פרשת בשלח: על זיקת העונג לנגע והנגע לעונג
על פי הזוהר, פרעה - מנהיג כוחות הסטרא אחרא - הוא בעצם כוח המזרז ומקדם את הלידה של עם ישראל. על העונג והנגע בקריעת ים סוף. פרשת השבוע
בספר היצירה נאמר "עשרים ושתים אותיות יסוד קבועות בגלגל ברל"א שערים, חוזר הגלגל פנים ואחור, וסימן לדבר: אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע" (ב, ד). סוד האותיות משקף את המעגליות הטמונה בקסמי היקום, הענג הוא הנגע, והנגע הוא הענג, וחוזר הגלגל פנים ואחור.
איני מכירה חוויה המדגימה באופן עמוק ומשמעותי יותר את זיקת העונג לנגע והנגע לעונג, מאשר לידה. בשעת הלידה כרוכים השניים ללא הפרד, והם שמאפשרים את חילוץ הנשמה והגוף מן העולם "ההוא" אל עבר "העולם הזה". בלידה קריעת הגוף מסמלת את שלמותו, ואילו התפרצות החיות מותנית בסבל ובכאב. כך בגוף הפרטי, וכך בגוף הלאומי.
לידת עם ישראל מתוארת בפרשתנו. קריעת ים סוף היא רגע מכונן בהיסטוריה של העם, אך היא גם רגע א-היסטורי, מיתי וריטואלי, החוזר על עצמו שוב ושוב, הן בקריאה החוזרת והנשנית בסיפור הלידה בפרשת בשלח, והן בריטואלים המשחזרים זיכרון זה, כגון חג הפסח ובייחוד ליל הסדר ומנהגיו.
הפרשה מתארת את לידתו של העם ממיצרי הרחם של מצרים, מעולם היאור והמכות, מהפירמידות ומהעבדות. ולמען הדיוק מעבדות של בשר ודם לעבדות של מלך מלכי המלכים.
רגע השיא הוא בקיעת הים לשניים וחילוץ העם המפוחד מחבלי לידתו. בתפיסת חז"ל הכאב והצירים של הלידה נובעים מניסיונו של התינוק להיחלץ מבית הרחם, להתיר את עצמו מתוך גוף אמו, אשר אינה שולטת כלל במתרחש. וכבר הצביע שלמה נאה על השפעותיהם של רעיונות יווניים של תפיסת הלידה על המחשבה החז"לית: "תפיסה כזו של הלידה באמת שלטה בעולם העתיק כפי שעולה מהכתבים הרפואיים מבית מדרשו של היפוקרטס. אלה מתארים את תהליך הלידה כתלוי כולו ברצונו ובפעולתו של הוולד, המבקיע לעצמו דרך אל מחוץ לרחם, מתוך פאסיוויות גמורה של האם ושל הרחם... לפי המחבר ההיפוקריטי היילוד מתיר את עצמו, באופן מילולי ממש, מן הקשרים שהוא קשור בהם בתוך הרחם'. מכאן עולה מובנו של המונח "חבלי לידה", כקרומים וחבלים מהם עשוי הרחם ואשר בתפיסת העולם העתיק היה צריך התינוק אט אט להתיר במהלכי חילוצו אל עבר גאולתו. עיוננו היום בפרשה יעסוק במיתוס אחד, הכורך לידה וגאולה על פניהן הנשיות, הפרטיות, הלאומיות והקוסמיות. אך תחילה נשים לב אל העצמתה של תמונת הלידה והקפתה בסכנה, באימה ובמלחמה.
הפרשה כאמור אינה נפתחת בתיאור הפלא האדיר של הלידה והישועה מתוך הים, אלא במילים: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ומיד לאחר כן "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ:וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ:וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה:וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן:וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהֹוָה" [שמות יג – יד]
הדרמה הגדולה הזו נפתחת ברגעי היציאה המתוארים כפועל יוצא של החלטת פרעה, כנאמר "ויהי בשלח פרעה", כאילו היה הגורם ההתחלתי לישועת ישראל מתוך ארצו וממיצריו. עלינו לשים לב כמה מרובים פעלי המלחמה החוזרים בפתיחתה של הפרשה: הולכתם בדרך הארוכה מפני החשש פן ירְאו העם מלחמה וירָאוּ מפניה וישובו למצרים. כך גם האופן שבו ישראל יוצאים, "חמושים", הנדרש ע"י חז"ל שיצאה רק החמישית מתוכם, אך בפשט הכוונה לתחמושת. ולאחר מכן, תיאור מרכבות פרעה וחיילותיו המאיימים, המתחרטים
פרשת בשלח מספרת לנו כי הלידה וההחלצות מהמיצר אפשרית רק בחסדי שמיים, וכי רק ישועה כזו היא אמיתית ושלמה. אומנם החיים לעיתים מאפשרים אשליה של שליטה במציאות ובמתרחש, אלא שרק על ספם של החיים, בקצוותיהם הפרומים, במפגש עם אותם קורי רחם וחבליו הנקרעים על ידי תינוקות ישראל, חוזרת ההכרה בסיוע שצריך ממעל. ורק לאחר שזועקים אותם תינוקות כלואים, וכשצר להם לגמרי המקום ואינם יכולים לשאת זאת עוד, אזי מתרחש נס הגאולה והים נבקע, ויורדים המים, ובני ישראל הולכים בדרך נס ובאורח פלא: בתוך הים ביבשה. "וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהֹוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" [יד, כא- כב].
