אלוהי כל הגורואים: רקפת בר קמה על המורים של חייה
מגורודב, הגורו שידע למלא את הלב באהבה לא מינית, דרך היישות המתוקשרת סת', דון חואן, האייטיז, הבודהא והאבא הפרטי. לכבוד חג הגורו פורנימה שמיליארד הודים חוגגים עכשיו, רקפת בר קמה עושה כבוד למורים שעשו איתה כברת דרך
בר קמה הצעירה בדרכים. ספרות מקצועית וקרחת צילום פרטי
Asatoma sad gamaya
Tamasoma jyotir gamaya
Mrityorma amritam gamaya
הַנהֵג אותנו מאי-אמת אל האמת.
הַנהֵג אותנו מהחשכה אל האור.
הַנהֵג אותנו מהמוות אל האלמוות.
[תפילה עתיקה לגורו בסנסקריט]
המורה הראשון שלי היה אבא שלי. אחרי שנפטר מסרטן כשהייתי בת 21, נשמטה הקרקע מתחת לרגליים שלי והחיים כפי שהכרתי אותם עד אז הסתיימו. זה היה קֵץ עידן התמימות האישי שלי. עם מותו חוויתי באופן המוחשי ביותר את חוסר הקביעות, את הארעיות, את השתנות הדברים, גם אלו הבטוחים והנצחיים ביותר - כמו אבא שלי.
חודשים ושנים אחרי מותו, כשעדיין הייתי מתעוררת בלילות למשמע קול בכי ומבינה שזאת אני שבוכה וששוב חלמתי עליו, היו הגעגועים אליו מהולים בכמיהה עזה להבין, לדעת את פשר הדברים. להבין את פשר החיים ואת פשר המוות, ומה המשמעות של כל זה בכלל.
אבא שלי לימד אותי לשאול שאלות. להטיל ספק. לחקור ולא לקבל דבר כמובן מאליו. לא כי "ככה צריך", לא כי ככה "כולם עושים", לא כי זה מה שכתוב בספרים, גם לא כי מישהו חכם ויודע אמר את זה או כתב את זה בספר. מבלי דעת, אבא שלי בעצם חזר על דבריו של הבודהא, המורה הגדול שהעיד על עצמו שהוא המורה האולטימטיבי, שאמר בדרשה המפורסמת לבני קלאמה: "חקרו בעצמכם מתוך ניסיונכם האישי: האם הרעיונות האלו טובים ומועילים, ראויים לשבח? האם קבלה שלהם ופעולה על פיהם תוביל לנחת ולאושר?"
אבא שלי היה בשבילי מורה גדול בחייו ומורה עצום במותו. בפרפראזה אפשר לומר שבמותו הוא ציווה לי את החיים הרוחניים. תשובות אמנם לא נמצאו לי, אבל לאט לאט התגבשה השלמה עם חוסר הידיעה, עם המסתורין הגדול של החיים ושל המוות.
תקשורים מטלטלים
במורה השני שלי נתקלתי במקרה, כששהיתי על חופו של אי קטן באקוודור, כחלק ממסע רוחני של כמה חודשים בדרום אמריקה, שכלל ניסיונות אינטנסיביים לתקשר עם עב"מים ולחוות הקרנות חוץ-גופיות. אני לא זוכרת איך התגלגל לידי הספר של סת', אבל למרות הקושי שלי לקרוא באנגלית, כל מילה בו הדהדה בתוך מקום עמוק בתוכי. קראתי אותו על החוף, מסמנת בטוש צהוב את המשפטים שדיברו אלי במיוחד, עמודים שלמים למעשה, ומרימה מדי פעם את הראש, מסתכלת סביב ומרגישה שאני חווה בַאופן הישיר ביותר את המילים שלו.
