תורת הגלגולים: פרשת משפטים והדרשה הזוהרית
פרשת משפטים מלמדת את סודות גלגול הנשמות ועונשיהן. נשמות עבדים וחוטאים, נשמות צדיקים, נשמות שכינה, נשמות שבויות, וגלגולים הבאים לתקן את חטאי האדם. רות קרא קניאל מפרשת את פרשת השבוע על פי הזוהר
הפרשה נפתחת בשטף חסר נשימה של רשימות חוק על גבי רשימות חוק. דיני עבדים, דיני רצח, דיני נזיקין, אלימות בתוך המשפחה ומחוצה לה, הכאת וקללת הורים, אנשים נצים שנגפו אשה הרה, גנבת אנשים, שוורים נוגחים, תמים ומועדים, הכאת עבדים, שומרי שכר ושומרי חינם, אבידוֹת ומציאוֹת, מוהר בתולות, רצח מכשפות, נשך וריבית, עין תחת עין, שן תחת שן, הקדשת בכורות, דינים ועוד דינים, הלכות חוקים ומשפטים. לפנינו רצף כמעט שרירותי של מצוות העוסקות במבט ראשון ביחסי אנוש, ומכונות "מצוות שבין אדם לחברו", וכהמשך לפרשה הקודמת שייכות לצד ה"שמאלי" של לוחות הברית, הארצי והאנושי.
מה ניתן לחלץ מפסוקים אלו, מעבר להוראות-חיים והתקנת המוסר החברתי? לכאורה לא הרבה. מיד לאחר הרגע הנשגב של מתן התורה אנו עוברים לדון בחיים, במציאות, על הפרוזאיות הכלולה בה וקשייה. בתיאור זה יש סדרים וחוקים, ותיאור מעין אנתרופולוגי של מציאות אנושית, בה מכים עבדים, מפתים נשים ואז קונים אותן, מקללים נשיאים ושופטים, הורגים, שורפים, נוקמים, גונבים ועוד. שהרי כל איסור מעיד על הצורך לאוכפו, ועל נטיית בני האנוש לחרוג מגבולות החוק, אחרת לא היה צורך בהטלת אותם איסורים.
הפרשה מכונה פרשת משפטים, מילה הנדרשת על ידי חז"ל כמתארת מצוות שטעמן דווקא מוסבר ומובן, זאת בניגוד ל"חוקים", כגון פרה אדומה, שבת ודיני עריות, אשר טעמן מופלא ונסתר. כנאמר במכילתא
בניגוד לתפיסה זו, מתוך העיון בפירוש הזוהר לפרשת משפטים נגלה כי ה"משפטים" אשר נראים במבט ראשון כמצוות בעלות מובן, המצורפות יחד למען התקנת סדרי העולם החברתי, מתגלות כאן כצפנים מקודדים המשקפים את סתרי התורה העמוקים ביותר. המשפטים כלל אינם דינים פשוטים, וכלל אינם מובנים וברורים, אלא מתארים תהליכים רוחניים סבוכים ומסתוריים, לעתים חסרי פשר ופתרון, תהליכים טראגיים, המצויים על נקודת המפגש שבין העולם האלוהי לאנושי.
הפסוקים הפותחים את פרשתנו עוברים בזוהר מתיאור עולם החוק לעולם הנשמות: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" - 'פתח רבי שמעון ואמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, אלו הם סידורים של הגלגול, דינים של נשמות שנידונות כל אחת ואחת לקבל עונשה... חברים, הזמן כעת לגלות כמה סודות גנוזים של הגלגול..' [זוהר ח"ב צד].
לא משפטים פשוטים לפנינו אלא סודות גלגול הנשמות ועונשיהן, אבחנות בין נשמות עבדים וחוטאים לבין נשמות צדיקים, נשמות שכינה ונשמות שבויות, גלגולים הבאים לתקן את חטאי האדם ושאר סודות סבוכים. ואף מן הפסוקים הבאים העוסקים בדיני האמה לומד הזוהר על יחסי הקב"ה ועמו, ועל המעלות בהן עולה הנשמה של האדם בהתפתחותה: 'בוא וראה, יש נשמה שנקראת אמה, ויש נשמה שנקראת שפחה, ויש נשמה שנקראת בת המלך... 'וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים' ועוד כי ימכור איש, זה הקדוש ברוך הוא. את בתו, אלו ישראל, שהם מצד הבת היחידה נקראו בתו. בן האדם כאשר נולד נותנים לו נפש מצד הבהמה, ..זכה יותר נותנים לו רוח מצד החיות, זכה יותר, נותנים לו נשמה מצד הכסא.. זכה יותר, נותנים לו נפש בדרך אצילות, מצד הבת יחידה והיא נקראת בת מלך..'.
