פורים בהפוכה: פרשת השבוע
בכדי להבין את שמחת יום הכיפורים, יש להבין את האימה והיראה הקשורות בחג הפורים. שני החגים משקפים את תהליכי הדין והתשובה העמוקים ביותר, חודרי לב ובטן. הם המראה האמיתית ביותר למצב האדם, כוונותיו ותיקוניו. פרשת תצוה
ככל שמתקרבים אל המהות ואל הסוד, המלאכה הופכת סבוכה יותר ודורשת יכולת נפשית מורכבת יותר, הכוללת אומנות כפולה, של גילוי ושל הסתרה. מלאכה זו קרויה "חכמת לב", והיא העומדת במרכז פרשתנו. פרשת תצוה ממשיכה בטווייתו ובאריגתו של המשכן, אלא שכעת מתעדנים הקרשים והיריעות, ומתיאורם החיצוני של הכלים אנו עוברים אל פיתוחי האבנים שעל החושן, צבעיהם ושיבוציהם.
אנו מתקרבים אל המלאכות המורכבות הכרוכות בקודש שבקודש: הכנת שמן המאור ושמן המשחה וקטורת הסמים, תפירת בגדי הזהב של הכוהנים, הלולאות והתחרות והרקמות העדינות. הבגדים שמתחת לבגדים. הבגדים שמעל לבגדים. מלבושים על גבי מלבושים. פעמונים ורימונים, אוּרים ותוּמים. דברים הקרובים אל הלב, הממשי. הנה, כך למשל: "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ: וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב: פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב" [שמות כח לא-לד]
לאחר מילות שירה אלו קשה לבאר או לדרוש. האומנות, כמו האומנות, יש לה את הזמן שלה, שהוא מעל הזמן, ושתמיד יש לו אורך נשימה ומקצב פנימי, ומידה המדויקת רק לו. לאומנות מקומה שלה, שהוא תמיד "מקום אחר", מעל העולם, המתקיים בחלל מקביל, הֶטרוֹטוֹפִי. פעמון-זהב-ורימון-פעמון-זהב-ורימון-על שולי-המעיל-סביב. לאומנות ישנה הזכות והיכולת להתכנס בביאור פרטיה הקטנים, להיכבש על ידי שפה אזוטרית ההולכת ומתעדנת עד שהיא הופכת לשירה, ולבסוף, כאשר רווחיה גוברים על מילותיה, היא הופכת לאלם.
בפרשתנו מסתבר כי האומנות מגיעה לשיאה כאשר היא מצליחה להגשים ולממש את סודות הקודש המופשטים והדקים מכל, ואילו הקודש מתגלם באופן העמוק ביותר על ידי אומנות לשמה, מזוקקת, חכמת לב. "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן
אוּרִי ... וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת: ...וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" [שמות לא א-ו]
בשבוע שעבר התמקדנו בתנועה הראשונית של הנחת תשתיות המשכן – התרומה והעלאה, נדבת הלב – אשר מהוות את היסוד וכן את המעטפת של תנועתיות השכינה. ואילו השבוע מתעורר לב השכינה לליטוש והשלמת המלאכה, וכן למעמקיה ודקויותיה, אשר רק חכמי לב כבצלאל ועוזריו מבינים. נדמה שפרשת תרומה ותצוה דומות זו לזו וחוזרות על אותם עניינים, אלא שהכפילות החלקית ביניהן מעידה על ההעמקה בתהליך היצירתי, חשיפת רבדיו, שכבה אחר שכבה, עד לשכלולו האומנותי השלם.
התשתית דורשת נדבה, ואילו המעשה האומנותי המסכם דורש חוכמת לב. התורה אומרת כי האדם חושב בלבו ועל כן הלב אוחז בפנים ובחוץ גם יחד. חכמת הלב הנסתרת, מחד מסתתרת בתוך תוכו של האדם, שייכת למסתריו ועומקיו הסמויים, ומאידך דווקא היא זו שמתגלה בליטוש הסופי של המלאכה, בהחצנת פארה וניצוצה של היצירה. הדבר הפנימי ביותר מקבל משמעות באמצעות ההחצנה וההתקשטות, כך בבגדי הכהנים וכך בעיטורי ופרטי הכנת המשכן. למען השלמתו כדי שיהיה בית שלם לשכינה, כוחות שונים נדרשים להתגייס זה לצד זה.
