לא תנאף: הדיבר התובעני
הבגידה הנוראה בבן או בת הזוג היא גזילת המבט שהענקנו לו פעם והפנייתו למישהו אחר. כי במעשה הזה אנו שוללים את העומק שקיים בו, את היכולת שלו להפתיע ולרגש ואת האינסופיות שלו
כשגבר ואישה מתאהבים, הם מעניקים אחד לשנייה את המתנה היקרה ביותר: המבט. אותו מבט שאומר: אני רוצה לדעת עליך הכל. המבט שגורם לכל אחד מהם להרגיש כמו יבשת לא נודעת, שגילויה עומד להיות המסע המרתק והמופלא ביותר. יותר מכל, יש במבט הזה הבטחה: לא משנה מה אני אגלה עליך, זה לא יבהיל אותי. והוא לא משקר המבט הזה, כי ראשית האהבה מעניקה לעיניים של האוהבים, אומץ ופתיחות שמזינים את התשוקה.
כשגבר ואישה נשואים רבים, הם לא רבים על הגרביים בסלון, או על מי ייקח את הילד לחוג או למה לא הורדת את הזבל. הם רבים בגלל הגעגוע למבט. הם כועסים שלקחו מהם את המבט.
מרבית בני האדם מונעים ע"י שני צרכים סותרים: הצורך במוכָר, ומנגד, השאיפה ללא מוכָר. המוכָר מעניק לנו ביטחון וודאות. הלא מוכָר מעניק לנו תשוקה והתרגשות.
כשגבר ואישה מתחתנים, הם מביאים איתם את שני הצרכים הללו יחד, אבל מהר מאוד ולפעמים מהר מדי, הצורך החזק כל כך בביטחון ובוודאות, מחניק את השאיפה ללא מוכָר, כי לצד היותו מרגש, הלא מוכָר הוא גם מפחיד, כי הוא אינו מעניק לנו ודאות. וכמה אפשר לחיות בחוסר ודאות?. אז מהר מאוד גוזלים מהצד השני את המבט שגרם לו להרגיש כמו יבשת לא נודעת, ומנסים להפוך את השני לקרקע בטוחה ויציבה. מגדירים אותו, תוחמים אותו במשבצת שתהיה מוכרת וקלה לעיכול ומוותרים על גילוי אחוזים נכבדים מחלקיו, כי כמה אפשר לחיות בחוסר ודאות?
והאומץ שהיה שם בהתחלה, מפנה את מקומו לפחד. פחד לדעת עוד, לגלות עוד, כי כל גילוי כזה מסכן אותי, מסכן את מעמדי הבטוח והמוכָר.
וזה אבסורד, כי האמת היא שאין בטוח ומוכָר, יש רק אשליה של בטוח ומוכר. ואז יוצאים נפסדים פעמיים: גם נאחזים במשהו שאי אפשר לאחוז בו וגם מפסידים את הסיכוי לגלות ולהתרגש.
והאבסורד היותר גדול הוא שכל כך הרבה אנשים נטענים באומץ אדיר כשהם יוצאים למסע בארץ זרה. מוכנים לטעום, להתנסות, לא פוחדים לבדוק שבילים חדשים, להתעמת עם תרבות זרה, לישון בחוץ, לבקר בהר געש. אבל בבית, פוחדים פחד מוות לצאת למסע בנשמה של בן או בת הזוג. אז ממשיכים לקבע אותו, להתיימר להכיר אותו, לכפות עליו או עליה, מה שחושבים שמכירים עליו או עליה, ולא נותנים סיכוי לשום דבר מפתיע לחדור פנימה, כי כמה אפשר לחיות בחוסר ודאות? אז בוחרים בוודאות של המוות הרגשי, כי עדיף לא לחיות בכלל, מאשר לחיות בפחד. ובונים תיאוריות: איך אפשר לחשוק במה שכבר שייך לי? כמה אפשר לאכול מאותה מנה? וצודקים. אי אפשר לחשוק במה שכבר שייך. וטועים. כי הצד השני מעולם לא היה או יהיה שייך. זה רק הצורך במוכָר ובבטוח שנוטה לשייך את מה שאי אפשר לשייך.
והצד השני לא רוצה לאכזב. לא רוצה למעול בתפקיד החשוב שהוענק לו: קצין הביטחון, נציג המוכָר. אז הוא ממלא את תפקידו בהכנעה: מטשטש את עצמו, מסתיר חלקים נכבדים מנשמתו, כי גם אותו זה פתאום מבהיל, השאיפה הזו ללא מוכר, ומה זה אומר עליו.
וכשכבר קורה שצד אחד מרגיש מספיק שיכור או מספיק נואש, כדי לפתוח צוהר אל נשמתו, כדי לבטא את החלקים הכמוסים ביותר שלו, הצד השני נלחץ: מה איתי? מה זה אומר עליי? איפה אני בתמונה? כי זה מה שמעניין את הפחד: איפה הוא בתמונה ואיך מרגיעים אותו מהר. אז תחזיר בבקשה את המצב לקדמותו, תישאר מתוסכל, כואב, לא מפוענח, העיקר שתישאר מוכָר, העיקר שארגיש בטוח.
"לא תנאף" הוא דיבר לא פשוט. הוא דיבר תובעני. הוא תובע מאיתנו לנוע מהמוכָר אל הלא מוכר, בתוך נשמת בן או בת הזוג שלנו. הוא תובע מאיתנו לא להיכנע לפחד, לא להכניס את עצמנו ואת בני זוגנו למגירות, לא לוותר על הזכות שלנו להיות מתחדשים. הבגידה הנוראה בבן או בת הזוג, היא גזילת המבט שהענקנו פעם אחד לשנייה, והפנייתו למישהו או למישהי אחרת. במעשה הזה אנו מגדירים את הצד השני
אני מדמיינת שיחה בין אלוהים לאחד המלאכים שלו, רגע לפני שהוא מחליט לשלב את "לא תנאף" בעשרת הדיברות. אלוהים פונה למלאך ואומר לו: "תשמע, אני מחזיק מבני אדם. אני רוצה שהם ישלבו בין החלוף לנצחי, בין האינסופיות לסופיות, בין הבטוח למסעיר. אני רוצה להעניק לכל אחד הזדמנות לצאת למסע המרתק ביותר של חייו: מסע לעומק הזוגיות, מסע אחד לתוך השנייה.
והמלאך שואל בספק קל: "נראה לך שהם מסוגלים לזה?"
ואלוהים עונה: "אני אעזור להם. אני אתן להם את "לא תנאף". אני אאסור עליהם לפזול הצידה, אולי זה יגרום להם לצלול פנימה".
רובנו מונעים ע"י שני צרכים סותרים: הצורך במוכָר, ומנגד, השאיפה ללא מוכר. הצורך במוכָר, אמור להקשות עלינו לקום וללכת כל כך מהר. הלא מוכָר אמור לתת לנו סיבה להישאר.
נא להמתין לטעינת התגובות
