בא לי טוב, הדיכאון: חודש תמוז בתפישה הקבלית
החוויה הרגשית שהעניק פולחן התמוז העתיק הושגה במניפולציה זולה, מאותו סוג שמייצרים סרטים הוליוודיים ומותם של כוכבים כמו אלויס פרסלי, ג'ים מוריסון וחלל תמוז האחרון, מייקל ג'קסון. ניר מנוסי על תרבות הטרגדיה
כידוע, שמות החודשים של הלוח העברי – תשרי, חשוון, כסלו וכו' – בעצמם אינם עבריים, כי אם בבליים. מקורם בתקופה בה עם ישראל יצא לגלות בבל, שם הוא אימץ ו'גייר' אותם. מבין שמות החודשים, מפתיעה במיוחד היא הסכמתה של היהדות לקבל את השם 'תמוז'. מדובר בשמו של אליל מרכזי במיתולוגיה המסופוטמית, שבתקופה מסוימת הבבלים אף הציבו צלם שלו בבית המקדש – חילול הקודש הנורא מכל. כיצד זה הסכימה היהדות, שיותר מכל באה להילחם בעבודת האלילים, לקבל את המלה תמוז כשם אחד מחודשיה?
ספיחת יסוד זר ולכאורה שלילי לתוך התורה פירושה שזו אינה רואה אותו כרע בתכלית, אלא מזהה בו נקודה אמיתית וטובה. בלשון הקבלה והחסידות, בעולם הקליפות יש ניצוצות של קדוּשה שניתן, בכלים של קדוּשה, לפדות ולהעלות לשורשן. העלאת ניצוצות זו נקראת 'תיקון', ומגלמת את הדרך להתמודד עם דברים שליליים באופן עמוק: במקום לפסול אותם, לאתר את שורשם הרוחני ולהצמיח ממנו גרסא מתוקנת שלהם.
בחירתה של היהדות לאמץ את המלה תמוז פירושה שניתן וצריך לעשות תיקון לפולחן התמוז, ובהרחבה, עד לאלילות בכלל. איפה שהוא, איך שהוא, מוכרח להיות איזה יסוד אמיתי למשיכה האנושית לאלילות, והתבוננות בפולחן התמוז היא המפתח לגלותו.
מהו מיתוס התמוז? כמו כל מיתוס, יש לו גרסאות רבות, כולל אחת שמביא הרמב"ם במורה נבוכים. לכל הגרסאות מוטיב מרכזי משותף: התמוז היה אל שמת, אשר מדי שנה בראש חודש תמוז יש להעלות למקדשו ולספוד לו. לפי גרסת הרמב"ם, הוא נרצח ב"הרג משונה" בידי מלך רשע, ולפי גרסאות אחרות בידי אשתו; לפי חלק מהגרסאות הוא עצמו אל השאול, ולפי אחרות מגלם את הטבע ש'מת' בקיץ וחוזר לחיים בחורף. אך בכולן הוא מת, ומותו מעורר קינות והספדים רבים.
פולחן התמוז מוזכר פעם אחת בספר יחזקאל: "ויבֵא אֹתי אל פתח שער בית ה'... והנה שם הנשים ישׁבות מְבַכּוֹת את התמוז" (יחזקאל ח, יד). מה בדיוק ראו הנשים שגרם להן לבכות? ובכן, צלם התמוז היה מיוחד במינו, ועשה שימוש מעניין בפירוטכניקה עתיקה: הוא היה פסל חלול עם עיני עופרת, שהוסק מבפנים עד שהעופרת זלגה על לחייו, יוצרת בכך רושם של דמעות. התמוז בוכה, הסבירו כהניו, בתחנונים שיביאו לו מנחות וקורבנות. למותר לציין ש'בכי' התמוז פרט בהצלחה רבה על רגשי ההמון, בעיקר
מה מתרחש בעומק הפולחן הזה? דומה כי התמוז לא היה אלא האבטיפוס של הגיבור הטרגי, ה'כוכב' של טרגדיה פופולרית בימים שעוד לא היה תיאטרון. אכן, יש לשער שפסל התמוז הנציח אותו צעיר ויפה, ושעדת ה'מעריצים' שהיתה עולה אליו לשחזר את סיפור מיתתו עברה מעין קתרזיס – זיכוך רגשי כתוצאה מהזדהות עמו וחמלה כלפיו.
