על סלעיו ושדיו של הקב"ה
אל האבות נגלה אלוהים בשם "אל שדי" – הצד האמהי, המניק והמעניק. אך למשה הוא חושף את השם המפורש, האבהי, המסתורי והמסוכן שלו – הקשור גם בסוד הסבל האנושי. פרשת וארא
בראשית הפרשה אנו עדים לגילוי אלוהי, גילוי לב, הקושר בין הסבל שלנו לחשיפת שמו הנסתר של האל. אנסה לטעון כי ישנו קשר בין ראיית הסבל, היכולת והאפשרות להזדהות עמו, לגלות אמפתיה כלפיו, לבין חשיפת פנים אחרות וחדשות של האל, גילוי שמו החדש, לעמו, החדש גם הוא, והסובל מרגע לידתו.
"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" [שמות ב- ג]
את השם החדש "יקוק" מגלה ה' לעמו, זאת לעומת השם "אל שדי" בו התגלה לאבות ולשבטים, אשר גם להם היו רק שמות פרטיים. אברהם לא נזקק לשם משפחה, ולא בנו ואף לא נכדיו או נשותיהם, ועל כן גם האל היה עבורם פשוט "אל שדי". ניתן להבין כי שם זה הוא אישי, פרטי, הרומז לפניו הנשיות של האל: יכולתו להניק ולהצמיח שדיים עבור התינוקות שיהפכו להיות עמו, לעתיד לבוא. כפי שהראו דוד ביאל ופיליס טריבל, האל נאלץ בתחילת עיצובו של העם לתפקד כאם וכאומנת, הנושאת את היונק ואינה נבהלת מתלונותיו, צמאונו ורעבונו. אלא שכאן לפנינו מופיע רגע המעבר מהשם הפרטי, הפיזי, מאותה דמות עליה אומר ביאל "The god with Breasts: El shaddai" אל עבר השם האחר – הלאומי, שם המתאר את המעבר לעולם האבהי והזכרי.
נתבונן באותו רגע של גילוי שמו החדש של האל, הקרוי שם המפורש, המסתורי, המסוכן והסתום, השם בו נכפלת פעמיים האות ה' ומוקפת בי' ובו' הדומות זו לזו, הטומנות זו את זו בתוכן. זהו שם הכולל קוי יושר (המסומנים באותיות י' ו') ועיגולים (המסומנים באות ה' הכפולה והנשית) אשר יהפכו בקבלה לאופנים שונים של יצוגי הספירות: יהו"ה- חכמה בינה תפארת ומלכות, שניים כנגד שניים, עליונות ותחתונות: השתיים הראשונות מסמלות את האב והאם (יו"ד לחכמה ו-ה"א לבינה), אשר זווגם הוא תדיר ואינו פוסק והם קיימים שם, מחוברים ושלמים עבור הילדים, לעולם. החיבור בין האם והאב, החכמה והבינה, העולים בצירופם י"ה, מתואר בתיקוני זוהר על ידי שתי הנקודות השוות זו לזו -- ה"צירֵה". לעומתם הוא"ו והה"א התחתונות, ו"ה, מסומלים על ידי התפארת והמלכות, הזוג או הבן והבת, אשר חיבורם מותנה, יכול לההרס בקלות, כמו צורת ה"שווא" בניקוד : הקובעת היררכיה, יכולה להתפרק, לשנות מצלוליה, לצאת לגלוּת, לגלוֹת ערווה, לקצץ נטיעות. האותיות האחרונות בשם הויה, הן הנמוכות והארציות יותר, ועל כן מועדות להשפעתם של הכוחות הרעים, לפגיעת הסטרא-אחרא, הצד האחר, הקליפות.
שם הויה כולו, "יקוק", אשר מסוכן אפילו לחזור ולאמרו, בשל הקדושה היתירה הטמונה בו, וכן בשל אי ההבנה הרובצת תמיד לפתחו ולניסיון לבארו, מתגלה בפרשתנו למשה עבור בני ישראל. עבור הכלל. מדוע הוא מתגלה עתה, ודווקא אליהם, דור עבדי מצרים?
עם ישראל, היצור החדש הברוא בצלמו של האל, ואף בצלמו של משה, הוא העם אשר משה מייצגו: זה הנולד כנגד הטבע והחוק למרות כל הנסיונות להמיתו, המשוי מן המים, הניצל על ידי נשים רחמניות המתעקשות להחייתו, העם הבורח, המסתבך, הנרדף, המתמכר לעבדות, השורה בה ואינו יודע כיצד להחלץ ממנה, הנאנק תחת העבודה הקשה.
לעם הזה ה' מתגלה בשמו החדש, ואומר שם בהמשך: "..וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" [שם, פס' ד-ז].
גילוי השם הכולי-הנסתר-הגואל קשור בקשר בל ינתק למצב הסבל בו שרוי עם ישראל. יכולתו של האל לראות ולשמוע ולהבין את הסבל, כחוויה אנושית, יסודית וקיומית, כביכול הוא חווה אותה עמם, מזדהה עם מצבם, מתוך גופם הדואב, והיכולת לתארו, היא הישג תיאולוגי ואף ספרותי מרשים.
מובנה של המילה הגמנית Einfühlung הוא "להרגיש לתוך". בראשית המאה ה19 היא הופיעה בהקשרה האומנותי על ידי התיאורטיקן תאודור ליפס, אשר תיאר את ההתבוננות באובייקט האמנות כפעולה שבה העצמי משליך עצמו "לתוך" מושא היופי וחש אותו "מבפנים". ב-1909 תורגמה המילה על ידי ברדפורד טיטצ'נר למינוח "אמפתיה", כלומר היכולת להיות "בתוך סבל" או כתנועה לתוך הסבל של הזולת. [ותודתי לאיילה אמיר על הארת עיני בעניין זה].