ומשם, לאחר תיאור הנשמות ופוטנציאל צמיחתן עובר הזוהר לסיפור מעשה על שני תלמידי חכמים, ר' חייא ור' יוסי אשר נפגשו במגדל צור, ועל איש זקן ההולך בדרך ומחמר אחריהם.
מעשייה תמוהה זו על הזקן המחמר תהפוך לאחת מהדרשות היצירתיות והמופלאות ביותר בזוהר, בחטיבה נפרדת שהיא מסע רוחני ונפשי, מיתי ומיסטי, בסבכי הנפש וגלגוליה בין העולמות, אשר מכונה "סבא דמשפטים". גיבורה הוא כאמור אותו סבא מחמר. תחילה מזלזלים בו שני החכמים וחושבים כי מדובר ב"ריקניא", אדם אשר אינו יודע דבר, ככלי ריק, אך ר' חייא מציע לקרוא לו ואומר "ואותו מחמר ישנו כאן, שהרי לעיתים באותם ריקנים ימצא אדם פעמונים של זהב. אמר לו, הרי כאן הוא, ומתקין חמורו במאכל. קראו לו, ובא לפניהם, אמר להם "כעת שניים הם לשלושה, ושלושה הם כאחד" [זוהר ח"ב צ"ה ע"א]
פעמים רבות מתגלה בזוהר כי דווקא האנשים הפשוטים כביכול, הם בעלי סוד ומלמדי תורת הנסתר. וכך הסבא, בדרשתנו, פותח את דבריו בחידה אשר ממנה תצמחנה תורות רבות. במהלך הדרשה יחוד הסבא חידות נוספות, ימשול משלים, יספר מעשיות, ילמֵד את שומעיו חידושים עמוקים ורבים, ילעג ויצחק, יצרף חוקים ומשפטים לכדי תורות נפש פלאיות. אבל יותר מכל, לאורך הדרשה, ירבה הסבא לבכות. שוב ושוב יפנה הסבא לעצמו ולשומעיו, יחזור ויאמר: "ואי ואי, ואי ואי, כיצד זה הכנסת את עצמך סבא לים הגדול, וכיצד תצא ממנו כעת". אותו 'ימא רבא' אליו נכנס הסבא, כמעט טובע במצולות הים המאיימות לבולעו, הוא גם ים דמעותיו אשר יזרום כמים, בזמן שידרוש על עושק נשמות הגֵרים, על העוול בעולם ועל הקושי המצוי בו, על האלמנוּת והמצוקה, ועל הגלגולים הרבים שעוברות הנשמות לעיתים בלי כל אפשרות לתקן.
"הסבא יוצר, מחדש וממציא את דבריו בה בשעה שהוא דורש בפני החכמים... הסבא עצמו איננו יודע מלכתחילה את פתרון חידותיו. החידות לא נועדו לבחון את חכמת החכמים, אלא לחפש להן פתרון בצוותא... כך בנוגע לחידה בדבר שנים שהם אחד ואחד שהם שלושה. חידה זו נראית במבט ראשון כאילו עניינה ברעיון תיאולוגי עמוק.. אבל החידה מוצאת את פתרונה במישור הרבה יותר פשוט: הסבא עצמו פותר את חידתו מיד בשעת פגישתו עם ר' יוסי ור' חייא, ומפרש אותה כרמז לשלושתם שהזדמנו כאחד... "סיפור המסגרת", היחסים בין החכמים, האהבה והאֶרוס שבעיסוק בתורה, דווקא אלה הם עיקר הזוהר. והתחברותם של שנים ושלושה (ברוח "טובים השנים מן האחד והחוט המשולש לא במהרה ינתק") קודמים בחשיבות ובמעלה לשאר הזוגות והשילושים הקבליים, המשמשים להם, לעתים, כעין מסגרת עיונית" [זוהר וארוס, עמ' 89-91]
היחסים הם המוקד, ויחד עמם הדרשות הנוצרות תוך כדי דיבור, על אם הדרך, מתוך השיתוף והמסע, וכן המתח העולה מיחסם של החכמים אל הסבא, המחדד את הדרמטיות של המחזה המתרחש לנגד עיניהם. לא רק מתיקות עולה מהדרשות, אלא גם כאב וצער השלובים באירוניה העצמית של הסבא. הכרה בעוצמות הקיום בעולם הזה, בחומריות שלו ובפגמים והחסרונות הכרוכים בכך. כך לדוגמא, אותו סבא מופלא המוליד את דרשותיו תוך כדי חימור בדרך, ילמדם כי את הפסוק מספר ויקרא, הדומה ברוחו לדיני פרשת משפטים "בת כהן כי תהיה לאיש זר" יש להבין אף הוא על הנשמה, שהיא בת כהן, הנופלת לאיש זר, הוא הגוף (!), והוא העולם הזה, מלא הצער והכאב, אשר עושֵק לעיתים את הנשמות בדרכיו האכזריות.
