פרשת השבוע: אין משכן בלי לב
המשכן אינו אלא סמל לאדם עצמו, ראי לנפשו ולגופו, שהאלוהים שוכן בתוכו, ומעשה המשכן הוא המשכה של בריאת העולם, חזרה על אותן פעולות, מכיוון הפוך. פרשת תרומה
פרשת תרומה עוסקת כולה במשכן. כליו, מעטפותיו, בדיו, צורותיו, אופני הכנתו, הקמתו ובנייתו, ריקועיו, תפירותיו, קשריו, גווניו וצבעיו. החל מתיאור עיצוביו החיצוניים של המבנה הכללי, מנין כליו המרכזיים – ארון כרובים שולחן מנורה ומזבח, דרך קרשיו ואדניו, ועד לפרטים הקטנים המחברים בין רכיביו השונים, כגון הווים והלולאות, חיבורי היריעות, האדנים והעמודים, ציפויי הזהב של הכלים, קרנותיו של המזבח וציור כפתוריה ופרחיה של המנורה. לפנינו תיאור מרובה מילים ודיוקים, לעיצוב הפנים ולעיצוב החוץ של המשכן. המילה "משכן" שייכת במובנה הראשוני לשדה האדריכלי, ופירושה מבנה ששוכנים בו ואשר משמש להכלה ולמגורים.
אך מה עניין כל אלו לשמה של הפרשה, ולרעיון התרומה?
אנסה להציע כי באמצעות הפסוקים הפותחים את הפרשה נחשף הקשר שבין המבנה החיצוני והאדריכלי, לבין מבנה הנפש, עולם הרגש והנדיבות, אשר מהווים לדעת התורה את שיאה של היצירתיות האנושית והמפתח למעיינות חיוּתוֹ של האדם, כנאמר "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" [שמות כה א- ט]
ראשית כל, נדבה. התעוררות הרצון והבאת התרומה, משפע אוצרותיו של הטבע והאדם, מעושרו וצבעוניותו, ומעל הכל – מנדבת לבו. רק לאחר מכן מגיע הפסוק אליו חותרת הפרשה – המשכן על פנימיותו וחיצוניותו, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כבר מפשוטו של הפסוק אפשר ללמוד על דיאלקטיות היחסים והתלות ההדדית בין השמים לארץ: אין משכן וקדושה בלי תרומה אנושית, בלי מעורבות ויצירתיות של האדם. אין משכן בלי לב. ומכאן, אנו מגיעים לדרשה הנפוצה לפסוק זה, על השאלה מדוע לא כתוב על פי ההיגיון הלשוני "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו" עונים כי נוסח הפסוק הוא מדויק: על ידי מעשה הנדיבות והיצירה של כל אדם, ישכון הקב"ה בלבו, בכל אחד ואחד מהם, ולכן נאמר "ושכנתי בתוכם", בתוכם ממש.
זהו המשכן: מבנה שניתן לשכון בו, ולמען הדיוק, מבנה שהוא האדם עצמו, ראי לנפשו ולגופו. המשכן הוא בית נע ונד, ובכך טמון סוד קסמו. בית אשר ניתן
וזו הרי הפעם הראשונה שמילה זו מופיעה במקרא, "מ-ש-כ-ן". אפשר לומר כי מרגע שנוצרה המילה, ומהרגע שהיא החלה להתקיים בשפה, נולד רעיון מהפכני ממנו אפשר להצמיח את המיתוס העצום של השכינה על ריבוי משמעויותיה ועומקיה. המשכן הפך למקום, המקום, למושא הקדושה. אין שכינה בלי משכן, בלי מיֵכל ומקום, והרי אפיונה הראשון של השכינה, כבר במשנת חז"ל – עוד לפני שהפכה לגיבורה נשית, ולדמות האלוהית הנקבית, ולמושא תשוקתם של המקובלים והעולם הארצי – שהיא יכולה לנוע.
