נשיא ארצות הברית, האם אתה רכיכה?
הוא אמור היה להיות הנשיא הראשון הפועל ללא הגבנון של וייטנאם. כעת, בהקשר האיראני, על אובמה לבחור בין השלמה להסלמה
ברק אובמה היה אז נער צעיר. הוא לא התחמק משירות כמו ביל קלינטון, הוא לא בחר בשירות קל ונוח כמו ג'ורג' בוש. ודאי שלא היה טייס, שבוי, מעונה, כיריבו בבחירות 2008 ג'ון מקיין.
אובמה היה אמור להיות הנשיא הראשון של עידן פוסט-וייטנאם, מי שצללי המלחמה ההיא לא מעיבים על מדיניותו, מי שמשוחרר מן הוויכוחים הללו, מי שלא עסוק בחשבונאות של מה-עשית-או-לא-עשית, מה-אמרת-או-לא-אמרת כשהכוחות נלחמו. אובמה חשב שיוכל לברוח מווייטנאם. כמו עוד הרבה תקוות אחרות, גם זו לא ממש התגשמה.
ג'ורג' סטפנופולוס, עיתונאי ומראיין בכיר שהיה יועצו של קלינטון, חשף השבוע את שמו של הספר שפקידים בממשל אובמה קוראים עכשיו. זה קורה להם מדי פעם בוושינגטון: ספר עובר מיד ליד, הופך לחומר קריאה חובה גם אם אינו מוכרז רשמית ככזה, ומקרין על המדיניות ועל מי שכותב על המדיניות.
הספר ש"כולם" קוראים כעת הוא Lessons in Disaster - אם תרצו, "לקחים מן האסון" - מאת גורדון גולדסטיין. נושאו, כמוגדר על הכריכה: "מקג'ורג' באנדי והדרך למלחמה בווייטנאם". אבל מה שמיוחד בו איננו תיאור "הדרך למלחמה", שכבר תוארה בפירוט במאות רבות של ספרים, אלא דרכו של הפקיד הספציפי הזה, המנסה להבין, שנים רבות אחרי שכבר פרש מן המשרה הבכירה שכיהן בה, היכן טעה.
זה ספר שיצא כבר בנובמבר לפני שנה ולא נחטף
הולברוק אהב מאוד את הספר הזה, וכנראה מצא אותו רלוונטי. הוא, כמו גם באנדי, מאמין שקנדי לא היה מסתבך כמו ג'ונסון. גם הוא, כמו באנדי, מזהה את חשיבותה הקריטית של מנהיגות נשיאותית בצומתי הכרעה. קנדי "לא היה צריך להוכיח את עצמו בווייטנאם", קובע באנדי המצוטט בספר. כלומר, מה שהכשיל את ג'ונסון לא היה עודף ביטחון, אלא מחסור במצרך הזה. הוא נפל למלכודת הווייטנאמית, בין השאר משום שהתייחס אליה כאל מבחן של נחישות וגבריות.
וייטנאם של אובמה - הנמשל של המשל הספרותי - היא אפגניסטן. עשרות, אולי מאות מאמרים כבר נכתבו על נוסחים משתנים של אותה שאלה: "האם אפגניסטן היא וייטנאם של אובמה?".
אתמול נפגשו נציגי הקהילה הבינלאומית עם נציגי איראן, לתחילת ה"דיאלוג". זה דיאלוג שתחילתו יפה במילים גבוהות של ערב בחירות, על כבוד הדדי וצורך בהקשבה, ודחייתה של רטוריקה כוחנית - וסופו חמוץ.
ממשל אובמה בא אליו כשריח הכישלון באפו. רק לפני שבוע הוקיע את האיראנים בפומבי, תבע הסברים, כשפרסם את דבר קיומו של אתר נוסף, סודי, להעשרת אורניום. בעוד הנציגים נפגשים ל"דיאלוג" בז'נבה, נשלח לוועדת הסנאט לענייני הכוחות המזוינים בוושינגטון נציג בכיר של קהילת המודיעין האמריקאית כדי לתדרך את הסנאטורים בדלתיים סגורות על תוכנית הגרעין האיראנית.