על חוויית הזרות והניכור הטמונה בעולם, ידבר עמם הסבא ויבכה, ועל ה'טיקלא' – מערכת מסתורית של גלגלים מסתחררים, אבניים וריחיים, גלגל האומן ומעין משקולת, ומאזניים השוקלות, בהן נקלעות נשמות אומללות ואבודות. הסבא ילמדם על הכורח להבין את הגרים ולחמול עליהם, מתוך הפסוק בפרשתנו "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", כדברי הזוהר "בכה אותו סבא כמקודם, ואמר לעצמו, סבא סבא, בודאי יש לך לבכות, בודאי יש לך לשפוך דמעות על כל דבר ודבר, אבל גלוי לפני הקב"ה ושכינתו שאני ברצון הלב ועבודתו אומר...בכמה מקומות הזהיר הקב"ה על הגר... 'ואתם ידעתם את נפש הגר'".
שהרי נשמות הגרים הן נשמות כל אחד מאיתנו, כי כולנו היינו גרים במצרים, ורק כך, דרך עצמנו ועצמותנו ניתן להבין את מצבם, ומתוך דבריו אלו באים אותם וחכמים לפני הסבא: "באו אותם החברים, והשתטחו לפני אותו סבא ובכו ואמרו, אלמלא לא באנו לעולם, אלא לשמוע מילים אלו מפיך, די לנו" [שם ח"ב צט]
הסבא מעורר בלב שומעיו הזדהות עם נפשות הגרים, עד כדי פיתוח ההשערה כי הוא עצמו היה גר, אשר חווה על בשרו את היחס הקשה לגרים, ולכן מסוגל לחלץ מפיו אותה זעקה קורעת לב להגן על החלשים ועל הנזקקים שבעולם הזה. כל הסודות בדרשות הסבא מסתברות כסודות של נשמות וגלגולן. אין עובדות בעולם כלל, אין חוקים, יש סחרור של נשמות בתוך גלגלים מסתוריים, ויש כאב גדול המתעורר בשל כך, זעקה ובקשה לתיקון, כמיהה עזה לדרוש ומתוך כך לשפר במשהו את המציאות בעולם.
לצד הצער והכאב, בעומק הנשמות ישנו גם ארוס שהוא, כדברי יהודה ליבס, כוחו המניע המרכזי של הזוהר. פן זה נחשף בדברי הסבא במשל מפעים על העלמה המסתתרת בהיכל, עלמה מכוסת עיניים, שהיא התורה הנגלית והנעלמת, המתכסה והמסתתרת על פיתויה ועל סודותיה. אותה עלמה יכולה להתגלות רק לאוהבה האמיתי, חכם הלב, אוהב התורה, המקובל היוצר.
עולמות רבים ונפלאים נגלים בדברי הסבא ובדרשותיו. ולאורך אותן דרשות בוכה הסבא ומלמד תורות, המתגלגלות מפיו כלאחר יד, מציאוֹת הבאות ב"הסח הדעת", בהליכה בדרך ובחימור, בחידות ובאירוניה, בשחוק ובבכי. והנה לפנינו דוגמא כיצד מתוך עולם החוק והסדר, מתוך הדינים והחוקים, על לקוניותם ונוקשותם כביכול, אנו מגיעים עד לסודות העמוקים ביותר, שטים יחד עם הסבא בים הגדול של התורה ויחד עמו, יכולים גם אנו ליילד דרשותינו.
סוד הנשמות המצויות בלב הדרשה וכן העלמה המסתתרת בהיכל מתגלים דווקא דרך פסוקי הפתיחה של פרשת משפטים, דרך הדיון במוסד העבדות ומתוך עולם החוק שהוא בתוכו ובפנימו עולם המשמעויות וסתרי התורה. מתוך הצער והכאב, ואף באמצעות ההפתעה, היצירתיות, הבכי וההומור. נסכם עיוננו זה בדבריו היפים של יהודה ליבס, המציג באמצעות דרשות הסבא ודרשות נוספות, את פלאי הזוהר והארוס:
"רוח זו של משחק, הומור ויצירתיות, תורמת את חלקה לרבגוניותה של היצירה הזוהרית. כמעט כל מאמר בזוהר מפתח רעיון ייחודי, השונה או אף סותר את מה שיימצא במקבילותיו במקומות אחרים... עושר בלתי נדלה זה מכונה בזוהר בשם "זוהר" - הוא האור המרצד, המעיף ניצוצות, והמחבר בתוכו את הגוונים כולם... הפרשנות היצירתית לא רק נמשלה לאש, היא גם הופכת בלב המקובל היוצר לזוהר ואש. והיא אש שאיננה מוגבלת למעמקי הלב, אלא לעתים אף מסובבת ומקיפה כחומה את הלומדים, "החורזים מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים". [שם, עמ' 86-85] שנזכה גם אנו לדרוש וללמוד, ולחרוז משפטים שיהפכו מדינים קשים לפסוקי שיר חיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