אם כן, לפנינו דוגמא לאמפתיה הנולדת מתוך גלגולי השפה, ומסתברת כיכולת להיכנס אל הפאתוס והסבל של הזולת, לשקפו עבורו ולהזדהות עמו, בדומה למתרחש בפרשתנו. פתיחת פרשת וארא מאירה את האמת העמוקה כי לעיתים לא ניתן לעשות דבר, אלא רק להיות שם – להתבונן ולשקף את הכאב.
מוזר לומר דבר זה על האל, שהרי הוא קובע את מהלך המציאות, את גלגלי הזמנים ואופני הקיום, ובידיו לשנות הכל. ובכל זאת, ודווקא בשל כך, אני אומרת זאת מתוך הבנה שאם האל רוצה להצמיחנו כבני אדם, בדרכינו שלנו, האנושיות
מאידך, ניתן לומר כי גילוי שם האל, הוא האופן הפלאי בו הוא יושיע את עמו, על ידי אותו שם, אשר יופיע כמטה המכה את מצרים לעשות בה שפטים, ואף מטה המכה בבני ישראל, – כדי שיתעוררו מהעבודה הקשה, יקחו אחריות על חייהם ויבקשו באופן אמיתי ופנימי להגאל.
אותה דיאלקטיקה של נוכחות אל מול הסבל, לצד הניסיון לפותרו, אנו מוצאים במסכת סוטה ובמקבילה בשמות רבה, במדרש הפותח בתיאור הגזירות הקשות והאכזריות שגזר פרעה על ישראל: "ד' גזירות גזר פרעה עליהם בתחלה גזר וצוה לנוגשין שיהיו דוחקין בהן כדי שיהיו עושין הסכום שלהן ולא יהיו ישנין בבתיהם, והוא חשב למעטן מפריה ורביה, אמר מתוך שאינן ישינין בבתיהם אינן מולידין. אמרו להן הנוגשים אם אתם הולכין לישן בבתיכם עד שאנו משלחין אחרי...והיו ישנין על הארץ".
כנגד אותו סבל ואותה השפלה, עבודת פרך עליה נאמר "שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים" (בבלי סוטה יא, ע"ב), וכנגד מניעתם מפריה ורביה, מובא מדרש נפלא המתאר את הנקת ישראל על ידי ה', בדבש שמן וחלב מתוך הסלע, בגומחות שהצמיח להם, בדגיגי הפריון הקטנים, ובזכות האומץ של האמהות והנשים אשר התעקשו לפתות את בעליהן למרות התנאים הקשים ולהמשיך וללדת תינוקות:
"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. ומה עשו? בשעה שהיו הולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבין מחצה מים ומחצה דגים ומוליכות אצל בעליהן ושופתות להם שתי קדרות אחת של חמין ואחת של דגים ומאכילות אותן ומרחיצות אותן וסכות אותן ומשקות אותן ונזקקות להם בין שפתים שנאמר (תהלים סח) 'אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף' ... וכיון שמתעברות באות לבתיהן וכיון שהגיע זמן מולידיהם הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח שנאמר (שה"ש ח) 'תחת התפוח עוררתיך' והקב"ה שולח מלאך משמי מרום ומנקה אותם ומשפר אותם כחיה זו שמשפרת את הולד שנאמר (יחזקאל טז) 'ומולדותיך ביום הולדת אותך' וגו' ומנקט להם שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש שנאמר (דברים לב) 'ויניקהו דבש מסלע' וגו'. וכיון שמכירין בהן המצריים רצו להרגם ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים וחורשין על גביהן שנאמר (תהלים קכט) 'על גבי חרשו חורשים' ולאחר שהולכין מבצבצין ויוצאין כעשב השדה שנאמר (יחזקאל טז) 'רבבה כצמח השדה נתתיך וגו'. וכיון שמתגדלין, באין עדרים עדרים לבתיהם שנאמר (שם) 'ותבאי בעדי עדיים' אל תקרי בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים. וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר (שמות טו) זה אלי ואנוהו" [שמות רבה א, יב].
כוחות האל, פסוקי המקרא השונים ואף הטבע כולו, מתגייסים במדרש זה לשיפור הוולד, להנקתו, ולהחבאת התינוקות בחיק האדמה, כנגד רשעותם של המצרים שהיו חורשים על גביהם, עד אשר הופכים התינוקות עדרי עדרים, מניקים בעצמם, עדות לחיוּת שבצבצה ועלתה מתוך התוהו. הקב"ה אשר היה "מנקט להם שני עיגולין", ובנוסח אחר "מלקט להם שני עיגולין", כלומר מניקם דבש מסלע, מגלה אמפתיה כפולה כלפיהם, הוא זה אשר התגלה לאבותינו ואמהותינו ב"אל שדי", ואשר נגלה למשה בשמו הסודי "אהיה אשר אהיה", מוסיף וחושף בפרשתנו שם נוסף "יהו"ה". שם שהוא פלא וסוד, כפי שאנו לומדים מדברי המלאך לבעלה של אשת מנוח, אם שמשון: "וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְהֹוָה מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ: וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְהֹוָה לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶּלִאי" (שופטים יג יח).
ואותם התינוקות אשר נירמסו והוחבאו והונקו מדבש סלעיו ושדיו הממשיים של הקב"ה, בעל אינספור השמות, הפרטיים והכלליים, זוכים לזהותו לפתע, כאשר הוא מושיעם והם הזועקים לקראתו באותו הנס על הים: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמֲמֶנְהוּ" (שמות טו, ב), בחינת אם ובחינת אב, אמפתיה והזדהות.
נא להמתין לטעינת התגובות
