רמדאן ברחוב נחמן מברסלב
השכל הישר אינו סותר את האמונה באלוהים, והאסלאם אינו עומד ביני לבין החופש שלי. מה שכן מפריע זה הדימוי שניסו למכור לי על אודות הדת שלי. כך גיליתי, בדי עמל, ששמירה על המסורת איננה סממן לפרימיטיביות ולקיצוניות דתית. הרמדאן של זהייה קונדוס אונגר
לאט לאט, עם בואו, העיר מתרככת והמייק-אפ יורד מהפנים. במסגדים בוחנים את הרמקולים שקוראים לתפילה. הלבוש מקבל תצורות צנועות וזוגות לא נשואים ממהרים למאזון השרעי, לחתום על הכתובה. העניים מקבלים לגיטימציה להימצא ברחובות.
השכנה שלי פאיזה ביקרה לאחרונה במצרים והייתה עדה להכנות של חודש הרמדאן. היא סיפרה ששם באמת מרגישים בו. "הם תלו ברחובות תאורה בצבעים זוהרים; ושם התפקיד של המסחראתי עדיין בתוקף". לפני עלות השחר עובר מדי לילה בשכונות איש בא בימים וקורא לאנשים להתעורר, כדי שיספיקו לאכול ולשתות משהו קטן לפני תחילת הצום. אצלנו מתביישים, או ליתר דיוק מפחדים, והמסורת הזו כמעט ונמחקה מהעיר. לעתים רחוקות, כשיוצא מישהו ביוזמה פרטית להעיר את האנשים, הוא קורא בלחש כדי שהשכנים היהודים לא יתלוננו עליו לעירייה שהוא עושה רעש באמצע הלילה. "שם בקהיר", הוסיפה, "שוקי הענק של הרמדאן מציעים כל מה שלבך משתוקק אליו". השוק היחיד שהיה לנו איננו עוד, לא ברמדאן ולא בחודשים הרגילים. כבר אין בסטות ביפו, קונים ירקות בסופרמרקטים.
אבל פאיזה כנראה לא ציפתה לגל האורות השנה. מי שהולך בתוך הרחובות הקטנים של העיר (הרי אין מי שמעז להפר את הסדר הכללי ברחובות הראשיים) מגלה מראות שמזכירים ולו במעט את אלו שבמצרים, כמו צורות קטנטנות של ירח וכוכבים בשערי הבתים. כנראה שאחד הסוחרים הבחין בחיסרון וייבא כמות גדולה מהן מאחד הכפרים של המשולש, או מהגדה המערבית. זה מזכיר לי שכשלמדתי בירושלים רוב התלמידות שצמו הגיעו מהמשולש. במשך החודש שתי בחורות היו נכנסות למטבח של המעונות ומתיישבות להן שם כמה שעות. המאכל האהוב עליהן היה מקלובה. זה באמת היה טעים.
אבל מה שהיה מקלקל לי מדי שנה את הטעם הטוב היתה השאלה שהן תמיד ידעו לשאול בנות כמוני, שבאו מהערים המעורבות, אם "אתן באמת צמות?". לגלות את האמת, היו כמה שנים שלא צמתי. זאת הייתה תקופה שהתחלתי בה לפקפק בדת שלי. ספרי הפילוסופיה הצליחו לחתור תחת המסד הדתי שעליו גדלתי, ופתאום עמדתי לפני הכרח בבחירה. לקח לי כמה שנים וכמה התנסויות בחיים עד שהעננה, פרי האקדמיה והמסורת המערבית שעליה היא מושתתת, עברה מעל ראשי. השכל הישר אינו סותר את האמונה באלוהים. העולם אינו ניגודי כפי שניסו לשכנע אותי. האסלאם אינו עומד ביני לבין החופש שלי. מה שכן עומד ביני לבין החופש שלי זה הדימוי שניסו למכור לי על אודות הדת שלי, והקלקלה החברתית בנוגע ללא מעט מהיבטיה. כך גיליתי, בדי עמל, ששמירה על המסורת איננה סממן לפרימיטיביות ולקיצוניות דתית.
