המתת חֶסֶר: על רציחות מילוליות
רצח על רקע רומנטי, רצח מתוך רחמים עצמיים, רצח סדרתי והתנקשות: רוזין רוזנבלום מסווגת את הדרכים שבהם יכול אדם להרוג באמצעות מילים. עשרת הדיברות לאור לימודי ימימה
נכנסתי לגוגל כדי למצוא משהו מעניין על הדיבר השישי "לא תרצח". קראתי מאמרים, פרשנויות, מקורות, ואיכשהו הגעתי גם לרשימה של הרוצחים המפורסמים ביותר בהיסטוריה. עברתי בסקרנות על הרשימה ולהפתעתי גיליתי שחסר שם אחד ברשימה, שם של רוצחת מסוכנת ביותר עם היד הכי קלה על ההדק. האבסורד הוא שהרוצחת הזו מסתובבת לה חופשי מתחת לאף שלנו, פשוטו כמשמעו. קוראים לה הלשון שלנו.
בספר משלי נאמר: חיים ומוות ביד הלשון. כל כך קל לשכוח את זה, אבל למילים שלנו יש כוח להחיות או להמית. המילים יכולות לבנות או להרוס עולמות שלמים, כי מילים יוצרות מציאות.
אז לכבוד הדיבר השישי, קבלו חלק ממעשי הרצח הנפוצים שהלשון מסוגלת לבצע:
רצח על רקע רומנטי הוא כל דיבור שעושה רומנטיזציה של העבר או העתיד, והורג כל סיכוי שיש לי לגלות את הפוטנציאל הגלום ברגע הזה. הרבה פעמים הנפש בוחרת להביט על העבר במבט נוסטלגי, ועל העתיד במבט מלא תקווה: "אתמול היה טוב... פעם הייתי כל כך... בתקופה שלי זה היה אחרת... אם הייתי יודעת אז
כל אמירה שמתמקדת במה שחסר לי או בי. כל פעם שאני אומרת: אין לי סיכוי, אני לא מספיק טובה. בכל פעם שמחסירה מערכי, שמדברת על עצמי בהקטנה, בחוסר כבוד, בצניעות מזויפת. בכל פעם שנופלת לדיבור שכל תכליתו לייצר בתוכי רחמים על מצבי ה"עגום", אני רוצחת את נפשי, רוצחת את המקום השלם שבתוכי. הדיבור הזה גורם לי לוותר עליי והופך אותי לקורבן, התלוי בחסדי הנסיבות, הסביבה והאנשים, כדי להרגיש שווה.
חז"ל אומרים שלשון הרע פוגעת בשלושה אנשים: האומר, השומע וזה שאומרים עליו. זה לא משנה אם מה שנאמר הוא אמת בדוקה או סתם שמועה לא מבוססת, עצם הדיבור השלילי על מישהו באוזני מישהו אחר, משחיתה שלוש נפשות.
השחתת נפשו של זה שאומרים עליו, היא די ברורה: לשון הרע מתמקדת במעשה הנפילה שלו ומבטלת את כל שאר נקודות הזכות שלו. הוא הופך להיות כל כולו – הנפילה שלו. מה עוד, שהוא אינו נוכח בשיחה ואינו יכול להגן על עצמו.
אבל ישנה גם השחתה של נפש האומר ונפש השומע. כשאני מדברת לשון הרע על מישהו, באופן טבעי הדבר גורם לי להרגיש טוב עם עצמי: "הרי הוא עשה דבר איום ואני לא, איזו צדיקה אני". גם השומע את לשון הרע, מרגיש את אותה תחושה: "הוא עשה דבר מזעזע ואני לא, איזה צדיק אני". כך יוצא ששנינו מתחזקים מחורבנו של השלישי (ההוא שאנחנו מדבריו עליו לשון הרע). במקום להתחזק מהכוח המחייה שבנפשנו (כוח שאינו תלוי בגורם מן החוץ), אנו מתחזקים מהכוח הממית של נפשנו, והתחזקות מסוג זה, סופה היחלשות.
רצח המוני הוא כל דיבור שמבטא הכללה. "כל הרוסים / המרוקאים / האתיופים / הפולנים / הדתיים...הם כאלה או כאלה". כל דיבור על "הישראלי המכוער" או על "הנוער של היום". כשאני עושה הכללה, אני מנסה למצוא את המקום הנמוך המשותף של קבוצת אנשים, כדי להוזיל את ערכה בעיניי וכדי להתנשא מעליה.
בלימודי ימימה יש ביטוי יפה: התכללות. התכללות זה ההיפך מהכללה. התכללות זה מצב בו כל אחד עם זהותו העצמית והייחודית, מתקרב אל זולת, תוך ראיית המקום הגבוה המשותף בינינו. כי לכל איש יש שם וזהות וחלום ומקום נמוך ומקום גבוה.
התנקשות היא כל הלבנת פנים של הזולת. כל דיבור ציני, מזלזל, משפיל, מבייש. כל אמירה מרושעת, כל כך מרושעת שהיא מפתיעה את הזולת עד כדי כך שהוא נשאר משותק וחסר הגנה.
ולמרות זאת, לפני שמוציאים את הלשון להורג ללא משפט, שווה לחזור שוב אל המשפט: "חיים ומוות ביד הלשון". ללשון יש גם כוח להחיות, הרבה כוח. צריך רק לדבר טוב אלינו, עלינו, לזולת ועל הזולת.
נא להמתין לטעינת התגובות