נדמה לי כי בכל מעשה אומנותי אמיתי יש שתי בחינות, כמעט מנוגדות זו לזו. מצד אחד, השפיעה הטבעית, התפרצות היצירה, צמיחה והתלהבות מעומק רחובות הנהר. וכנגדה, תנועה
הראשונה משקפת את המאבק, הנכונות להתגבר על היצר, לכוף אותו, ברוח דברי האדמור הזקן מייסד תנועת חב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי, הקורא למוח לשלוט על הלב. "כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו... ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות לבו אל ההפך לגמרי ובפרט אל צד הקדושה" [תניא, ח"א, פרק יב] ולצד ההתגברות וכיפוף הרצון, ישנו כוח היצר המניע את היצירה, תנועת השעשוע והארוס, השחוק והמשחק, המהפכת כל דבר ומולידה אותו מתוך טבעו וניגודו. היכולת להפך את הטבע, להתגלגל ולשנות פנים היא צדה השני של היכולת לשלוט, התמסרות והחזקה, ריסון הסוסים ודהרתם, אלו לצד אלו, כמו האתהפכא והאתכפיא המהפכות זו את זו בשפתן ובמשמעותן. ואכן בפרשתנו חכמת הלב, בעלת הרגש השופע, כוללת גם מחשבה שקולה ואחראית, העולה באמצעות הפועל ח.ש.ב החוזר פעמים רבות. המחשבה היא חלק מאותה חכמת הלב, משלימה אותה אל הופכה ונותנת בה את חותמה ואת צורתה
יש אנשים לא מעטים (סביבי לפחות) שאינם אוהבים את פורים, בגלל תחפושותיו והמולתו, ואולי בגלל הטראגיות המתגלה דרך המסכות. בלב לבו של הקרנבל, מתחת למעטה, מתגלה לעיתים ריקנות כבדה, קרנבל של אימה. המלך והמלכה, העוזרים, הגיבורים, עץ תלוי, רעשנים. תפקידים קיצוניים, משתה של שיכרות, תוצאות ידועות מראש.
האם ישנה פנימיות תחת כל זה? מהי משמעותם של הגורלות המוטלים? כיצד ניתן בכל פעם להטעין את המציאות במובן ולאחר מכן להפכו ולגלות את פניו המנוגדות? במידה מסוימת לצום יותר קל מאשר לשמוח, ועוד בצורה יזומה. להתפלל ולהכות על חטא פשוט מלהתחפש, באופן עמוק ומלא. שהרי התחפשות פירושה גם התפשטות, היחשפות דרך הכיסויים, הכרה בכוחם ובעוצמתם של הבגדים. בגד שיש בו תמיד גם בגידה ומעיל שיש בו מעילה, ולו מקושט בפעמון זהב ורימון. הסוד כרוך גם בחשיפתו, וכדברי משה הלברטל: "עצם ההצהרה על קיומו של הסוד היא ראשיתו של גילויו. סוד כמוס, מעצם טבעו, הוא זה שאיש אינו יודע לא רק את תוכנו אלא גם על עצם קיומו, מלבד הנוגעים בדבר" על כן, על תורת הסוד בימה"ב אומר הלברטל שהיא שבויה במתח מתמשך שבין הפתיחה לסגירה (סתר וגילוי, עמ' 10)
כבר חז"ל רמזו לקשר שבין חג הפורים ליום הכיפורים, באומרם שפורים אינו בטל לעולם כשאר המועדים. ואילו התקוני זוהר אומר: "פורים אתקריאת על שם יום הכפורים, דעתידין לאתענגא ביה, ולשנויי ליה מענוי לעונג" [פורים נקרא על שם יום הכיפורים, שעתידין להתענג בו, ולהפכו מעינוי לעונג. תיקון כ"א]. היום הכי קדוש בשנה מתגלה כזה שרק מדמה את חג הפורים, הוא "כ- פורים". ברצוני להציע כי לצד הסוד העמוק שיש לחשוף בכדי להבין את שמחת יום הכיפורים, יש צורך להבין את האימה והיראה הקשורות בחג הפורים. שני החגים הללו משקפים את תהליכי הדין והתשובה העמוקים ביותר, חודרי לב ובטן. שניהם מתווכים ומצויים על נקודות המעבר הלימינליות והמסוכנות שבין הפנים לחוץ. הם המראה האמיתית ביותר למצב האדם, כוונותיו ותיקוניו.
בדומה לכך בפרשתנו, האומנות, היא חכמת הלב הבצלאלית, הטמונה במלבושים ובכיסויים, מסמנת את החיבור שבין המסכה לפנימיות. תפירת הגוף לנפש, כבתפילת הבוקר "אלוהי נשמה שנתת בי טהורה היא". הכרה בכך שאנו מוכנים להתפשט מנשמתנו ולהתלבש בה מתוך ריק, מאָין ואפס גמור, כל בוקר מחדש.
