עד ללב האלוהות: פרשת ויקרא וקרבנות האדם
לצד הפן הטכני של הקרבת הקורבנות טעונה הפרשה במשמעויות רוחניות: קישור התחתונים אל העליונים ותיקונם, ופנִיָית האדם המגיעה עד ללב האלוהות מתוך תנועה של התקשרות ואהבה, המתרחשת בבית האל ובמקום זיווגו של עם ישראל עמו
פרשת ויקרא נפתחת במילים "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"
פרשני המקרא על בסיס קריאה צמודה בפסוקי הפתיחה של ספר ויקרא טענו טענה רדיקלית ומרתקת: הקרבן מובא תחת נפשו וגופו של האדם, שהרי החוטא היה אמור למות או לשלם בגופו על מעשה החטא, אלא שנעשה כאן מעשה של המרה, והקרבן מוקרב במקום האדם כאילו היה זה הוא. ומכאן שדברי הפסוק "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה", הם רציניים ביותר, האדם מקריב את הקרבן "מכם", כביכול רואה את עצמו מונח על המזבח ועולה מעלה מעלה כריח ניחוח בפני האלוהים, לריצוי עוון או לשם שבח האל.
כעולה מדברי הרמב"ן: "פעולות האדם נכללות בשלושה דברים: מעשה דיבור ומחשבה. על כן תחייב התורה להביא קרבן על חטאו ושיסמוך עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדיבור, ושישרוף כלי העצה והמחשבה שהסכימו בחטא והם הקרב והכליות ... וכשיעשה כל זה יחשוב בליבו שחייב מיתה בחטאו וראוי לעונש ארבע מיתות...", ובמקומות אחרים: "בשעה שמתנדבין קרבן דנשחט ונזרק הדם על גבי המזבח, מעלה אני עליכם כאילו נפשכם הקרבתם","ולמה נקרא קרבן לפי שמקריב נפשו לפני בוראו" [ילקוט תימני אלוגיז אלמגאזי]
ספר ויקרא עמוס בתיאורי עבודת הקרבנות, על פירוטיה ודיוקיה. מדובר בולם מיתי ומלא יראה, אשר מחד מורכב מהיבט פיזי וחומרי: הדם וזעקות החיות המובלות לשחיטה וכל הכרוך במעשה הטכני של העבודה, אמצעי ביצועה וכֵליה, תיאור שריפת החלקים המדויקים והאבחנה בין סוגי הקרבנות השונים: עולה שעולה כליל לאל, שלמים הנאכלים בחלקם ע"י הבעלים, וכן קרבנות תודה ונדרים וקרבנות החטאת והאשם. לצד הפן הטכני והריאלי זהו עולם הטעון במשמעויות רוחניות ומופשטות: קישור התחתונים אל העליונים ותיקונם, פנִיָה של האדם המגיעה עד ללב האלוהות מתוך תנועה של התקשרות ואהבה, ואשר מתרחשת במקום הקדוש והנבחר, בבית האל ובמקום זווגו של עמ"י עמו. כך למשל מהפסוק הפותח שיש בו לכאורה כפילויות רבות "ויקְרָא אֶל משֶׁה ויְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" לומד הזוהר על תמונת הזיווג שבין הקב"ה למשה, אשר מכונה בתורה "איש האלוהים" ו"מארי דביתה" – כלומר בעל הבית, האיש של האלוהות הנשית, אשר מזמן ומוזמן בתמונת הפתיחה של הספר אל אוהל מועד ואל המשכן.
משה פונה אל השכינה שתבוא למשכנה, כדי להתייחד עמה, כשם שה' פונה אליו וקורא לו, לאמור, עניין שעל פי הזוהר פירושו לגלות מה שהיה סתום ונסתר עד כה, שהרי ניתנה הרשות לכך כיוון שהכול אחד ויפה וטוב. קשירת הקשר מסומלת בביצוע העבודה בתוך המשכן המסומל בלבנה ובשכינה, עמן נפגש משה ומתמנה מכוחן. משה פונה אל הקב"ה מתוך השכינה, בקריאה של השתוקקות שמטרתה להפנות את העולם הארצי אל האלוהי, מלמטה למעלה, כל זאת באמצעות עבודת הקרבנות
התיאורגיה בתשתית מעשה הקורבנות והאמונה כי הוא משפיע על העולמות העליונים, מחדדת את התמיהה מדוע כל מעשה משמעותי של התקשרות כרוך בכאב פיזי ונפשי, כך למשל ברית המילה המאפשרת יצירת "ברית" בין האדם לאל, דווקא באמצעות כריתה פיזית והקרבה של חלק מגופו של האדם בכדי להשלימו.
