כשהלילה שואל את היום: עיד אלאדחא ביפו
אשת דודי מספרת לי שבניגוד אלי היא מאמינה גדולה שתמיד מקיימת את התפילות בזמן ובריכוז, ושלעולם לא תטיל ספק בהבטחה האלוהית. לזעזע אותה? לספר לה שלפעמים כשאני מתפללת אני צריכה להביט בכפות רגלי כדי לחזק את אמונתי באלוהים? זהייה קונדוס חוגגת את חג הקורבן
עיד אלאדחא (חג הקורבן) בא בדיוק חודשיים ועשרה ימים אחרי חג אלפתר. אלחוג'אג' (מקיימי מצוות החג') חוגגים הפעם את העיד עם מאמינים מרחבי העולם ולא עם משפחותיהם. שאדי, ידיד טוב שלי מעכו, התקשר אלי בבוקר היום הראשון לעיד לברך אותי "כל עאם וואנתי בח'יר" (כל שנה ואת בטוב). הוא סיפר לי שלעיד במשפחתו יש הפעם ניחוח מיוחד, מאחר שהשנה יצא אבו שאדי לחג': "אחותי התקשרה אליו אתמול לוודא שהוא הצליח למצוא אבנים לזרוק על השטן", אמר בטון אוהב, לא כל כך מאמין בקיומו של השטן (מה עם אלוהים שאדי?).
השטן, לאחר שאיבראהים אבינו התרחק מהגר אישתו שמא תתערב במימוש בקשת האל, ניסה לשדל אותו לחזור על עקבותיו. זה לא קול אלוהים ששמעת, זהו חלום. בניסיון להרחיק מעליו את השטן הוא זורק עליו אבנים. זאת אחת התחנות החשובות של החג' - המסע האינטנסיבי והאנטימי ביותר של התקרבות המוסלמים לבורא העולמים. כל הריטואלים שמקיימים המוסלמים במקום מהווים סמלים למה שעבר שם אבי הנביאים, ומה שעברו הגר ואסמאעיל לבדם אחרי שעזב אותם באזור מכה. בפעם השנייה שבה האב והבן יפגשו תהיה בבניית אלכעבה.
חלק מקיום מצוות העיד, בערב היום הראשון הלכתי עם אבא וכרים לבקר את דוד שלי שעבאן. ההבטחות שנוגעות למפגשים עם אנשים מעייפות אותי ואני לא עומדת ברובן המוחלט. כזה הוא הביקור אצל דוד שעבאן שאני סוחבת איתי על המצפון, אני נשבעת, זה שנים טובות. הם גרים ברחוב שבימים אלה רוח הים משתוללת בו. בעבר לא מעט פעמים גילו בפני ילדי השכונה את חששם שיום אחד הגוף שלי לא יצליח לשאת אותי - "דירי באלק את תיכף תעופי".
לרוב דלתות הבתים בעיר נשארות פתוחות וננעלות רק לפני השינה. בגלל זה אבא לפני הכניסה לבית דתי עושה קול מיוחד בגרון כדי שנשים דתיות יכסו את ראשיהן. את הקול שלו מזהים בקלות ולא עוברות שניות עד שמתקבל אישור הכניסה מבפנים. דוד שלי כבר התיישב ולצידו סלסלה מלאה בתרופות. אני וכרים עומדים מאחורי אבא (נהנים מצל ההילה שלו) ומחכים בתור לנשיקות ולחיצת הידיים. אבא תמיד לוחץ ביד ומחזק אותה ביד השנייה (לא מזמן התחלתי לחקות אותו במקרים מתבקשים).
הטלוויזיה פתוחה על שידור חי ממכה. אני מחבקת את דודי חצי חיבוק חזק כאות לבקשת סליחה, מעבירה לו את כרים ומתיישבת לידו על מיטה ששמו לו
מולי על הקיר תמונה גדולה ממוסגרת מופיע בה דודי, עם משקפיים שחורות ומקל, בבגד לבן שלובשים כל החוג'אג' כסמל לתחיית המתים ביום הדין. אני מהססת לשאול, לא בטוחה אם התמונה אמיתית או שמה צולמה בעיר באיזה סטודיו. תמיד קל להיות עם אבא בביקור, הוא איש כל שיחה ולא יתן לאף רגע של מבוכה להתרחש. אך בשלב מסוים הוא עוזב אותי לשיחה אינטימית על הספה עם אשת דודי. היא תמיד יודעת לבלבל אותי ואף פעם במפגש איתה איני יוצאת שלמה, תמיד עוזבת עם רוח הים בגבי. מזמן הפסקתי להתדיין איתה ולהטיל ספק במסקנותיה על אלוהים ועל החיים. "פגשתי לאחרונה זוג מעורב, הילד לא ידע באיזה שפה לדבר מסכן". התחלנו.
