חיים של אחרים: על חטא החמדנות
הייתי רוצה לכתוב כמו ההוא ושיהיה לי שיער כמו ההיא, והלוואי שהייתי רגועה כמו שניהם ביחד. מכירים את הפנקסן הקטן שמשווה את חייו לחיים של אחרים ותמיד יוצא מפסיד? פרק אחרון בסדרת עשרת הדיברות של רוזין רוזנבלום
מדהים אותי שכאשר אני מתיישבת לכתוב על הדיבר "לא תחמוד", הדוגמא הזו צפה ועולה בזיכרוני כמעט מיד. איש חכם שדעתו יקרה לי מאוד (בעלי), אמר לי: "למה על מורטדלה? תכתבי על חמדנות יותר גדולה. הרי חמדנות זו המכה של החברה שלנו, כל הזמן נותנים עיניים במה שיש לאחר, תכתבי על אנשים שחומדים כסף של אחרים, רכוש, נשים ועוד דברים הרי גורל".
צודק לגמרי. ובכל זאת, אני מתעקשת לכתוב על המורטדלה. כי כמו שאני מבינה את זה, דווקא החמדנויות הקטנות, שכביכול לא מזיקות, אלו שלא גורמות לאדם לעשות כלום חוץ מלחמוד בלב, הן אלו שמשקפות את העוול האמיתי הקיים בחמדנות. כשאדם חומד ברכוש או בכסף או בנשים של אחרים, קל לראות את הפסול שבכך. על פי המפרשים, זה עלול להביא אותו לידי גניבה, או ניאוף, או אפילו רצח.
אבל אני חושבת שגם אם בסך הכל חמדתי בליבי את הסנדוויץ של א', החמדנות הזו מעוללת עוול גדול. לעצמי.
כי בסופו של דבר, לא משנה במה אני חומדת, ברכוש הרב או בסנדוויץ הקטן של מישהו אחר – בשני המקרים אני רוצה לחיות חיים של אחרים, במקום לחיות את החיים שלי. וזו הפגיעה האמיתית של החמדנות, היא פוגעת קודם כל בזה שחומד. הוא זה שחי חיים של החמצה ולא רואה את חייו שלו מונחים לו מתחת לאף, מתחננים שיכיר בערכם, שישתמש בהם. אבל החומד כל הזמן עסוק בלהביט על החיים של אחרים, עסוק בלמדוד את הניתן של האחרים, ומפספס את כל הגלום במה שניתן לו.
אז אני רוצה את הסנדוויץ שלה, והייתי רוצה לכתוב כמו זאת, והייתי שמחה שיהיה לי שיער כמו ההיא, והלוואי והייתי יודעת לבשל כמוה, ולמה אני לא רגועה כמוהו... והרשימה לא נגמרת. כי בבסיס החמדנות, יושב לו פנקסן קטן שכל הזמן עסוק בלהשוות את הניתן שלו לניתן של אחרים, ותמיד הניתן שלו מפסיד מההשוואה.
תוך כדי כתיבת הטור החלטתי לבדוק האם הניתן שלי באמת הפסיד בהשוואה. האם הסנדוויץ שלי היה פחות טעים מהסנדוויץ'' של א'. וכך מצאתי עצמי השבוע עומדת מול דוכן הנקניקים בסופרמרקט. ביקשתי כמה פרוסות של מורטדלה. קניתי לחמנייה והכנתי לי סנדוויץ'. לא הצלחתי לגמור אותו. פשוט לא היה לי טעים.
חשבתי לעצמי שהנה יש לי סיום כל כך סמלי לטור הזה. דמיינתי את משפטי הסיום המרשימים: "שנים רבות אחרי, מסתבר שאין אמת בפנטזיה. הסנדוויץ של א' לא היה כזה טעים!". ובעודי מפליגה בראשי עם תחושת הניצחון, אני קולטת שאני מפספסת בענק.
פתאום עולה מחשבה בראשי: ואם למורטדלה היה עכשיו טעם אלוהי? מה היה קורה אז? הרי כל תחושת הניצחון שלי הייתה קורסת.
ולדעתי, כאן מונחת המשמעות העמוקה של "לא
"לא תחמוד" אינו אומר לי: בואי תשווי ותראי שמה שיש לך לא פחות טוב. הוא אומר לי דבר חשוב יותר: אל תשווי כלל. אל תשווי את חייך לחיים של אחרים, תחיי את החיים שלך. הם לא טעות. החיים שלך הם הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים, מסיבה אחת בלבד: הם החיים שלך.
תמה סדרת עשרת הדיברות. תודה לכם על הנכונות להקשיב. תודה לרב ישעיהו גולדברג על הסיוע, תודה לשלומי, שמלמד אותי ללכת בדרכי מבלי לכפות עלי את דרכו. ותודה למי ששם את המילים בפי.
הדיבר הראשון: יש לי אלוהים
הדיבר השני: לא תעשה לך פסל וכל תמונה
הדיבר השלישי: השם של הנשמה שלי
הדיבר הרביעי: ריק של שבת
הדיבר החמישי: לקבל את ההורים זה לקבל את עצמך
הדיבר השישי: המתת חֶסֶר: על רציחות מילוליות
הדיבר השביעי: לא תנאף, הדיבר התובעני
הדיבר השמיני: לא תגנוב! עדיף לבקש
הדיבר התשיעי: צופן הרעות והאחווה
נא להמתין לטעינת התגובות