החוויה הרגשית שהעניק פולחן התמוז הושגה במניפולציה זולה במיוחד, 'עבודה בעיניים' באמצעות דמעות הוליוודיות מלאכותיות. אפשר לומר שפולחן התמוז היה 'סוחט הדמעות' הראשון בעולם, תרתי משמע. אך האם הדברים כה שונים בטרגדיות המתוחכמות וה'גבוהות' יותר? אף הן, בדרכיהן, רוקחות עלילה ומגוללות אותה באופן המציף את הנפש, שלא מבחירתה, בתהומות של רגש ממכר. התמוז הוא אבן היסוד של תרבות הטרגדיה, המגלמת באופן קיצוני את האופן בו היא מייצרת עצב באופן מלאכותי (אכן, עצם המלה "עצב" היא אחת המלים במקרא לאליל).
אלילות התמוז חלפה מן העולם, אך הדיה ממשיכים להתגלגל בפרוזדור ההיסטוריה. לאחר הטרגדיות היווניות, הגלגול המובהק הראשון של התמוז הוא כמובן הנצרות. המיתוס הנוצרי נושא קוי דמיון עזים לפולחן התמוז: במרכזו עומד 'משיח' מת, שהוצא להורג בדרך משונה וקם לתחייה, המוצג לרוב כדומע, ושחסידיו נדרשים לחוות עמו את ייסוריו ואת מיתתו (עד כדי הזדהות פיזית ממש בטקס המיסה הקתולי).
גלגולים נוספים של התמוז חיים ובועטים בדורנו אנו, בחברה החילונית המודרנית. מעבר לתחייתה של הטרגדיה כפשוטה במהלך מאות השנים האחרונות, התרבות המודרנית עומדת כולה בסימן הצגת המציאות כשבורה וסתמית. למעשה, בחוגים אינטלקטואלים רבים דומה כי זה מכבר התבססה ההנחה, שעל מנת שיצירה אמנותית תחשב מתוחכמת עליה להיות טרגית באופן כלשהו, להציג את החיים כחסרי פשר, ואם מישהו בוחר לבטא רגש אופטימי או חדור אמונה ביצירתו, הרי שזו כבר אמנות 'נמוכה'.
התרבות הפופולרית נוטה להיות קלילה ושמחה יותר, אך דוקא בה מתגלה התמוז ביתר שאת. הכוונה היא לפולחן האישיות הנרקם סביב 'אלילי נוער', בפרט לאחר מותם. דיוקניהם של כוכבים כאלויס פרסלי, ג'ים מוריסון, ריוור פניקס ועוד, מתפקדים כגרסאות חדשות של צלם התמוז, והדמעות שמזילים הרבבות העולים לקבריהם הם אותן דמעות שנשרו למרגלותיו (היום, כמו אז, קהל היעד העיקרי הוא נערות שסבלו של האליל הכי נוגע ללבן).
בימים אלו ממש הצטרף לרשימה זו כמובן מייקל ג'קסון, שהנצחתו הרשמית מבוימת במיטב מסורת פולחן התמוז, כדי להביא את מעריציו לדמעות. אכן, במקרה של ג'קסון הדמיון בין שלל ניתוחיו ועיוותיו המהונדסים לבין הדמעות המלאכותיות של התמוז מצמרר ממש, ועושה בכך את "מלך הפופ" למועמד הראשי לתמוז של דורנו (הוא אפילו נפטר בג' תמוז!).
אם הנצרות, האמנות המודרנית והערצת הכוכבים אינן נוגעות לכם, שימו לב שאלילות התמוז יכולה להתגנב גם לתוך נפשנו פנימה. אכן, דוקא האינדיבידואליסטים שבינינו, המתפתים הכי פחות להשתחוות למושאי הערצה חיצוניים, נוטים יותר מכל לברוא לעצמם דימוי עצמי טרגי ובאופן לא מודע להתחיל לסגוד לו. כאשר אדם מספר לעצמו שחייו רעים, שוקע לרחמים עצמיים וממתין לרחמיהם של אחרים, הוא למעשה מפסל בתוכו דיוקן עצמי בדמות התמוז, מייצר את דמעותיו שלו ומשתעבד לעבודת אלילים עצמית.
כאמור לעיל, אימוץ השם 'תמוז' לחיק היהדות פירושו שניתן לתקן את משיכתנו לגיבורים טרגיים. ובכן, בתור שלב ראשון עלינו לקרוא לתרבות הטרגדיה והדיכאון בשמה: סוג של עבודת אלילים שבאה לסחוט מאיתנו רגשות שטחיים (ועל פי רוב גם לא מעט מזומנים). ישנו עצב עמוק ואמיתי, אך לא אותו מעוררת תרבות הדיכאון: היא מייצרת רגשות מלאכותיים שכל תפקידם הוא שנתמכר להם, ושנשקע בייאוש כך שנזדקק להם שוב ושוב.
