לא תגנוב! עדיף לבקש
רוב הגנבים חושבים שהם גונבים כי מגיע להם, אבל זו טעות. אנחנו גונבים כשאנחנו חושבים שלא מגיע לנו – בין אם זה רכוש, זמן או תשומת לב. רוזין רוזנבלום על הדיבר השמיני
לא תגנוב. כרזת הסרט ''הכייס'' של רובר ברסון
אני מתגנבת החוצה, בשקט, שאף אחד לא ירגיש. סוף סוף לבד במרפסת.
בתוך הבית, ההמולה הרוחשת הרגילה, ואני לא מצליחה לחשוב בהמולה הזו. אני טרודה בדיבר "לא תגנוב". דיבר משעמם, כלומר חשוב ביותר ומוסרי ביותר, אבל בטח הגנבים לא קוראים את הטור הזה, וחוץ מזה, מה לי ולדיבר הזה. אני הרי לא גנבת, אולי לפעמים בסופרמרקט כשאני עומדת מול דוכני הפיצוחים הפתוחים, אני לוקחת לפעמים חופן, קשה לעמוד בפיתוי. כן, אני יודעת שגם זו גניבה, אבל גניבה ממש בסדר גודל רציני, לא זכור לי שגנבתי.
נכון, מדי פעם אני גונבת קצת זמן לעצמי. אבל אין לי ברירה, הרי אף אחד לא ייתן לי את הזמן הזה מרצונו, אני אימא ובת זוג ואישה עובדת, זמן משלי אין לי, אז אני גונבת לי פה ושם קצת זמן.
רגע, ולגנוב ביס מהעוגה זה נחשב גניבה? גם אם זה מהעוגה שאני אפיתי? טמבלית. אז למה לגנוב ביס מהעוגה שאני אופה? שבי לאכול כמו בן אדם. אבל אסור, צריך לספור קלוריות, לעמוד בסטנדרט של משקל... נו באמת!
ואם כבר מדברים על אמת, אז אני חייבת להיות כנה ולומר שאתמול גנבתי את דעתו של בן זוגי. אבל בגללו, לא בגללי. הרי אם הייתי אומרת באופן ישיר וברור את מה שאני רוצה לומר, זה לא היה מתקבל, אז נזקקתי קצת לדברי כחש וחנופה והסחות דעת, כמה מפגני ראווה של להטוטי מילים, אחרת, מי יקשיב לי?
וכך בעודי שקועה במחשבות, מתגנבת לה מחשבה לראשי: עד כדי כך, את מרגישה לא ראויה?
אני כועסת על המחשבה הפולשנית הזו ומטיחה בה: שקרנית, אני ראויה, מגיע לי... וחוץ מזה, למה את התגנבת לראשי? למה לא התייצבת בגלוי, כדי לומר את שלך?
"לא ראויה. בדיוק כמוך" - עונה לי המחשבה המתגנבת וממשיכה: "לתפיסתך, אני מחשבה לא ראויה, לא מגיע לי להתקיים, אז הגנבת אותי פנימה.
רוב הגנבים חושבים שהם גונבים כי מגיע להם, אבל זו טעות. אנחנו גונבים כשאנחנו חושבים שלא מגיע לנו.
כשאת מרגישה לא מספיק ראויה לקבל את מה שאת רוצה, אז את לוקחת את זה בלי רשות. לפעמים זה בלי רשות מאחרים, ורוב הזמן, זה בלי רשות מעצמך.
קיום דרך המחסיר
בגלל זה התגנבת למרפסת, ואת גונבת זמן ואת גונבת ביס מהעוגה ואת גונבת את דעתו של האחר, כי את לא מאמינה שרצונך האמיתי – ראוי. אפילו חופן הפיצוחים שאת לוקחת בסופרמרקט, נובע מזה. את לא מפרגנת לעצמך את ה-10 גרם פיצוחים שאת רוצה, אז את מנשנשת את זה בגניבה. כל מניפולציה היא גניבה. גניבה קודם כל מעצמך, גניבת הזכות שלך להיות ישרה וכנה עם עצמך ועם העולם. אבל זו גניבה בלי שלל, משום שכאשר את גונבת את הזכות הזו, היא לא הופכת להיות שלך באמת, את לא יכולה להשתמש בה באופן גורף בהמשך, את תיאלצי לגנוב אותה שוב. כל עוד תרגישי לא ראויה, את תמשיכי לגנוב. ימימה קוראת לזה "קיום דרך המחסיר": את מרגישה שחסר לך, אז את מחסירה מאחרים כדי להשלים, או מחסירה עוד יותר מעצמך, מחסירה את זכותך לקיום.
כשאדם מרגיש
ראוי, מכיר בזכותו לקיום, הוא אינו צריך לגנוב דבר, הוא יודע שאינו חסר דבר, ואת מה שהוא רוצה, הוא מבקש בגלוי וביושר, כי הוא מבין שיושר, יותר משהוא מעיד על מוסריות, הוא מעיד על תקפות עצמית, על ערך עצמי.
אני לא מוותרת כל כך בקלות למחשבה: ומה עם אותם עניים שאין להם באמת כלום ונאלצים לגנוב?
"דמגוגיה זולה!" עונה לי המחשבה. "יש לא מעט עניים חסרי כל, שהם אנשים ישרים והגונים מאוד, כי יושר ויושרה אינם קשורים לכמה יש לך בכיס".
"תשמעי", אני אומרת, "את דווקא מחשבה ראויה ביותר". "אני יודעת, תגידי את זה לעצמך" היא אומרת ומסתלקת. אני מרימה את ראשי ורואה את השכנה במרפסת שממול, מגניבה אליי מבט.
"זה בסדר, תרשי לעצמך להסתכל", אני רוצה לצעוק אליה. אבל אני שותקת. היא עוד תחשוב שאני משוגעת.
נא להמתין לטעינת התגובות
