גם הנשמה שלי רוצה שאציג אותה בשמה
כל כך הרבה התעסקתי עם השם שנתנו לי אבי ואמי, עד שלפעמים אני שוכחת את השם שנתן לי אלוהים. רוזין רוזנבלום ממשיכה לקרוא את עשרת הדברות לאור לימודי ימימה. והפעם: הדיבר השלישי
alice / Cornelia , cc-by
נולדתי בצרפת. בלידתי הוריי העניקו לי את השם רוזין, על שם סבתי. עלינו לישראל כשהייתי בערך בת שש וחצי, נחתתי ישר לאמצע שנת הלימודים בכיתה א'.
באותה שנה היו עוד מספר תלמידים עולים חדשים בכיתה, והמורה החליטה, כמקובל באותם ימים, לעברת את השמות של הילדים העולים. היא לקחה בריסטול גדול ורשמה עליו בטוש את השם הלועזי של כל ילד ולצידו את השם העברי החלופי שנבחר על ידה. בפרץ של נדיבות, היא אפשרה לי לבחור בין שני שמות: ורדה או שושנה. ואז היא תלתה את הבריסטול על הקיר והורתה לכל ילדי הכיתה לקרוא לנו, מאותו רגע ואילך, רק בשמות החדשים.
כעסתי. לא רציתי לשנות את השם שלי ולא הבנתי למה היא עושה לי את זה, אז בהפסקה הלכתי ותלשתי את הבריסטול מהקיר. ככה עשיתי מספר פעמים עד שהיא ויתרה לי ונשארתי רוזין.
זה לא מדויק. לא נשארתי רוזין, כי משום מה, לילדים היה קשה לבטא את השם הזר הזה, ואיכשהו מישהו קיצר את זה לרוזי ונתתי לזה לעבור בלי בעיות. אז בבית קראו לי רוזין ובחוץ קראו לי רוזי. ככה זה היה כמה שנים טובות, עד שיום אחד בתקופת הלימודים באוניברסיטה החלטתי שאני חוזרת לשם שלי ודרשתי מכולם שיקראו לי רוזין, עם נון בסוף. לא הרגשתי שאני עושה משהו חריג, משום שלא מעט חברות שלי בתקופה זו, החליפו את השם שלהן בשם חדש שבחרו לעצמן.
אני קוראת את הדיבר "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא" ונזכרת בשיר של זלדה: "לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואימו". וחושבת על זה שכל כך הרבה התעסקתי עם השם שנתנו לי אבי ואמי, עד שלפעמים שכחתי את השם שנתן לי אלוהים.
הרי כבר ברור לי שיש בי ובכל אחד, עוד משהו מעבר לגוף, ברור לי שיש נשמה. הנשמה הזו היא חלק ממהות אינסופית, ואם היא חלק מאותה מהות אינסופית, אז היא נושאת את שמה. השם הזה הוא השם הראשון שניתן לי, עוד לפני השם שהעניקו לי הוריי. ואני, איך אני נושאת את השם הזה? האם אני מייצגת אותו בכבוד או שמא נושאת אותו לשווא ונותנת לחיי לחלוף מבלי לתת ביטוי למהות הזאת?
בכל פעם שאני מטילה בעצמי ספק
אני נבהלת מהמחשבה על כמות הפעמים שאני נושאת אותו לשווא, מבלי להיות מודעת לזה: בכל פעם שאני מתייחסת לעצמי או לאחר, בחוסר כבוד, בכל פעם שאני שוכחת להיות אדם ונופלת קורבן לרגזנות שלי או להתנשאות שלי או לעיוורון שלי. בכל הפעמים הללו אני נושאת את שמו לשווא, כי אני מעמידה בחזית את הזהות של השמות הנמוכים יותר שלי, שוכחת שגם הנשמה שלי רוצה שאציג אותה בשמה.
אני נושאת את השם הזה לשווא גם כשאני מטילה ספק בעצמי, בכישורים שלי, ביכולות שלי, ברצונות שלי. כי אם ניתן לי השם, אז ניתנה לי הזכות לממש את האיכויות שנלוות לשם הזה, וניתן לי הכוח וניתנה לי היכולת, כי כל מה שצופן בחובו השם הזה, צפון בתוכי.
אפשר לחיות חיים שלמים בלי להכיר את השם שנתן לנו אלוהים. אפשר לרחף מעל החיים עם
השם שנתנה לנו הפסגה, אפשר ללכת בצידי החיים עם השם שנתנה לנו הנפילה, אפשר להשתעבד לשם שנתנה לנו התדמית, אפשר לפגוש את האדם שמולנו ולשלוף מולו את כרטיס הביקור הנושא את השם שנתן לנו האגו או השם שבחרנו לעצמנו במשרד הפנים. אפשר להתהלך כל החיים עם העוצמה האדירה, המשפיעה והמברכת הקיימת בתוכנו, מבלי לתת לה ביטוי.
אפשר, אבל הדיבר הזה מבקש מאיתנו לא לעשות את זה, לא לבזבז לחינם את הקרדיט העצום שניתן לנו.
והקרדיט הזה, הוא שמדהים אותי יותר מכל. אני כל כך עסוקה בלשאול את עצמי: האם אני מאמינה באלוהים, עד שאף פעם לא שמתי לב שהתשובה ממש לא משנה לו. הוא מצידו, כל כך מאמין בי שהוא טרח להעניק לי את שמו. ומבחינתו, זה יהיה ממש חטא מצידי לבזבז את הקרדיט העצום הזה לחינם.
הדיבר הראשון:יש לי אלוהים
הדיבר השני: לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה
נא להמתין לטעינת התגובות
