פרשת ויחי: רק מתוך החורבן והפירוד אפשרית הגאולה
הפיצול בין איש לרעהו גובה מחיר יקר וכואב: את הרס האחדות. מאידך הוא זה שמאפשר את קיומו של הקול הפרטי, המבחין, הנבחרותי. על כן בסוף חייו מבדיל יעקב בין שנים-עשר בניו וקובע מי מהם הגדול ביותר
ביום השני ברא הקב"ה את הרקיע, שתפקידו להפריד בין מים למים. בתורת הסוד מסמלים המים העליונים את העולם הזכרי, המאופיין בשפע שהוא יכול להשפיע, והקרוי עולם דדכורא, ואילו המים התחתונים הם סמלה של הנוקבא המאופיינת ביכולתה להיות כלי, לקבל את השפע ולהכילו. מרגע זה ואילך, מתחלק כל יצור ודבר וענין בעולם לשניים, וכל צלם אלוהי תלוי בתודעה מפוצלת, עליונה ותחתונה, אשר נותרת לעולם תלויה ואחוזה במקומה, על ידי קו הגבול הדק המפריד בין השתיים – הוא קו הרקיע. תודעות אלו, אנימה ואנימוס, זכרית ונקבית, שורשן ברעיון השניות, ואף כי הן יכולות להפרות זו את זו ולהפגש בשעת זווגן, ולעיתים אולי גם יכולות להחליף מקומן ולהתהפך, להשתעשע ולהתחפש, בכל זאת, עצם קיומן מותנה בהיותן חלוקות ומופרדות.
המים, היסוד הדיפוזי, מתייחד בכך שהוא ממזג מציאות במציאות, אדם באדם, בעצם נזילותו וחיותו.
הרקיע לעומת זאת, הוא לשון רקיעה וריקוע, מעשה אומנות המערב חומר קשה בגוף המים הרך והאינסופי. חז"ל אומרים 'לא פירשו (נפרדו) מים עליונים ממים תחתונים אלא בבכיה', ומעידים על הכאב הנורא והצער הכרוך בהסכמה להיות בעל גבול פיזי, נפשי והכרתי - – התוחם אדם מאדם.
על השאלה מדוע לא נאמר ביום השני כי טוב, עונים חז"ל כמה תשובות. המוכרת בהן היא כיוון שלא נסתיימה מלאכת הבריאה של אותו היום, ועל כן בהשלמתה ביום השלישי נאמר פעמיים כי טוב. ואילו התשובה המפתיעה היא שביום זה נבראו הגהנום והמחלוקת.
החכמים מבחינים בין מחלוקת לשם תיקונו של עולם, כלומר לשם אפשרות קיומו, שתובעת קורבנות ומחיר הקשורים למושג ה'גבול', לבין מחלוקת שנועדה להרוס ולגרום ל'ערבובו של עולם'. לכאורה, לפנינו סתירה: הרי מחלוקת שורשה בהפרדה, וכיצד תוכל לגרום לערבוביה? אלא שהניסיון להתכחש לגבול שכבר נגזר ולרמוס אותו, כמוהו כחורבן שני; שיבה אל הכאוס מתוך תודעת נפרדות, והפרדות כאוטית מתוך תודעת אחדות. מצב שבו שוב אין "אני" ואין "אתה" ועל כן אין הוויה. דוגמא לכך אנו רואים בהצפת מי המבול בעקבות הגזל והחמס שעושים בני האדם, המסמלים את הערבוביה והשיבה לתוהו, וכן במעשי האנושות בדור
יש אפוא טוב המצוי בחלוקת העולם לגבולות ה'ימים' – לשון ריבוי של יום ושל ים, וליבשות וללילות שביניהם, ואולי יש בכך לפצות על הכאב הנגרם לנו, בכל פעם שאנו מזהים את המחלוקת, כלומר שורש השניות שבמציאות, ההפרדות החוזרת לזכר ולנקבה, לליל וליום, לים וליבשה, ולכל תולדותיהן. ועל כן לא נאמר 'כי טוב' - כי דבר שיש בו גם טוב וגם רע, דואליות וגבול, אי אפשר לפותרו באמירה אחת פשוטה ובמבט אחד, 'וירא כי טוב'; ועל כן אפשר לזהות בו את הבריאה, האבחנה. את כוחה של המחלוקת.
"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה... וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם:רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז...שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי... יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ..." [בר' כט ל, מט א-ח]
שנים עשר אחים עומדים לפני מיטת ומיתת אביהם ומחכים למוצא פיו. אילו רצו, היו יכולים למנוע ממנו להכריע, בכדי להיוותר שווים לעד, חסרי גבול, בתודעת ערבוביה נצחית, קדומה, המנכיחה אשליה של הימצאות ברחם אֵם.
אלא שהאחים כאן רוצים לשמוע – ניצבים לראש מיטתו. רוצים להבין ולדעת מהי המשמעות, ומה הוא מוריש ומה נותר. שהרי כשאנו מצויים על סיפי החיים, מהלכים קרוב למוות, שהוא גבול בלתי עביר ובלתי נתפס (כל עוד אנו מצויים מצדו הזה של המתרס) – המילים האחרונות הן הכי חשובות.
לאור תודעת המחלוקת נוכל לזהות כי רק כעת, בסיום הדברים, נולדת הבחירה המשמעותית, ההכרעה והאבחנה המעמיקה. לאורך הפרשיות בספר בראשית ראינו כיצד מתגוששים האחים ביניהם, מושכים את שמיכת הקיום וההנהגה מיד ליד, איש מתכסה בחולשותיו ובהישגיו, אשה בהעדריה ובחלליה. ורק בפרשה האחרונה בספר בראשית – נופל דבר.