בבתי המחוקקים כבר מתגלגלות יוזמות להידוק המצור הכלכלי על טהרן, ידידותיה של ארצות הברית באירופה מראות סימני קוצר רוח, גם ישראל עצבנית. אובמה יצטרך להחליט מהר לאן פניו: להסלמה או להשלמה.
הרבה השתנה אצל הניאו-שמרנים של וושינגטון, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם: חוצפה תמיד הייתה להם. לפני שבועיים ליוו למנוחת עולמים את האב המייסד, אירווינג קריסטול, אך את עמדותיהם לא קברו איתו.
זו סיעה קטנה, לוחמנית, מושמצת מאוד, גם ארוגנטית למדי. בנו של קריסטול, ביל קריסטול, הוא חבר מוכר ובכיר. כמוהו גם האחים קגן - פרד, שהיה מנסחה של תורת תגבור הכוחות בעיראק, ורוברט, שהוא מחשובי הכותבים ומנסחי הרעיונות של החבורה הזאת.
לפני 15 שנים כמעט כתבו קריסטול ורוברט קגן מאמר חשוב על הצורך בחזרה למדיניות "ניאו-רייגנית". הם הסתייגו מגישתם של אותם אמריקאים המוכנים להשלים, ואפילו לברך, על ירידה עתידית בכוחה של המעצמה העולמית היחידה, והסתייגו גם מחבריהם במפלגה הרפובליקנית המבקשים לנסח מדיניות חוץ "צנועה יותר", שאפתנית פחות. באותו אופן, הסתייגו הם, וחבריהם, ממה שניסה אובמה לעשות בנאומו בשבוע שעבר באו"ם.
סיעה קטנה, כאמור. בשבועון של קריסטול, "הוויקלי סטנדרד", התארחו השבוע פרד קגן ורעייתו קימברלי כדי להאיץ בנשיא לתגבר את הכוחות באפגניסטן. הקגן השני כתב ל"וושינגטון פוסט" מאמר על איראן: לא בלימת הגרעין צריכה להיות מטרת-העל האסטרטגית של אובמה, גרס.
לטענה זאת, אגב, שותפים גורמים בכירים מאוד בממשלת ישראל, המאמינים שאובמה החמיץ בקיץ, בתקופת המהומות באיראן, הזדמנות פז לקעקע את משטר האייתוללות.
בממשל אובמה זו אופציה שאינה עומדת לדיון כעת. במשרדי התכנון עמלים על חבילת הסנקציות, עם ובלי השתתפות הרוסים והסינים, וגם על תרחישים שונים למקרה של הפתעה לטובה ב"דיאלוג". בינתיים, שום דבר טוב לא יצא לממשל מהדיאלוג הזה, והשבוע התברר שאפילו יהודי ארצות הברית - מתומכיו הנאמנים והמסורים ביותר של הנשיא - מודאגים.
בסקר השנתי של הוועד היהודי-אמריקאי, שהוא, נכון לעכשיו, המדד האמין ביותר לבדיקת הדופק הפוליטי של הקהילה הזאת, התגלה שרוב ברור מהם יתמוך בתקיפה אמריקאית באיראן. הפוך ממה שהראה הסקר לפני שנה, והפוך גם ממה שמצא סקר ארגון השמאל "ג'יי סטריט" לפני חצי שנה (בשני הסקרים ההם נרשם רוב קטן נגד תקיפה).
כך או כך, אפשר להתווכח עם טיעוני התביעה וגם להזכיר שלא בכל מקרי העבר הצליחו ניאו-שמרנים לממש הבטחות ותחזיות - מקרה עיראק הוא כמובן הדוגמה הבולטת. אך גם בתוך ממשל אובמה יש מי שנוטים בשלב זה להסכים עם כמה נקודות מרכזיות, ומנסים לשכנע את הנשיא שדרכו הישנה לא תצלח.
