הדיבר התשיעי: צופן הרעות והאחווה
בכל פעם שאני לא רואה את האחר כרֵע, זוהי כבר עדות שקר. שהרי כל אדם, גם ברגעיו הנמוכים ביותר, ראוי שילמדו עליו זכות. רוזין רוזנבלום על הערך הנעלה ביותר בחברה
אחווה ורעות. מתוך בול דואר סובייטי
התוכנית "עובדה" של אילנה דיין ששודרה השבוע, הוקדשה לתקרית הטרגית שאירעה בתחילת מבצע "עופרת יצוקה", שבה שלושה מחיילנו נהרגו בטעות מאש כוחותינו. אילנה דיין ראיינה את אחד החיילים שנכחו במקום. הבחור (שלצערי אני לא זוכרת את שמו) סיפר על מה שאירע לאחר הירי ועל פעולת החילוץ של החיילים.
אני לא זוכרת בדיוק איך אילנה דיין ניסחה את השאלה, אבל בסוף הראיון היא שאלה אותו מה היה שַם. החייל הביט בה ואמר בפשטות: רֵעות. האופן בו הוא ביטא את המילה "רֵעות" – גרם לי להתרגשות.
כבר ימים רבים אני הופכת בדיבר "לא תענה ברעך עד שקר" ומחפשת בו משהו שידבר אליי, שיגרום לי להרגיש את מהותו הפנימית ולרצות לכתוב עליו. והנה ברגע שהחייל אמר את המילה רֵעות, הוא פקח לי את העיניים. פתאום מביטה בדיבר "לא תענה ברֵעך עד שקר", והמילה "רֵעך" ממקדת את תשומת ליבי. אני מרגישה שהמשמעות של הדיבר כולו סובבת סביב ערך הרֵעות.
קשה להגדיר את הערך רֵעות. שום הגדרה מילולית, מדויקת ככל שתהיה, אינה יכולה להמחיש את הרגש החם והמשמעות העמוקה הקיימת במילה הזו. רֵעות היא לא בדיוק חברות או ידידות. אולי ההגדרה הקרובה ביותר היא: אחווה עמוקה המבוססת על שותפות גורל, הגורמת לאנשים להתעלות מעל לאינטרס האישי הצר ומעל לכוחות הגוף והנפש הרגילים.
הצבא הישראלי הוא המקום בו הרֵעות באה לידי ביטוי באופן המזוקק והנעלה ביותר שלה. חיילים, שאולי בנסיבות רגילות לא היו יוצאים מאיזור הנוחות שלהם, מוצאים את עצמם ברגעי האמת מוכנים לסכן את חייהם בשם הרֵעות.
כשאני באה לתת עדות
על אדם, אני צריכה לזכור שאני באה להעיד על רֵע. נתינת עדות אינה רק בתחום הצר של בית המשפט, אלא היא תקפה לכל סיטואציה בה אני מעידה על אופיו או מעשיו של אדם מסוים. כשאני עושה זאת, אני צריכה לנסות ולהתחבר למלוא המשמעות שצופנת בתוכה המילה רֵעות, אפילו מומלץ שאדמיין אותנו, בנסיבות אחרות, ברגע קריטי, יושבים יחד במקלט או בממ"ד. סביר להניח שבנסיבות הללו היינו חווים אחווה עמוקה, היינו מתאחדים, מתעלים ומצליחים לגייס את כל כוחותינו הנפשיים והפיסיים כדי לסייע אחד לשני.
לכן כשבאה להעיד עליו דבר מה, צריכה לזכור שהרגע הזה אינו שונה, כי גם זה רגע האמת, וכל מה שאומר או לא אומר, עשוי להשפיע על חייו, הפרטיים או הציבוריים או הכלכליים. וצריכה להתעלות מעל לכל שיקול של התחשבנות, של פחד, או כל מניע אישי אחר. אני חושבת שבכל פעם שאני לא רואה את האחר כרֵע, זוהי כבר עדות שקר, משום שראייה כזו כופרת בָאמת האומרת שמעל לכל יש בינינו שותפות גורל מעצם היותנו בני אנוש הפועלים בחיים המורכבים מסתירות, ולכן, כולנו ערֵבים זה לזה. הרעות היא הערך הנעלה ביותר שלנו כחברה. היא סוד חוסנו וכוחו של עם.
חיים גורי כתב בשירו המפורסם: "כי רֵעות שכזו לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח". הייתי מעיזה ואומרת שכשבאה להעיד על אדם, עליי לבוא לא רק עם הפרטים האובייקטיביים, אלא לבוא קודם כל, עם זיכרון הרֵעות הקיימת בינינו, כדי שלבי יהיה גם נוכח בעדות. עליי לנסות להתעלות מעל למקום האובייקטיבי, כדי שאוכל לראות שכל אדם, גם ברגעיו הנמוכים ביותר, ראוי שילמדו עליו זכות.
נא להמתין לטעינת התגובות