בפרשנות הזוהר לפרשת בשלח, לאור תיאור אימת ישראל הכלואים בין הים לבין רודפיהם המצרים מובא הסיפור הבא (בתרגום לעברית): "אמר רבי שמעון, איילתה אחת יש בארץ, והקב"ה עושה הרבה בעבורה, בשעה שהיא צווחת הקב"ה שומע קושי שלה ומקבל קולה, וכאשר צריך העולם לרחמי מים, היא נותנת קולות, והקב"ה שומע קולה ואז חס על העולם שכתוב: כאיל תערוג על אפיקי מים (תהילים מב). וכאשר צריכה ללדת, היא סתומה מכל הצדדים, אז באה ומניחה ראשה בין ברכיה וצווחת ומשליכה קולות, והקב"ה חס עליה, ומזמן לעומתה נחש אחד ונושך בערוותה שלה ופותח לה וקורע לה אותו מקום ומולידה מיד. אמר רבי שמעון בדבר זה לא תשאל ולא תנסה את ה'".
דרשה מופלאה זו היא פיתוח של סיפור תלמודי המתאר איילה שהנחש מסייע לה ללדת ומצילה דווקא על ידי נשיכה בפתח רחמה. בתמונה מיתית עשירה, אשר תהפוך למוטיב גאולה מרכזי בקבלת האר"י, מדגים הזוהר את המתחים והדיאלקטיות העולים מתמונת קריעת ים סוף וכן את הנגע והעונג הקשורים בלידה האנושית והנשית: הרעב והצמא מופיעים לצד ההזנה, הלידה לצד סכנת המוות והכאב, סגירת הרחם אל מול פתיחתו, וברקע חילופי היום והליל, זעקות הכאב, הצמא והאימה, וכן פירוט שלבי הלידה ההולכים ומתעצמים. קריעת ים סוף מאפשרת להבין את אימתה של הלידה, הצפת הלא נודע המתרחשת בה, ומעל הכל – את רגע הגאולה המותנה באותה קריעה – קריעת הרחם בנשיכת הנחש וקריעת הים במטה משה. האיילה, היולדת, היא השכינה, המצטיירת בדרשה זו כשיקוף של צער בנה, הוא עם ישראל, הלחוץ בין המייצרים והמעלה קולות וגעיות כדי להיחלץ מתוכם. ואילו הקב"ה, הקורע את הים והשולח את הנחש 'לקרוע לה בההוא אתר' מתאמץ בכל כוחותיו למען גאולה זו המגיעה עד למקום הקדושה הגבוה ביותר בעולמות האלוהיים העליונים, עד עתיקא קדישא. כנאמר שם בראשית הדרשה 'ובגין כך קשה לפני הקב"ה הכל, כקריעת ים סוף... מפני מה, כיוון שקריעת ים סוף בעתיק תלויה'.
ניתן להאריך ולדון בשאלה בה פתחנו, האִם האֵם יכולה להשפיע על הלידה ולסייע לעצמה ולוולדה להיחלץ, לאור ידיעתנו כי צירי הלידה אינם נגרמים בשל ניסיונות הבריחה של העובר, כטענת חז"ל ולא בשל פרימת חבלי הרחם, אלא בשל תהליכים הורמונאליים המתרחשים בגוף האם (הפרשת הפיטוצין וכו'..). אלא שבמיתוס מוצגת תשובה אחרת לשאלה זו: השפעת האם וכן בניה על שינוי המצב, ואפשרות הבאתה של הגאולה או זירוזה תלוי ברצונם, בזעקותיהם, בתפילותיהם ובמעשי החסד שהם עושים, כמו האיילה הנותנת קולות ובוכה כאשר צריך העולם למים, ואזי הקב"ה מרחם על העולם ומושיעם, כתמונה המקבילה ללידתם. התעכבות נוספת על המיתוס מגלה תובנה מרתקת על דמותו של הנחש המופיע לצד האיילה. מדרשה זוהרית זו עולה, כי הנחש, אשר מיוצג בפרשתנו בדמותו של פרעה, הוא התנין הגדול, ומנהיג הסטרא-אחרא וכוחות הרע (כמו שנידון כאן בשבוע שעבר) בעצם מסייע ללידה ומזרזה אף הוא. הדבר קשור הן להיבטים הרפואיים הקשורים בנחש, ארסו המרפא, בדומה לדמותו של אל הרפואה היווני אסקלפיוס, והן לגורמים מיתיים הקושרים את הנחש לנשיות ולארוס והמתאפיינים בכוחות ההתנשלות והחניכה שלהם (לידתם מחדש), כנידון בהרחבה בתורתו של יונג ותלמידו אריך נוימן. ואילו מהזוהר אנו לומדים על תפקיד ייחודי וחדש של אותו הנחש, המופיע בדמותו של פרעה ושל מצרים הרודפים את ישראל, כאלו אשר מסייעים לאם ולאיילה, מרפים ומרפאים את רחמה – הן על ידי כוחם הרע והן על ידי כוחם הטוב – וחושפים את העונג הכרוך בצער הלידה.
***
אני מודה לעמיתי וחברי במכון שלום הרטמן, אשר דנו עמי ארוכות במיתוס האיילה והנחש אשר רק חלקו הקטן מובא כאן. ובפרט לביטי רואי, מלילה הלנר אשד, חנה פנחסי ודרור ינון.
נא להמתין לטעינת התגובות