קונפליקטים עמוקים נוספים טמונים מאחורי הקרבת הקרבנות. צער החיות כנגד צער האדם, הסמליות וההפשטה לצד הגשמיות, וכן רמזים לדיאלקטיקה של התנ"ך ביחס לרעיון קרבנות האדם. במזרח הקדום נהגו העמים השונים לשלב בפולחנם קרבנות אדם, הקרבת בניהם ובנותיהם למולך, העברת ילדיהם באש, ונראה על פניו כי התנ"ך נלחם בתופעה זו, כנאמר לדוגמא בדברים יב ויח: "לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם"; "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ". אלא שנוהג זה הוא דיאלקטי יותר ממה שנראה, ומגינויו הרבים של מנהג הקרבת הבכורים במקרא ניתן ללמוד על קיומם של מקורות שתמכו במעשה ועל כך שהדבר היה נהוג בישראל בתקופות שונות, כנלמד מירמיהו לב: "ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הינום להעביר את בניהם ואת בנותיהם למולך, אשר לא צויתים ולא עלתה על ליבי".
הסובלימציה להקרבת הבנים ובפרט הקרבת הבכורות נעשית על ידי קידושם ופדיונם בכסף, תחת נפשם. האל דורש מהאדם להעניק לו את בכורות ילדיו, צאנו ופירותיו (ביכורים), מעשה בו מראה האדם כי המשובח ביותר ניתן לאל שהוא "מקור הטוּב". אלא שבמקום להקריב את בכורות האדם יש לפדותם בכסף. על פי התכנון המקורי בכורות האדם אמורים היו לשרת בקודש ובכך להביע את שייכותם לאל, אך חטא הבכורות בעגל גרם לנישולם ולהעברת עבודת הקודש לשבט לוי. המקור הראשוני לציווי על קידוש הבכורות מופיע מיד לאחר יציאת ישראל ממצרים. נראה שקיים קשר בין רעיון החירות במקרא, לבין הצורך להקריב את הבכור: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה... " (שמות יג, ב-ג)
האל בוחר להכות בבכורות מכיוון שהבכור מסמל את עיקר גאוותם וכוחם של הוריו, ובדרך זו מוכיח האל למצרים שהשליטה נמצאת בידיו ולא בידיהם. אם כן החרות המקראית היא חרות מוגבלת כיוון שהאדם נותר כפוף לאל והוא מבטא זאת על ידי "קידוש בכורו", החלק הנבכר והמובחר שבו. הבכור הוא גאוותו המרכזית של הוריו, פרי ביכוריהם ומימושם העצמי, ומאידך הוא מהווה איום על עצמיותם כמי שמחליף את מקומם ו"יורשם" באופן רוחני וממשי. באופן פרדוקסלי האב והאם נאלצים להתמודד עם סופיותם דווקא לאחר הולדת ילדם הבכור. ייתכן שהדרישה האלילית להקרבת הבכורות משקפת ניסיון התמודדות עם איבוד העצמיות ועם הדיאלקטיקה הטמונה ביחסים בין הורים לילדיהם.
נדמה לי כי זהו אחד מהמפתחות להבנת הטרגדיה המתארת את מות שני בני אהרון הבכורים, נדב ואביהו, בשיאה של חגיגת המשכן. בפרשתנו חוזר שוב ושוב הצירוף "בני אהרון" המתארם כפועלים ועמלים בקודש: "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ..וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים...וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב..." בהמשכה של עבודה זו, במרכז עבודת הקורבנות בחנוכת המשכן בפרשת שמיני, מקריבים לפתע בני אהרון "אש זרה", ונשרפים הם עצמם באותה אש מסתורית, בתיאור אניגמטי וקשה:
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"[ויקרא י']
הדרמה המשפחתית בולטת במעשה זה, בפניית האל לאהרון לאחר מות ילדיו הבכורים, ויותר מכך, בתגובת אהרון – הדממה הכואבת והמרטיטה, של האב הרואה את בניו נספים לנגד עיניו ולא אומר מילה ואינו זועק ואינו מתריס. ניתן לומר שיש כאן אקט סימבולי של הקרבת הבנים הבכורים, אשר משקפים אף את יצר הפולחן של אהרון עצמו, בדומה למעשה העגל. גם כאן וגם שם ישנה התפרצות של רגש ומעשה פולחני אשר מביאה לתוצאות קשות: מות בני אהרון וחטא העגל.