והדבר שנופל אינו גואל את המציאות, ולא פותר סופית את המתחים בין האחים, ולא את מלאכת הבירורים. אלא שכעת, רגע לפני מותו של יעקב, בפרשה הקרויה בשם הפרדוקסלי "ויחי", רגע לפני מותה של התודעה הפרטית, וזו השבטית והמשפחתית, אל עבר עולם חדש, אל תודעת האומה – דבר מה מוכרע. אולי רק כך אנו יכולים להשתחרר ולהיפרד מספר בראשית, ללכת משם אל עבר ההמשך, מתוך ידיעה שיש עבר, ויש הווה חמקמק שבין 'ויחי' לבין 'וימות' – ועל כן נוכל ליצור עתיד. עבר התלוי – בגבול, בהכרעה ואף בחלוקה.
אלא שלכל מחלוקת ישנן תוצאות ולעיתים מחירים קשים הכרוכים במושג הגבול. וכפי שאומר ר' מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצה:
'בעוד שיעקב אבינו היה קיים, לא היה ניכר ממנו מי הוא הגדול שבשבטים, כי לפעמים היה מקרב את זה יותר ולפעמים זה יותר, איזה שהיה ישר בעיניו באותו שעה. אך קודם לפטירתו בשעה שברכם ואמר ליהודה 'ישתחוו לך בני אביך', אז הכירו כולם כי יהודה גבר באחיו'
התרה זו של יעקב יוצרת סיבוך דיאלקטי בעלילת יחסי האחים:
'ולכך לא היה יוסף יודע איך להתנהג, באם להושיב את יהודה בראש הלא הוא מלך ואסור לזלזל במלך, ובאם שישב הוא בעצמו בראש. על כן ישב בפני עצמו ולא עם השבטים, והשבטים דנו אותו שעשה זאת מחמת שנאה ולכך נענשו להיות בגלות כי היה להם לדונו לכף זכות, וגם ליוסף נחשב לחטא על אשר הניח להם מקום לטעות בו, כי באמת היה לו להתנהג שהוא ישב בראש מאחר שלעתיד לבוא הוא מלך, אך בלבו היה צריך לידע כי יהודה גדול ממנו... ועל זה צריך האדם להתפלל תמיד לפני השם יתברך שלא יבוא בדעתו לדון את חבירו לחוב, וגם שחבירו לא ידונו לחוב' [מי השילוח, ויחי]
שורש הגלות לפי 'מי השילוח' הוא הקושי להכיר בנפרדות, בגבולו של הזולת, ואזי להבין כי כוונותיו טובות, איש בדרכו, עם כל תעתועי החיים. הגלות באה על ישראל ועל האחים בשל נפרדותם הכפולה זה מזה – ראשית, זו שנגזרה מדברי יעקב אשר הכריע על אודות נבחרותם, בחינת מחלוקת לשם שמיים אשר סופה להתקיים. ושנית, בקושי שלהם לקבל הכרעה זו, במחלוקת שאינה לשם שמיים, בקנאה שיוצרת ערבוביה שאינה לצורך תיקונו של עולם. אנו רואים כי הפיצול הוא מחד הרס האחדות, ומאידך הוא זה שמאפשר את קיומו של הקול הפרטי, המבחין, הנבחרותי. ואף בתוך נפשו של היחיד, כפי שכבר העיד פרויד, הפיצול הוא מנגנון הגנה יעיל, שמטרתו נועדה לשמר את הטוב כטוב, ולא לאפשר לרע לכובשו. אלא שכאשר ישנו פיצול, בא הכאב, ואף אם ננסה ליצור אחדות שניה, קו הרקיע כבר סומן. ואילו כאשר הכל הוא הכל, אין אבחנה ואין בכי. וכשם שבוכים בפרידתם המים התחתונים והעליונים, כך גם הגלות הגזורה עלינו, אינה באה אלא בבכיה, ועמה אף ההבטחה לגאולה:
ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ... ויתן את קולו בבכי כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה כך הקב"ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה שנאמר 'בבכי יבואו ובתחנונים אובילם' [בראשית רבה צג,יב]
הרגע בו יעקב נדרש להפגיש את כל ילדיו, להראות להם איש איש את שונותו הוא רגע קריטי ואחרון, רגע לפני סיום חייו בצעידתו לעבר מותו. רק מתוך החורבן והפירוד אפשר לכמוהּ לבואה של הגאולה. והאינטגרציה היא מלאכה סבוכה, שנועדה להפגיש את השונים זה עם זה, לאפשר להם לדבר, זאת מבלי לאחדם כליל או להתיר כל ספקותיהם והבדליהם. ויעקב פורש בפרשת ויחי, כמי שכבר מצוי על סיפם של חיים אחרים, ללא מחלוקות וללא בחירות, ללא העדפות וללא אחריות הכבדה של האבהות, הסבל, ההקרבה.
בתוך ימים של מלחמה אי אפשר שלא לתת את הדעת לאבידות החיים הקשות הסובבות אותנו. אנו אומרים, כמדי שנה, – ויחי, ואנו יודעים, כתמיד, ואולי כעת יותר מתמיד – וימות. בימים אלו של בירור וחיפוש האבחנות בין טוב לרע, אולי כל מה שאנו יכולים לעשות זה לשאת תפילה ותקווה, שלא יהפוך עלינו יום המחלוקת והרקיע ליום בריאת הגיהנום, יום שיש בו אתמול ואין בו שלשום.
ותפילה שנזכה לימים של תיקון, גבול, ושמירה נכונה מתוך בחירה.
נא להמתין לטעינת התגובות