השכינה מתוארת במדרש כמי שמלווה את בני ישראל לכל מקום. בדיוק כמו יכולת המשכן ללוות את בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר, אף השכינה מלווה את ישראל בגלות ובמצבי מצוקה, כנחמה על אותם מצבים קשים: 'חביבין ישראל שכל מקום שגלו, שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר 'הנגלה נגליתי לבית אביך' וגו' גלו לבבל שכינה עמהם... גלו לעילם שכינה עמהם... גלו לאדום שכינה עמהם... וכשהן פזורין שכינה עמהם" [במדבר רבה ז, י]
מתוך חסד ליוויה של השכינה אנו לומדים שוב על המצוקה ועל ריבוי הגלויות, על התנועה החוזרת של ישראל, תנועה שראשיתה בסוד בנייתו של המשכן וביכולת הניעה הפלאית שלו.
השכינה מראשיתה זקוקה למקום, לאחוז בו, לצאת ממנו ואף לשוב אליו, והיא זו שמביעה את האבלות והכאב על מצבם של בניה אהוביה – ביציאתם לגלות, כנאמר באיכה רבתי "משהייתה שכינה יוצאת מבית המקדש הייתה חוזרת ומגפפת ומנשקת בכותלי בית המקדש ובעמודי בית המקדש ובוכה ואומרת: הוי שלום בית מקדשי, הוי שלום בית מלכותי, הוי שלום בית יקירי, הוי שלום מן כדון, הוי שלום" [מהדורת בובר טו, א] .
לשכינה יחס אינטימי למשכנה הקדום, למכל הראשון שיכל לשאתה ברחמו. ומכאן אנו שבים לשמה של הפרשה, הנקראת פרשת תרומה: רק מתוך נדיבות, ומתוך תנועה פנימית של האדם, המהדהדת את התנועה של המשכן הנע ונד עם מסעות בני ישראל – יכולה להיווצר קדושה ולשכון בתוכם ובלבם. סודה של ה"תרומה", אף הוא דיאלקטי, ואינו מביע רק תנועתיות של נדיבות, אלא המילה מביעה גם תנועה כלפי מעלה, אל עבר מה שמרומם מאיתנו, שהרי התרומה היא נתינה הקשורה במעשה ההרמה, מלשון רום והעלאה והתעלות שזוכה לה האדם בעקבות אותה נתינה. כשהאדם מוכן להרים ולהניף את עצמו: אל עבר הזולת ואל עבר האל, נוצר ונולד המשכן, בית נצחי ונקודת משענת תמידית, בית על גלגלים.
ישעיהו ליבוביץ' הסב את תשומת לבנו כמה קצר וסתום תיאור הבריאה בספר בראשית וכמה מפורט לעומתו תיאור המשכן ופרטיו הקטנים, אופני הכנתו ושלבי הקמתו. לדעת ליבוביץ' מלמד הדבר על חשיבותו של מעשה האדם ואחריותו שהם עיקר הכוונתו של המקרא, יותר מתיאור מעשי האל שהוא ה"סיבה ראשונה" הקיימת לעד, אשר יחד עם מעשה הבריאה מצויה בעולם מראשיתו כנתון וכעובדה.
דוגמא להעברת האחריות אל האדם מהווה תיאור בניית המשכן ופירוט מעשי האדם הנדרשים להקמתו. בניגוד לאבחנתו המפצלת של פרופ' לייבוביץ ברצוני להציע בעקבות הזוהר, כי מעשה המשכן הוא דווקא המשכה של בריאת העולם, חזרה על אותן פעולות, מכיוון הפוך, משלים, מלמטה למעלה, מהארץ לשמים. מעשה המשכן מהווה השלמה ומראָה ליצירה האלוהית, רעיון אשר מוצג כבר במעשה הבריאה, בהזמנת האדם ליטול חלק ולהמשיכה, כעולה מהפסוק החותם את מערך הבריאה בבראשית ב, ג "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת". ברא – לעשות, כדי שאנו נבוא ונעשה מעתה והלאה, וכדברי הזוהר לפרשתנו:
"בסוד זה עשה הקב"ה אומנות כל העולם, וסוד זה "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", בסוד זה נעשה המשכן ונבנה, שהוא בדיוקן העולם שלמעלה, ובדיוקן העולם התחתון, זה הוא שכתוב "ויקחו לי תרומה", לי, תרומה, שתי דרגות שהן אחת, שמתחברות כאחת" [זוהר תרומה ח"ב קכז ע"א]
שני עולמות מוצבים זה כנגד זה, מקומה של השכינה, הקרויה "לי", ומקומו של הקב"ה שהוא "תרומה" שהרי הוא נעלה על הכל. העולם העליון אל מול העולם התחתון. ומכאן אנו לומדים כי הוואים והלולאות הם בעצם נקודות החיבור בין בני האדם לבין עצמם, ובין בני האדם לאל, כמו שהם מחברים בין יריעות, כיסויים או קרשים.
