.
אבל לעולם יהיה יש, והיש לעולם יהיה מגוון: תמיד יהיה בו טוב ורע, אושר
וצער, מתוק ומלוח. אלה החיים, והם טובים מאוד ככה. ואם רוצים שהם יהיו טובים קצת יותר צריך לקום ולעשות אותם כאלה. אל תצפו ל-2012 ואל תסמכו על כך ש-2012 תפתור לכם, או לכולנו, את הבעיות. על זכויות האדם, על הרווחה, על שיוויון הזדמנויות לנשים ולמיעוטים, על הפרדת דת ממדינה, על סוף הכיבוש – על כל אלה צריך לצאת ולהילחם כאן ועכשיו. המלאכה רבה, ומי שיישב ויחכה שבני המאיה יעשו אותה בשבילו יתאכזב.
או אולי לא. כי יהיה עוד דבר שבטוח יקרה ב- 2012: כל מני אנשים שחזו שמשהו גדול יקרה יתאמצו מאוד להסביר לעצמם איך למרות שלא רואים או מרגישים שום דבר, זה בכל זאת קרה.
לכתבות נוספות במסגרת פרויקט 2012:
בספירה אחורית: 2012 - פרויקט מיוחד
חבל על הזמן: המציאות החדשה של חורף 2012
נא להמתין לטעינת התגובות