רוח קרה נשפה לעברי, מסתננת מתחת לעורי. אל תדאגי דודה, שאלנו קלינאית תקשורת והיא הרגיעה אותנו, אני מדברת עם כרים רק ערבית ואבא שלו מדבר איתו רק ספרדית. אני יודעת ששיחה מעין זו, למרות היסוד המדעי שלה, לא תחלץ אותי בשום פנים ואופן. אני מנסה בעדינות להתעלם מהחיוך הבוהק בעיניה, לקלוט כמה מילים מהשיחה ממול של אבא ודוד שעבאן. מתחת לאפי הרגע עוברת רוח נשרפת. זה לא הזמן להתכנס בעצמך, תתעוררי עכשיו, מתקבל הצו.
ניסיון אחרון: אבא אמר שהבוקר כמעט לא מצאו מקום בתפילת העיד. אופס, הקורבן שהגשתי עתה בפניה עלול לעבוד נגדי. אבל על כל פנים יצא טוב, היא תיכף תישא מונולוג מכיוון שזה הנושא המועדף עליה. תתחיל לספר לי עד כמה (בניגוד אלי) היא מאמינה גדולה שתמיד מקיימת את התפילות בזמן ובריכוז רב במילים ומשמעותיהם, לא מתמודדת עם הקושי שלא להזכיר את הרע שבאנשים, שלעולם היא לא תטיל ספק בהבטחה האלוהית, שאין לה צורך לבחוש בכוונות מעשיה, שהלילה אצלה לא שואל את היום. לזעזע אותה? לספר לה שלפעמים כשאני מתפללת אני צריכה להביט בכפות רגלי כדי לחזק את אמונתי באלוהים? לא, לא כדאי, אני מסתפקת בהנאות הדמיון.
הקולומביאני שלך מתפלל? מטר שלישי. אבא תציל אותי. שניכם עשיתם חג' ביחד לא? מפזר אבא באוויר. דוד שעבאן נאנח ומגייס את כל השפה שיש לו כדי לתאר בפנינו את הרגעים ההם, נשען על אנקדוטה קטנה. לא אשכח את זה לעולם. קרה שדודה שלך נתנה לי לשבת בפינה ליד אחד המסגדים ואמרה לי לא לזוז משם עד שהיא תחזור מקנייה קצרה. אחרי כמה שניות איש משטרה בא אלי ואמר לי שאסור לשבת בפינה הזאת ועלי לפנות אותה מיד. הסברתי לו שאשתי עזבה אותי כאן ושאני איש עיוור ולא יודע להסתדר לבד. הוא אמר שהוא ממלא את החוקים של העיר, לקח בידי והעביר אותי לפינה אחרת. קוות'ר איחרה והחלטתי ללכת קצת במעגל קטן עד שתגיע. אחרי זמן קצר גיליתי שהלכתי לאיבוד. אני נלחץ ולא יודע מה לעשות, מתחיל לעצור אנשים ולבקש מהם לקחת אותי לתחנת המשטרה. מצאנו אותו אחרי שעתיים של חיפושים, כולם צחקו עלי וקראו לי 'האישה שאיבדה את בעלה במכה'.
בימים אלה שערי בתים רבים מקושטים בענפי דקל שיקבלו את החוג'אג'. הם יביאו איתם הרבה מתנות שיתנו לקרובי המשפחה ולחברים שיבואו לשמוע על הרפתקאות עיר הקודש. בין השאר יביאו איתם ג'לביות במידות גדולות וקטנות, שטיחי תפילה, מכחול שחור לנשים ובשמים.
נא להמתין לטעינת התגובות