כך היה בשנת 2001, כאשר האיראנים התרשמו מהניצחון האמריקאי המהיר באפגניסטן (בימים שלפני ההשוואה הפשטנית לווייטנאם), וכך שוב ב-2003, כשהכוחות האמריקאיים התייצבו קרוב למדי לגבול עיראק-איראן. או אז - כך על פי דוח הערכת המודיעין האמריקאי - החליטה ההנהגה האיראנית להקפיא את המרכיב הצבאי של תוכנית הגרעין שלה.
טום ריקס הוא כתב צבאי ותיק מאוד ודעתן מאוד. הוא כבר כתב שני ספרים על המלחמה בעיראק. הראשון נקרא "פיאסקו" - וכשמו, כך גם תוכנו. לא ספר שמחמיא לממשל בוש ולמקבלי ההחלטות שמשכו בחוטים בשנים הראשונות של המלחמה בעיראק.
הספר השני מורכב יותר, פחות נחרץ, ונקרא "ההימור". הוא מתאר את יישום ההחלטה שקיבל הנשיא בוש בעצת הגנרל דיוויד פטראוס ובתכנון פרד קגן, לעשות הפוך ממה שהמליצו לו מומחי ועדת בייקר-המילטון, והפוך ממה שדרש המועמד ברק אובמה: הוא הוסיף חיילים בעיראק, במקום לסגת.
ריקס, שמעולם לא היה ממעריציו של בוש, תקף השבוע את אובמה בנוסח די חריף בבלוג שהוא כותב. הוא לא המפקד העליון, אלא "ההססן העליון", קבע. בעיראק לא עשה דבר - הבטחות הנסיגה לא מומשו בקצב המובטח, וגם שום דבר משמעותי אחר לא נעשה. כך גם באפגניסטן. אובמה, במקום להחליט, מהסס, מתלבט, ואז בוחר בפשרה. לפעמים פשרה היא דבר טוב. לפעמים היא סתם עדות לחוסר יכולת להכריע.
בספרו של ריקס מתועדת פגישה אחת שבה ישבו הנשיא בוש, סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני והיועץ המיוחד לשרת החוץ לענייני עיראק, פרופ' אליוט כהן, שכתב את אחד הספרים החשובים והמשפיעים ביותר על הנהגה מדינית בתקופת מלחמה (בן-גוריון הוא אחד מארבעת גיבורי הספר).
על הרבה דובר בפגישה ההיא, בין השאר על וייטנאם. כהן אמר לנשיא בוש כי בניגוד למה שסבורים רבים, מה שהכשיל את הנשיא ג'ונסון במלחמה לא הייתה דווקא הנטייה שלו לנהל את הגנרלים שלו מקרוב. הטעות שלו הייתה בכך שלא עודד "ויכוח אסטרטגי רציני" בין יועציו.
הנה, שוב וייטנאם. הפעם בהקשר העיראקי, לא האפגני. ואם נשארים עם התובנות של אליוט כהן, הרי שזה כתב בשבוע האחרון מאמר ובו הזהיר את ממשל אובמה כי "לחץ, בין אם מתון או חריף, לא יחסל את תוכנית הגרעין האיראנית".
ובמילים אחרות: אפשר להטיל סנקציות, אפשר אולי לגייס מדינות לקואליציה, אולי לשכנע את הרוסים (השבוע הם שוב גמגמו, אחרי סימנים חיוביים בשבוע שעבר), אולי להצביע במועצת הביטחון - אך כל אלה לא יבלמו את איראן. כהן, כמו קגן, סבור שממשל אובמה צריך לחתור להפלת המשטר האיראני.
נא להמתין לטעינת התגובות
