הרובוט עם העין האחת
הרובוט מגיע. והפעם הוא נראה כועס מאוד. הפעם לא יעזור לתושבי ע'זה להישאר מתחת לגגות, והוא מפיל בראשו גם את המגדלים שמהם קוראים לתפילה. כולם מחכים לו, אין לאן לברוח. צריך רק להתפלל שהוא לא יריח את האורז המבושל לתינוקות כי את זה הוא הכי אוהב. סיפור מאת זהייה קונדוס
רצועת עזה במהלך מבצע עופרת יצוקה צילום: אי-פי
בימים אלה אין מקום יותר חי מעזה. ילדי העיר גדלו על מסורת שלפיה כל כמה זמן מגיע לעיר רובוט ענק ידיים ורגליים, שמסוגל להטמין את הראש הגדול שלו בין הכתפיים. הם מספרים שאחרי הביקור שלו נשארים בים מעט מאוד דגים. אף אחד לא יודע כמה זמן הוא שוהה בדיוק, לפעמים הוא נשאר כמה שעות ולפעמים כמה שנים.
בגלל זה העזתים תמיד מחכים לו, אוגרים בעיקר הרבה קמח ושמן, כי כשהוא מגיע העירה אף אחד לא יכול לצאת לקניות. אנשים מתחילים לעבור מבית לבית דרך הקירות, שגם כך שומעים מבעדן את מעשי האהבה של הזוגות הטריים. כך הם גם מגיעים למסגדים, כדי להתפלל לאללה שלא יטיל עליהם משא שלא יוכלו לשאת. בגלל זה הם תמיד מנסים להיות אנשים ישרים ולשמור כמידת האפשר על מידות טובות: שאלוהים לא יכעס עליהם ולא ישלח להם את הרובוט כעונש על מעשיהם הרעים.
אחרי כל ביקור של הרובוט עולים להם בעיר כמה שמות חדשים של בחורים שיצאו להילחם בו. מעט מהם נשארים בחיים. אלה שנשארים הופכים לחקוואתים (מספרים עממיים) של הילדים. מדי יום שישי, אחרי התפילה, יושבים מסביבם ילדי השכונה ומבקשים בתחנונים שיחזרו ויגוללו בפניהם איך נראה הרובוט עם הידיים והרגליים הענקיות, איך נראית העין היחידה שלו, ומה התחבולות שהשתמשו בהן כדי להערים עליו. זקני העיר היושבים בין התפילות בנמל מחכים לו כל הזמן ומתריעים על בואו: "הכינו את עצמכם" הם אומרים "תאגרו אוכל ותרופות, הוא בא בקרוב". לרוב הם מפספסים את המועד, אבל בכל זאת האמהות מקשיבות להם ומכינות את הנדרש, במיוחד הסבתות שעודן בחיים.
תמיד יהיו כאלה שמטילים ספק בבואו שוב של הרובוט: "הוא לא יכנס שוב העירה, שמח בשטח הגדול שהוא יושב עליו. עלינו רק להישאר
כאן ולא לצאת מגבולות העיר, כך הוא לא יכעס עלינו ויכנס לחפש את אלה שניסו להפליג בים או להסתננן ביבשה". וכך בזכות האמונה של אלה מצליחה העיר מדי פעם להנות משקט יחסי. אך שקט זה לא נשמר זמן רב - בגלל זה קוראים לו 'שקט יחסי' (כמו בשיר של זיאד רחבאני). הסוכר נגמר, הגז אזל, ואבו אלבנאת רוצה בעצמו לבחור לבנות שלו חתנים מהערים השכנות.
הרובוט מגיע. והפעם הוא נראה כועס מאוד. מספרים שכמה בחורים ניסו לצאת מהעיר דרך השטח שהוא יושב עליו. הפעם לא יעזור לתושבי עזה להישאר מתחת לגגות, הוא כועס מאוד, הוא מפיל בראשו גם את המגדלים שמהם קוראים לתפילה. כולם מחכים לו, אין לאן לברוח. צריך רק להתפלל שהוא לא יריח את האורז המבושל לתינוקות כי את זה הוא הכי אוהב. בפעם שעברה ניסו להסביר לו שזה אורז בשביל התינוקות, אבל הוא סירב להקשיב. בעבר גם ידענו על עוד רובוטים שחיים מעבר לים. זקני העיר שלחו להם תחנונים כדי שינסו לשכנע את הרובוט השכן שלנו לרחם על נשות העיר. אבל כנראה שהם לא בקשר יותר או שקרה להם משהו, כי הם לא עונים לנו, והוא עדיין אוכל בעיר.
בשעות אלה הנשים מחלקות את המשקה המיוחד שהן שומרות לימים שכאלה. 'משקה האמונה' הן קוראות לו. הציפורניים אורכות מהר כדי להחזיק בילדים, והזרועות מתחזקות כדי להרים בניינים. את הלחם הן מחלקות למנות וקושרות בשקיות טוב טוב שלא יתקלקל, ואת הסוכר הן קושרות בתקרה שלא יגיעו אליו הנמלים, שרגלי הרובוט גדולות מדי בשביל להרוג אותם.
הבחורים שידעו על בואו מחכים לו בפנים, מאחורי חוטי העכביש. הם ינסו להיות יחד ולעמוד מולו, כי הם משוכנעים שאם הוא יחשוב שאולי יש עוד רובוט כמוהו בפנים הוא יפחד ויעזוב אותם בשקט.
נא להמתין לטעינת התגובות
