ראשי » סגנון ופנאי » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

בשם אללה אלרחמאן אלרחים

זרות מילאה אותי וקיומי הרגיש שנוא עלי. הסתכלתי החוצה ומבטי חזר אלי ריק. למה לעזאזל אני כאן? זהייה קונדוס

זהייה קונדוס | 14/11/2008 10:12

זהייה קונדוס

קרה לכם פעם שפתאום איבדתם את הכוח לעצמכם? כך קמתי לפני שבועיים. זרות מילאה אותי וקיומי הרגיש שנוא עלי. וכאפקט הדומינו הקצב שלי האט, האט מאוד. הסתכלתי החוצה ומבטי חזר אלי ריק. למה לעזאזל אני כאן?

אתמול בארבע לפנות בוקר קול רחוק שבקושי זיהיתי הגיע אלי והעיר אותי משינת היער שמלווה אותי מאז הולדת כרים. בחור צעיר צעק ברחוב "אלוהים גדול, אכפת לו מהכוונות יותר מהמעשים". כך אולי חצי שעה, עם הפרש של ארבע-חמש דקות בין קריאה לקריאה, נשמע קולו השיכור של בחור העובד במאפייה ממול. יכול להיות שזה מה שזעזע אותי?

בוקר. כמעט ללא דופק יצאתי למרפסת והעפתי מבט לעבר המאפייה. הכל נראה רגיל. הצעדות שלי בבית נשמעות חזקות יותר מצפירת המשאיות שעובדות על הכביש שלצד ביתי. עוד מעט יופיע בפיג'אמה השכן מלמטה ויתלוננן על הרעש הגדול שמגיע מהדירה. הקיום שלי נהיה נוכח, יותר מכל פעם אחרת. הטרקטורים חופרים באדמה, ואני לא מצליחה לעמוד על הסיבה. אני מאבדת את השפה שלי. אני מתרוקנת, עוד מעט נעלמת. גופי נהיה דק, דק מאוד. אני מרגישה את כבדות איברי, לא רוצה להביט באף אחד, לא רוצה לצאת החוצה, שהכול ילך לעזאזל.

המשפט

פתאום כל הזיכרונות הרעים החלו עוברים על פני, אחד אחד. יום הדין הגיע והשופטת, אני, הרעה מכולם. נזכרתי בתמונה שצילמו אותי כשהייתי בת 11 בחתונה של בת דודה שלי. סירבתי להצטלם אבל דודה שלי ציוותה. צלם עמד מולי, כיוון את איברי כמו במופע בובות והעמיד אותי מולו במרחק שני מטרים עם הגב לכניסת האורחים. אני זוכרת שסירבתי, לפחות ניסיתי. לא יודעת אם הוצאתי מילה מהפה. בכל אופן התכוונתי לסרב. התמונה עדיין קיימת. אמא התעקשה לשכפל אותה שלא תלך לאיבוד עם התמונות שאבדו לה בגשם. אחת מהן אצל הקולומביאני שלי, ששומר אותה ממני. אחרת אצל הודא אחותי מודבקת על הקיר בחדר עם אוסף הולך וגדל של תמונות שחקני סדרות טלוויזיה גזורות ממגזינים של בני נוער. על הקיר אני באמת נראית כמו שחקנית. עם חיוך מבויש וסרט של פרחים לבנים קטנטנים על הראש. והחיוך בעיניים נראה אמין, יותר מכל דבר אחר. אני לא זוכרת שנתתי את ההוראה לחייך. מסתבר שהמשל העתיק על רוחו המשתקפת של האדם מבעד לעיניו לא באמת נכון.

כשאני מאבדת את מבטי על עצמי אני מאבדת גם את אלוהים מתוכי, ולא רק זה, אלא שהוא גם אובד מהעולם. איזה כיף, פשלה ענקית. מערכת העצבים שלי עושה קומבינה עם לא יודעת איזה כוח, והנה קצר חשמלי, חיים באפלה. היכן רוחי שעומדת על המשמר, כמו אנטי- וירוס שהודף כל ניסיון של כניסה מאיימת לגבולותי. כנראה שצריך לרענן את השמירה או לתחזק אותה. הניסיונות להפיל את נפשי רבים. בין אם זיכרונות לא רצויים או פרשנויות

חדשות לאירועים שחשבתי שהצלחתי למיין אותם ולקבור בפינה רחוקה. המערכת זועקת, התפרצויות מכל עבר, תמונות ישנות-חדשות דורשות היזכרות וקריאה. אני לא רוצה, כבר עשיתי חשבון עם כולן, חילקתי לקטגוריות, תייקתי, שמרתי והסקתי מסקנות.

אין לי כוח לעבור על הכל שוב. סלחתי לעצמי, אלוהים סלח לי. אפילו הנביא מוחמד טעה. מוזכר שפעם איש עיוור פנה אליו בשאלה. הנביא, שהיה עסוק בשיחה עם איש מכובד משבט כורייש מסביר לו את עקרונות האסלאם, מתבאס מהפנייה שקוטעת את ההסבר שלו, ומחליט להתעלם מהפנייה. אלוהים בתגובה מוריד מהשמיים סורה מיוחדת שמגוללת את האירוע ועושה ממנה דוגמא לכל המוסלמים. לא פעם אלוהים מזכיר לנו בקוראן לא לתת גב לאיש, לא לבייש פני איש, לזכור תמיד מאין בנו ולאן פנינו, וגם לדעת לסלוח לעצמנו. אם אלוהים הרחמאן הרחום יכול לסלוח לנו, למה אנחנו מתעקשים לנצל את הפרצות, את הכשל במערכת כדי שוב לדקור, להצליף ולעקור את עינינו?

נשארתי ללא רזרבה. העליתי את מבטי ותהיתי על הרגע של העננים הגדולים שכולל בתוכו את המחר. מחר עם הגשם תפגשי את עצמך שוב, הבטיחו השמיים.

בכנות, כפי שאינני יכולה להבין את הנפילה, אני גם לא מצליחה לעקוב אחר ההתאוששות. אך מי אמר שצריך לדעת את הכול. יש הרבה דברים בתוכנו שמפעילים את עצמם לבד, ללא בקשת רשות. חמותי אומרת שהשנה הראשונה שלנו בחיים היא השנה הכי חשובה. כמנהגו, ובעודי עומדת על קצה התהום, מאגר הכוח של הבראשית שלי נופח לתוכי כשופר.