הרגשתי שאני קוראת אותו לא עם העיניים והאינטלקט בלבד, אלא שכל תא ותא בגוף שלי קולט את המסרים שלו, והם מחלחלים לכל רמה ורמה של ההוויה. הדברים הדוממים שסביבי – החול, המים, האבן שנשענתי עליה, הספר והמילים עצמן – התמלאו חיים באופן הממשי והמוחשי ביותר, והעור שעל הגוף שלי או אגוז הקוקוס ששתיתי ממנו מדי בוקר לא היוו מחיצות יותר מקליפת נייר אורז דקיקה.
סת' היה ישות שתיקשרה ג'יין רוברטס בשנות השישים בארצות הברית. עד אז לא ידעתי שקיימת תופעה כזאת – תִקשוּר, או ישות ללא גוף שמנהלת שיחות. זה לא מה שלימדו אותי בקיבוץ, לא מה שאבא שלי, שהיה רציונליסט מושבע, לימד אותי להאמין בו.
כיום הרעיונות של סת' אולי נראים מובנים מאליהם וידועים כהנחות יסוד מקובלות, אבל אז הם היו בשבילי תגלית והתגלות. זה היה ב- 86', וצריך לזכור שהניו-אייג' עדיין היה בחיתולים, יונק מַטרנה אורגנית. באיסט וויליג', בו התגוררתי, נפתחה ברחוב 4 חנות הקריסטלים הראשונה, ניו-יורק לא שמעה עדיין על לואיז
אני עצמי, כששמעתי מחברתי מינדי כהן על כך שהיא מאמינה בגלגולי חיים, התפלאתי איך תלמידת קולנוע מבריקה מ-NYU יכולה להיות כל כך סהרורית. בשנות העשרים של חיי נתפסו בעיני החיים שמעבר, במיוחד כל מה שמעבר לסקס, סמים ורוקנ'רול, כקשקוש מוחלט הגובל באי-שפיות, והתייחסתי אליו ואל מי שהאמין בו בַהתנשאות הראויה להם. המפגש עם החומרים של סת' וההשפעה שלהם עלי הייתה מטלטלת.
ללבוש את גלימת הנזירה
יוגי אמריט דסאי (גורודב). לא מייד התמסרתי רקפת סנדיה בר-קמה
כשחזרתי מדרום אמריקה לניו-יורק חשתי שהעיר צרה מלהכיל את העניין הרוחני הטרי שנבט בי, ועברתי להתגורר באשרם במסצ'וסטס, בקהילה רוחנית של "דבקים", חסידיו של הגורו יוגי אמריט דסאי(שכונה בחיבה גורודב – הגורו האהוב), שתרגלו יוגה ומדיטציה, פרישות מינית, בהאקטי (התמסרות) ושירות.
לא מיד התמסרתי לגורו שלי. שנה שלמה עברה לפני שהייתי מוכנה "לכרוע ברך", מטפורית ומילולית. נאמנה למשנתו של אבא שלי (נאמנות חלקית: עצם העיסוק בדברים "שמעבר" היווה בגידה מסוימת), בדקתי וחקרתי, הטלתי ספק, הסתייגתי, בחנתי בחשדנות, וידאתי שלא תשתלט עלי חלילה נטייה עדרית עיוורת.
אבל אני, אם אני מחליטה להתמסר – אני עושה את זה בטוטליות. אחרי שבדקתי את הסוס והוא נמצא ראוי, הוסרו כל המחיצות הפסיכולוגיות או הנפשיות. מי שלא חווה התאהבות רוחנית יתקשה להבין את עוצמת החוויה של אהבה לא-מינית ולא-ארוטית, אבל עזה יותר מכל אהבה אחרת שהכרתי מעודי. שערי שמים נפתחו, העולם והחיים קיבלו משמעות וטעם, וחוויתי אושר ששום אושר ארצי או חומרי לא ידמה או ישתווה לו.
