סוף סוף אני לבד עם אלוהים
עוד שעה וחצי לתפילת השחר, אבל תוקפת אותי הבושה לחזור למיטה ללא מפגש עם אלוהים ועם עצמי. אחרי מלחמת התשה בין הסדינים לביני אני מחליטה להתפלל, לא כי אני חושבת שבשלוש לפנות בוקר זה הדבר הנכון לעשות, אלא בגלל שאני מפחדת מנפשי המתשאלת מחר. זהייה קונדוס אונגר לא מתביישת להודות שהיא מתפללת חמש פעמים ביום
לא כל אחד יכול לעשות את זה. הצדיקים יכולים להקל על החולים, אולם רק אלוהים יש בידו כדי להבריא אותם, מסביר לי אבא. בימינו צדיקים של אמת מתחבאים במערות. אז חבל לכם על הזמן, לא תמצאו אותם באינטרנט, ואם אתם חולים עדיף שתסתפקו בתפילה אישית ותסתמכו על שירותי הרפואה.
בוא תקרא על ראשה, קראה אמי אחרי שמדדה את החום להודא. אבא, שרחוק מלהחשיב את עצמו צדיק – זה עשרים שנה אינו מצליח להפסיק לעשן - מניח את הסיגריה מידו והולך לחדרה של הודא. היא קוראת לך, יש לה סיוטים וחום גבוה. אבא מתיישב לידה, סוגר את כף ידו הימנית, נושף לתוכה, מניח את ידו על ראשה וקורא כמה סורות מהקוראן. למילים יש כוח, הוא מוכיח לי.
תם חודש הרמדאן ועמו החובה בצום. מי שפספס ימים של צום עליו לקיים אותם מתי שהוא רוצה, לפני רמדאן הבא. ישנם ימים אחרים שהם צום בחירה, כמו עאשוראא/יום כיפור. הנביא מוחמד המליץ למוסלמים להצטרף ליהודים בצום יום בקשת הכפרה, ורבים אכן מקיימים אותו עד היום. דרך אגב, גם הקוראן ציווה בהתחלה על המוסלמים להתפלל לכיוון ירושלים, כסמל להמשכיות דת האסלאם לדתות שקדמו לו, וגם בכדי לבחון את אמונתם ומידת ההיענות שלהם לצו האלוהי. מוחמד והערבים, למרות העדפת לבם להתפלל לכיוון מכה - המבנה שהעריצו אלפי שנים - נענו לצו, כשרק אחרי שבעה-עשר חודשים אלוהים נענה לבקשתם. מעניין, מה היה קורה אם כיוון התפילה לא היה משתנה.
בימים אלה חוזרים המוסלמים בארץ לחיים הרגילים. יש כאלה שחוזרים בלי קילו אחד או שניים ויש כאלה שחוזרים עם. אבל כולם חוזרים לזהות המפוצלת בין המסורת למודרנה, ולקיום בצל רחשי הפחד ההדדיים בינם לבין היהודים. תם חודש של חיים בצל גאוות השייכות לקולקטיב הגדול, למסורת של דת שעקרונותיה רשומים במגילת זכויות האדם של האו"ם. יפו היום חזרה להיות נוכחות נלווית, משתנה חסר במשוואה של המדינה, שלא קיימת בזכות האנשים שחיים בה ומקיימים אותה, אלא בזכות חסדן של הרשויות.
כל מי שמגלה את עצמו יודע שאחרי הזיהוי העצמי בא השלב הציבורי. אחרי תקופה של בידוד מהחברים ומהחברה החלטתי להתמודד. אין לי במה להתבייש או מה להסתיר - אני מאמינה. אחד הידידים הטובים שלי אמר לי, "יופי לך, רק תעשי לי טובה, בלי חג'אב, בסדר?". הבטחתי לו ולא נתתי לשבריר השנייה לעבור בינינו. "מה פתאום!", עניתי לו. אבל מה בדיוק יפריע לו לראות אותי בחג'אב? תגיד, אמרתי לו, ביני לבינך, אתה מפחד עלי או ממני?
יש קושי מסוים למצוא זמן ומקום לקיום מצוות התפילה. מה, את מתפללת חמש פעמים ביום? למה לשקר, באמת קשה ולא תמיד מצליח לי. אני חוזרת מהעבודה בגוף עייף אחרי שעות ארוכות של נוכחות במרחב הציבורי. אני צריכה להיות לבד. בלילה, כרים מתעורר רעב, ואיתו מתחילה המלחמה. עוד שעה וחצי לתפילת השחר, אבל תוקפת אותי הבושה לחזור למיטה ללא מפגש עם אלוהים ועם עצמי. אחרי מלחמת התשה
דקה של ריכוז עוברת ושטף חדש מבקש תשומת לב מיידית. התפילה נפרדת ממטרתה; להתעלות מעל להתרחשויות של היום, להוות מדרגה שממנה אוכל להרגיש את אלוהים בתוכי, ברוח הנושבת מחלוני, בתפילת העציץ לידי. רגעים. לא יותר מרגעים של משב נשימה נקי מגיע למעמקי.
בעבר, כשעוד הגיעו פלסטינים מהגדה המערבית לעבוד בשטחי מדינת ישראל, אחד המראות הרגילים בנוף הציבורי היו גברים ערבים בבגדי עבודה, מתפללים. הם היו נגלים, כל אחד לבדו (ומה, יעזו להתפלל יחד?) בצדי הכביש, על ההר, או בכל פינה יבשה שהיו מוצאים. אני עדיין זוכרת כמה תמהתי, בכל פעם מחדש לראות אותם מקיימים את התפילה בלב לבו של המרחב הזר. אני של האתמול הייתה שמחה לשמוע מיהודי את המשפט "מה המבטא הזה, צרפתי או ספרדי?". אלה היו חיים בצל חסדה של טעות בזיהוי. אבל תנועות התפילה לא מאפשרות טעות בזיהוי. ההצבעה קלה, הנה מוסלמי, תתפסו אותו.
"עוד כמה זמן יעבור עד שהפלסטינים יהיו חילוניים?" נשאלתי לפני תקופה קצרה על-יד גברת נחמדה, אחרי שאמרתי לה שהחילוניזציה של הפלסטינים הנה לרוב צורנית ולא תוכנית. לא ידעתי מה לענות אך השאלה שלה הטרידה אותי. נעלבתי. הרגשתי שהיא לא רוצה לדבר איתי. שהיא מחכה שאני אשתנה כדי שתדבר איתי. גברתי, אני לא מספיק טובה לכריתת הסכם שלום איתך? הנה הביטי, אני מביטה בך - ללא כיסוי על הפנים.
"אלוהים ברך את מוחמד וחבריו כפי שבירכת את אברהם וחבריו, שלום עליכם"
נא להמתין לטעינת התגובות