לפני כמה ימים איחרנו ל"פטור" בשתי דקות. ידענו שכשנגיע יחכו לנו כמה זוגות עיניים. בדרך לביתה של אמא, הרחוק חמש דקות מביתי שברחוב נחמן מברסלב, צהלנו ברוח הסתווית שמלווה זה כמה ימים את שקיעת השמש ואפיסת הכוחות. אנחנו והעגלה הדוהרת של כרים בני היינו היחידים ברחוב - רצים לטפוס את מקומינו בשולחן הגדול. רק חתולים חיכו בצידי הדרך לקול העורבים המבשר על כניעת הכפות והכוסות. בדרך כלל הדקות האחרונות האלה הן הכי יפות של היום. שחור חזק מתחת לעיניים, שעומדות לשבור את השעון התלוי בסלון מכוח מבטם. פתאום כל הקושי של היום מרגיש קל, כאילו שיכולנו ללכת עוד כמה שעות בלי מפריע. דועעא, אחותי בת האחת עשרה, רושמת עוד יום של ניצחון.
אם האימהות היו שומעות לילדיהן היה על השולחן כל יום שניצל. היה קצת מביך כשאבא התעקש להזמין את מירון, אחד מתלמידיו לשיעור הערבית, לסעוד איתנו. אתה חייב להישאר איתנו, הפציר אבא. אמא מהמטבח ניסתה לרמוז לו שזה לא יום טוב, לאחר שמשפט יחיד מצא את דרכו אליה כרוח חזקה שהעיפה את האש מהכיריים - "האוכל של אשתי הוא לא כמו אוכל אחר, אתה חייב להישאר". אמי, אחרי יום קשה של צום, ישבה במקומה בשולחן ולא יכלה אלא להרכין את ראשה מעל מרק הירקות. שניצל בסעודת הרמדאן בפני האורח היהודי. דועאא אשמה.
לא חלפה חצי שעה ואמי מעלה את השאלה היומית, "ומה נעשה מחר? הודא לא אוהבת מלוחיה, זהייה לא אוכלת מלפוף כי זה עושה גזים לכרים, אסלאם לא אוהב מפתול, מחמד אלוהים ישמור אותו בחו"ל, אז מה אתם רוצים לאכול מחר?". הקולומביאני שלי, עם מילים ספורות של ערבית בפיו, מבקש את מבטה של אמא ונעזר בתנועות קלות בידיו. היא מבינה ממנו שלא משנה לו, ושהוא אוהב כל מה שהיא עושה. אמי שולחת אליו, מעל הצלחות החצי מלאים באוכל, את חיוכה המתוק. מה היא כבר ביקשה? חיוך קטן בעיניים עם הטעימה הראשונה?
אסלאם שמרים את ידיו ראשון ממהר למרפסת עם הסיגריה. אבא אחריו הולך לשטוף את ידיו כדי להספיק להתפלל את תפילת אלמע'רב לפני הקריאה לתפילה האחרונה של היום. אני ואחיותי (אחרי שאני סוחבת אותם ממסך הטלוויזיה שהסתננו אליו) מנקות את השולחן בחדר האוכל. בהתחלה הקולומביאני שלי היה עוזר לנו להרים את הצלחות. הוא כבר לא עושה זאת. אבא כבר מההתחלה לימד אותו - "שטוף ידיים בני ובוא נשב בסלון. תן להן לעשות את זה. רק לפני כן תבקש מחמתך קפה כי היא שומעת בקולך. אחרת היא תאלץ אותי להמתין עד שתסיים לעשות סדר במטבח. כל היום המתנתי לסיגריה עם הקפה". "מומכן קהווה?"
נא להמתין לטעינת התגובות