וכנאמר בפרשתנו "אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל הַיְרִיעֹת: חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (שמות כו ב-ג) היריעות חוברות "אשה אל אחותה", הן מסמלות את היחסים ואת ההדדיות, כשם שבמרכבת יחזקאל, כנפי ארבע החיות "חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ" (יחזקאל א, ט).
לא רק חיבורי מעלה ומטה, שמיים וארץ נחשפים באמצעות המשכן אלא גם הקשרים הליטרליים והמטפוריים, הדבק של השפה, חיבוריה ויריעותיה, גווניה ועידוניה, שש וארגמן, ועורות אילים ותחשים ושמן למאור ושמן המשחה, ואבני השוהם ואבני המילואים – הם כולם אופני הרכבת העולם הארצי על פניו השונות, ימין ושמאל, דין וחסד, מעלה ומטה.
היצירה האנושית ויחסי האנוש מותנים ביכולת להרים ולרומם – להרים את עצמנו מעל נמיכות הקומה, אל עבר התרומה, נדיבות לבנו כלפי עצמנו וזולתנו הם שמאפשרות להצמיח יצירה, בשפה, בגוף, בתפילה – שהיא לדעת הזוהר עוד אחד מעיקריה וסודותיה של עבודת המשכן, וליצור שיעור קומה לשכינה – בית לה ואף לעצמנו, שהרי הגוף הוא משכן קטן השוכן בנו תמיד.
וכדברי הש"ך: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. לא אמר משכן אלא מקדש, לומר אם יקדשו עצמן יהיה כל אחד מהם מרכבה לשכינה, זהו ושכנתי בתוכם ממש, לזה אמר ועשו ולא אמר ועשית כי כל אחד רמוז המשכן בגופו: הארון רמוז בלב, והכרובים הם בריאה שהיא מחוטבת ומרחפת על הלב, והשולחן הוא הכבד, והמשכן הוא גוף האדם, והקרשים הם הצלעות, ומזבח העולה הוא האיצטומכא, והפרוכת הוא הטרפש שמבדיל בין איברי הנשימה ואיברי האכילה, והמנורה הוא השכל שיש לו שלושה קנים... גם היד יש לה שלושה פרקים יד ימין יד שמאל וכל אחת יש לה שלושה פרקים, היינו שלושה קני מנורה מצדה האחד ושלושה קני מנורה מצדה השני, ומזבח הקטורת הוא הריח.
ויש מי שפירש שהמרה היא המנורה שמאירה לכל הגוף, אם כן בתוכם ממש. ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו. היה לו לומר "כן תעשו" מאי "וכן"? אלא לרמוז למה שאמרנו שיעשו בגופן שיקדשו איבריהם ויעשום משכן ומרכבה לשכינה, ולזה אמר ועשו וכן תעשו שתי פעמים אחת למשכן ואחת לגופן" [שפתי כהן, שמות כה ח]
ואם יסכים האדם להפוך גופו למתוקן ולרומם איבריו, יאיר הגוף כמשכן, ובנדיבות ליבו יוכל להכיל כמשכן, ויהיה הוא "מקום", בית, נע ונד.
נא להמתין לטעינת התגובות