כפי שהאמונה באליל היא גזירתה של פיסת מציאות אחת והאלהתה, כך גם תרבות הדיכאון מבודדת חוויה נפשית אחת, מקרינה אותה על מסך ענק ויוצרת את האשליה שזו האמת במלואה. זיהויה כאליל בא לנער אותנו מההשתעבדות אליו, ולהזכיר לנו שכמו שבחרנו להאמין בו אנו יכולים לבחור להאמין בבורא טוב ומיטיב המנהל את העולם בהשגחה: "החיים והמוֶת נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" (דברים ל, יט). זו בחירה והיא בידינו.
זהו שלב אחד, אך הוא אינו מספיק. אף כי הוא מנפץ את אלילי העצב, הוא מסתכן ביצירת חיים שכליים וקרירים עם נטייה לאופטימיות זולה – אליל עם חיוך מלאכותי במקום דמעות מלאכותיות. בעולם שסתם בוחר בחיים וזהו, כל מי שקצת רגיש לעומקי המציאות יביט בהוריו ובמוריו החייכניים, המרצים לו על שמחה וחיוביות, ויזהה שיש כאן שקר, משהו שמדבר על חיים מבלי להדהד את תהומות החיים. אם לא יהיה מענה עמוק ואמיתי לרגש שלו, הרי שהוא שוב ימצא מקלט בחיק גיבורים תמוזיים למיניהם.
ואמנם, לפי היהדות, הבחירה בחיים מורכבת מכפי שנדמה. ברגע הראשון נראה שהיא מהווה מעבר מעולם סגור ועצוב לעולם נברא, מושגח ומלא תקווה. אך התלמוד (מסכת חגיגה ה, ב) עושה הבחנה מדהימה בין שני מישורים של גילוי אלוקות – 'חדריו החיצוניים' של הבורא לעומת 'חדריו הפנימיים'. כלפי חוץ, מוסבר שם, מפגין ה' "עוז וחדווה", כלומר אופטימיות שמחה; אך על המתרחש ברשות היחיד שלו נאמר "במסתרים תבכה נפשי" – ה' בוכה על הגלות והשבר של העולם.
נשיאת הפכים זו היא דגם חיקוי עבורנו: אף אנו, בבוחרנו בחיים, צריכים להשליט על עצמנו שמחה שתהווה עבורנו מעין 'קומת קרקע ומסגרת עבודה' - אך לא כרגש הפנימי ביותר. השמחה צריכה להיות מנוף להעלאה ולתיקון של העצב, מעצב חיצוני המופנה כלפי עצמנו (רחמים, ובעיקר רחמים עצמיים) לעצב עמוק ונסתר יותר, הלובש צורה של אכפתיות ורצון להיטיב עם הזולת (חמלה): "במסתרים תבכה נפשי".
מכיוון שהתמוז מגלם לא רק את הטרגדיה אלא גם את הנטייה לסגוד לאליל, המהלך שהבאנו כאן לא יהיה שלם ללא כמה מלים בדבר תיקון פולחן ההערצה.
הרעיון כי ניתן לתקן את הנטייה להעריץ כוכבים פירושו, בפשטות, כי עצם הרצון במודל חיקוי אינו שלילי, אלא כ יש לנתבו כראוי. במקום גיבורים שקועים בעצמם ועטויי הילה טרגית, עלינו לחפש דמות שמצד אחד הכריעה בבירור לטובת דרך חיים חיובית ושמֵחה, ומצד שני חוֹוה את צער העולם – ראשית של העם היהודי כולו, ובהרחבה של האנושות הבריאה כולה – ומשתמשת בו כדלק לצאת החוצה ולשפרו.
כתוב ש"זה לעומת זה ברא א-להים". לכל 'מלך פופ' אלילי ומוחצן יש גרסא מתוקנת ופנימית, הרחוקה כמרחק מזרח ממערב מגינונים מנופחים של המלכה עצמית, אלא מגשימה באמת, במסירות ובצניעות תכונות מלכותיות. כאלה היו מנהיגינו הגדולים כדוגמת דוד המלך, שהיה מסוגל לרקוד עם פשוטי העם, לחבר את מזמורי התהלים, להודות על חטאיו ולהעיד על עצמו "והייתי שפל בעיני". חודש תמוז הוא זמן לחפש את דוד המלך של עידננו.
מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג. לאתר גל עיני
מערכת NRG ניו אייג' שולחת ברכות חמות ועולצות לניר ונעמה מנוסי על הולדת בתם, חֵן מִלְכָּה. מזל טוב!!
נא להמתין לטעינת התגובות