המעבר מהחיים האורבניים הניו-יורקיים לחיי נזירות היה דראסטי. התכוונתי "לשים הכול מאחורי", ללבוש את הגלימה ולחיות חיי פרישות, תרגול וטוהרה לשארית חיי. רוחו של הגורו שרתה על כל הנעשה באשרם, ולמעשה נוצר אצלי חיבור הדוק (ומוטעה) בין הקשר הנפשי העמוק אליו לבין הליכה בנתיב רוחני. החוכמה שלו, האהבה שלו, חלחלו לכל תא ותא בגופי ובנשמתי, ומילותיו החכמות מלוות אותי עד היום. למרות מעמדו כגורו, הוא ראה את עצמו קודם כל כחניך בעצמו לגורו שלו, והמשפט המפורסם שלו היה: "באתי לא כדי ללמד אתכם אלא כדי לאהוב אתכם; האהבה עצמה תלמד אתכם".
אג'יי סינג, המורה האהוב שלי, אומר על כך שכשיש חיבוּריוּת, האהבה הופכת להיות הגורם המחליט. את אג'יי פגשתי במהלך מסע רוחני בהודו, ובנוכחותו אפשר לחוש באופן מוחשי מאוד את החוויה של אהבה. הוא אומר שהחלק שאליו הוא מתייחס באנשים זאת האהבה.
"צעדו הראשון של המורה הוא הצגת הרעיון שהעולם שנדמה לנו שאנו רואים אינו אלא חזיון בלבד, או תיאור של העולם האמיתי". כך מתאר דון חואן, מורה נוסף שלי, את תפקידו של המורה. ואילו ניסרגדתה מהאראג' מדגיש כי אחת הדרכים בה המורה עושה זאת היא להעניק לתלמיד ביטחון ואמונה. מקום להישען עליו. "בטח בי וחיה לאור הביטחון בי", הוא אומר.
לא לבד על הדרך
האייטיז. האחים בר קמה כורעים בפני הגורו האהוב צילום פרטי
בירח המלא של חודש תמוז, הוא חודש יולי, בימים אלה ממש, חוגגים מיליארד הודים את חג הגורו פוּרנימה – חג של הכרת תודה למורים ולמורות, לגורואים ולמאסטרים, למתווי הדרך, למסמני המפות. לאורות המגדלור.
לכבוד גורו פורנימה, אני רוצה להביע את הכרת תודתי העמוקה והנצחית לכל המורים והמורות הרוחניים, אלה שפגשתי ואלה שלא זכיתי לפגוש, שלאורך חיי לקחתי, ועדיין אני לוקחת, מחסה בצלם או לרגליהם. אלה ששוב ושוב פוקחים את עיניי, מראים לי את הדרך, חולקים איתי את הניסיון והחוכמה שלהם, מצביעים אל הירח ואומרים לי: זה אפשרי. לכל אלה המוזכרים בכתבה הזאת, ולעוד רבים נוספים:
שַאילה קת'רין שהמפגשים עמה העניקו לי תובנות מלאות עוצמה; דניאל קווין שספריו 'ישמעאל' ו'סיפורו של B' שינו ועיצבו את תפיסת עולמי; סטיבן פולדר, המורה והחבר; דון חואן האגדי; כריסטופר טיטמוס, שללא לאות מצביע על האפשרות לחיות חיים ערים ומשוחררים; וצ'ונגיאם טרונגפה, שמציע לחיות עם "לב ער של לוחם שבא מכך שאנחנו מאפשרים לעולם לגעת בלבנו, הלב החשוף והיפה".
לכבוד החג הזה אני רוצה להביע את תודותַיי על כך שאנחנו לא לבד על הדרך הזאת, מה שהיא לא תהיה. תודה לאל (ואני אומרת את זה כאתיאיסטית), ולאלַה (וכלא-פגאנית), ולדהרמה (וכלא-בודהיסטית), ולכל המלאכים והפיות והמדריכים (וכלא ניו-אייג'ית) – ששומרים עלינו, שנותנים לנו השראה ועידוד וכוח, שמאפשרים לנו למצוא בהם מחסה רוחני ולנוח בתוך הידיעה שיש משהו גדול מאיתנו, מסתורי כמו החיים והמוות, גם אם זו הדרך עצמה, החכמה מן ההולכים בה.
נא להמתין לטעינת התגובות