מכיוון אחר מנסה לענות על חידה זו המדרש ואומר כי משה מספר לאהרון כי ידע שהמשכן עתיד להתקדש במותם של שני אנשים גדולים, והוא חשב שהכוונה אליו ואל אחיו, אך הסתבר שהכוונה לבני אהרון. בגלל גדולתם, מתו בניו, ולא בשל חטאם, ולכן כתוב "וידום אהרון", כיוון שהוא הבין את גודל מעלת ילדיו ואת עוצמת ההקרבה הטמונה במותם. פתרון מרתק זה מציע כי את מות נדב ואביהו יש לייחס למסתורי אמירתו של האל "בקרבי אקדש" המעידה כי בני אהרון הם הקרובים ביותר, הקדושים ביותר ולכן האל מתקדש בהם, ושמו מתעלה בזכותם. לקיחתם ומותם אינה נובעת אם כן מעונש אלא משיקה לרעיון של "קידוש ה'" – מוות למען האל, בבחינת קרבנות נדבה ואהבה שבחרו הם עצמם להקריב – את עצמם – כדי להתייחד עם האל ולהגיע אליו.
לרעיון זה ישנו הד בשני מדרשים המופיעים בסִפרא, בחיבור הנקרא "מכילתא דמילואים", הם מילואי חנוכת המשכן, המתארים את מעשה נדב ואביהו כניסיון להוסיף "אהבה על אהבה":
כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמר לו נדב לאביהוא וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדשי הקדשים שנאמר ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהם אש אמר להם הקב"ה אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי אתם הכנסתם לפני אש טמאה אני אשרוף אתכם באש טהורה... ויקחו בני אהרן אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה ויקחו אין קיחה אלא שמחה [כב, לב]
המוטיבציה למעשה היא רצונם להוריד את השכינה ולקרבה לישראל, יצירת מציאות של קדושה יתירה ואהבה רבה. כיוון שרצו בני אהרון בכל מאדם בכך שתגיע התגלות האל מלמעלה "התערותא דלעילא", הם הפעילו בהקצנה את ההתעוררות וההתערבות מלמטה, "התערותא דלתתא", אף על ידי אש זרה, מוגזמת וקיצונית. על מעשה זה הם זוכים לשבח והופכים למקדשי שם שמיים ברבים.
ואני שואלת את עצמי בכל שנה, מה מסמל הרעיון של הקרבת עצמך או ילדיך ברובד הסמלי, ומה משמעותה של התשוקה להקרבה ומימושה ולו במישור הפנזמטי? מה אנו בעצם מקריבים, ומה משמש אותנו בבחינת מזבח ומשכן, דווקא כאשר עבודת הקרבנות לא מתרחשת באופן ממשי אלא עוברת כולה אל תחומי הלב והכליות, אל הבערה והאש הפנימית, האש הזרה והאש הסודית? איזה חלק אנו אמורים להקריב למען קידוש שם האל, האם את החלק המובחר, העילית והבכורה, או דווקא את החלקים הפגומים והכאובים, המקולקלים והדוממים – בכדי שיתוקנו ויומתקו על ידי צירופם באש של אהבה?
ולסיום אני מבקשת לשאול מה סוד הזיקה שבין הדם לכפרה, בין הקרבן והמעשה החומרי והפולחני לבין הנפש המקריבה ועבודת האלוקים? ישנו סוד עמוק בעבודת הקרבנות הטמון בפרדוקסים שתארנו, עליהם אנו יכולים לענות באופן אחר בכל שנה. את שיאה של הפרדוקסליות אני מוצאת במדרש האומר: "מפני מה מתחילין לתינוקות בת"כ (=תורת כהנים, ספר ויקרא) ואין מתחילין בבראשית? אלא שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורים" [ויקרא רבה ז, ג]
בספר הקרבנות הכולל את תיאור מותם של שני הכהנים הבכורים, פרחי הכהונה הראשונים בעולם, דווקא בה פותחים את לימודם התינוקות הטהורים, ולא בספר בראשית באגדות הבריאה, כנראה בגלל שרק תינוקות זכים וטהורים יכולים להבין את סודותיה העמוקים של הקדוּשה, את סוד החיים והמוות, ואת תיקוניהם בעולם הזה.
אני מודה מאד לקוראי הפרשות אשר ליווני מספר בראשית ועד לתורת הכהנים, על השיתוף בגילויים ובתובנות, ונפרדת בתפילה שנזכה להקריב קרבנותינו כתיקונם ושתשרה עלינו השכינה בבחינת הוספת 'אהבה על אהבה'.
נא להמתין לטעינת התגובות