ייתכן שבשל יכולת ההיפוך המפתיעה וסוד החיבורים אהב ר' נחמן מברסלב את חג הפורים. על אסתר הוא אמר שהיא השכינה, כך לדוגמא מובא בדרשתו הנפלאה על האזנותיו של מרדכי לרכילויות "בית הנשים" בו ישבה אסתר: "מִסִּפּוּרֵי דְּבָרִים שֶׁל הַנָּשִׁים יְכוֹלִים לֵידַע מַעֲמַד הַשְּׁכִינָה אֵיךְ הִיא אוֹחֶזֶת כָּעֵת, וְזֶה שֶׁכָּתוּב אֵצֶל מָרְדֳּכַי שֶׁהָיָה מִתְהַלֵּךְ "לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר", וְאֶסְתֵּר הִיא הַשְּׁכִינָה, כִּי מָרְדֳּכַי הָיָה מַשִֹּיג זֹאת, לֵידַע שְׁלוֹם הַשְּׁכִינָה מֵחֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים עַל - יְדֵי סִפּוּרֵי דִּבְרֵיהֶם" [ליקוטי מוהרן רג]
סיפוריהן ומלמוליהן של השכנוֹת מעידות על מצבה של השכינה. "איך היא אוחזת כעת", היכן היא, מהם רצונותיה, במה היא מתחפשת והיכן מתחבאה ומסתתרת, מהם כאביה ושמחותיה. המגילה הקרויה על שמה של אסתר מתארת באופן מורכב את האחריות הרבה המוטלת על כתפי אשה אחת, ואת האופנים הבעייתיים בהם היא נחלצת. אסתר המסתתרת בביבר הזכוכית, העוברת מחיק לחיק, אסתר שהיא "קרקע עולם", אשר מתגלה כזו המקיימת את העולם, מצילה את עמה בגופה ובפיתוייה. ואף שם ה' נעדר מהמגילה, מסתתר כמו גיבוריה, כנאמר בדברים ל"א: "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא..". הבעל שם טוב דורש את הפסוק ואומר כי בכל דבר בחיינו ישנן הסתרות ומלבושים, זהו חוקו של העולם הזה, אך באמת יש להבין כי אלו "אחיזות עיניים", מחיצות כביכול, כי המלך מסתתר בתוכן, כדי לצרפנו ולנסותנו באמונה בו, "ובאמת אין שום הסתרה, והנה מי שמוסר נפשו ועובר בכל המחיצות, ודוחק עצמו עד שבא אל המלך, אז יבא למעלה יותר גדול מקודם...היינו, אפילו כשנסתתר לפעמים, מכל מקום לא להרחיק ממך..והוא שמרמז כאן 'ואנכי הסתר',היינו כשתתן לב להבין שאנכי הוא בהסתרה".
ואחריו בא ר' נחמן נינו, ואמר כי במציאות כמו במגילת אסתר ישנם מצבים של "הסתרה שבתוך ההסתרה", שהם בעלי מעלה יתירה. ריבוי המלבושים, העטיפות, החוטים המלופפים והקישוטים, חושן ואפוד וציץ ומעיל ורקמות על גבי רקמות, דווקא בתוכן מסתתרת תורה עמוקה יותר שהיא החיבור למידת המלכות ולשכינה שהן תמיד חבויות בעומק, מתעתעות ומחופשות ובכך מאפשרות חיבור בין העולמות:
"אֲבָל דַּע, שֶׁיֵּשׁ עוֹד בְּחִינַת הַסְתָּרָה בְּתוֹךְ הַסְתָּרָה. דְּהַיְנוּ שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ ... וְזֶה בְּחִינַת הַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, שֶׁהַהַסְתָּרָה בְּעַצְמָהּ נִסְתֶּרֶת כַּנַּ"ל...וּמֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַהַסְתָּרוֹת יֵשׁ שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מִזֶּה בְּעַצְמוֹ נִתְגַּלִּין הַהַסְתָּרוֹת, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם תּוֹרָה." [ליקוטי מוהר"ן תניינא נ"ו].
המשכן והמלבושים שבלב פרשתנו עומדים כניגוד למושג ה'unheimlich' הפרוידיאני, המאיים-המוכר, אותו בית שהוא "לא בית". המשכן וחג הפורים, בשל תחפושותיהם ומסכותיהם נועדו להיות מרחב משחקי מרגיע, מתקשט ומשתעשע, כמו תינוק עטוף במלבושים, המשחק עם אמו בהסתתרויות ובגילויים, מוחזק בידיים, מוגן.
תודתי לנתן קרא-איוונוב ולברוך ברנר על הלימוד המשותף במקורות החסידיים והקבליים.
נא להמתין לטעינת התגובות
