כך יסתיים המשבר שהחל בקטטה קולנית
נתניהו יוותר, מיטשל יחזור מיד לאחר פסח והשיחות הקירבה יחלו קצת אחרי יום העצמאות, אלא אם יחליטו הפלסטינים לטפס על סולם
אובמה הוא היום אוהד הכדורסל מספר אחת באמריקה. הוא משחק, מתעניין, גם בפרטים הקטנים. בעודו נער, הכדורסל שינה את חייו, כך סיפר בעבר. למאמן שלו קראו כריס מקלכלין, והכדורסל שלימד את שחקניו בבית הספר התיכון בהוואי התבסס על שמירת לחץ, על כל המגרש.
ואמנם, היו למקלכלין שחקנים טובים יותר מאובמה, אבל בסופו של דבר, ברור מי השחקן שהגיע הכי רחוק. זה שזכה לכינוי: ברי או'בומבר - כלומר, ברק המפציץ. על שם נטייתו לזריקות מרחוק.
מה שעשה המפציץ הזה השבוע לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, היה גם הוא סוג של זריקה כזאת, מרחוק, בתקווה שהכדור ייכנס, או שמשהו טוב אחר יקרה.
בשעת כתיבת השורות הללו הכדור עוד באוויר, בדרך לטבעת, אבל עוד לא בתוכה. הצופים עוקבים אחר מעופו בהשתאות. אם הכדור ייכנס, יגידו שזו הייתה קליעה נועזת, אם יחטיא, יאמרו שמדובר בשחקן חסר אחריות.
ממילא, גם בירושלים וגם בוושינגטון-בהגנה ובהתקפה - נצפו השבוע פקידים מתוחים. מה עשינו? שאלו את עצמם אנשים המייעצים לנתניהו. היו ביניהם מי שהודו שמוטב היה להגיב מהר יותר, בנחרצות, על ה"תקלה" בעת ביקורו של ביידן. נתניהו, אמר בכיר ישראלי, היה צריך "לעשות מה ששרון היה עושה, לחתוך מיד". כלומר - להודיע על הקפאת הבנייה ב"רמת שלמה".
אלי ישי וש"ס לא היו מצייצים כי "ישי בעצמו הודה שזו הייתה טעות". אבל נתניהו התנצל בלי לנקוט פעולה. בעצם, נהג בהתאם לדימוי שאותו מדביקים בכירים בסביבתו לאובמה: נשיא שמדבר הרבה ועושה מעט.
השבוע אובמה היה מי שעושה. המוביל
נכון , ההתכתשות של שני אלה עם ראש הממשלה יצחק שמיר על נושא דומה, הבנייה בהתנחלויות, מזכירה את ימי אובמה-נתניהו מצד התוכן. אבל זו שבין ביל קלינטון לנתניהו דומה יותר מצד הנפשות הפועלות. הילרי קלינטון, שמעולם לא שינתה את דעתה על נתניהו (היא לא מאמינה לו), ראש צוות הבית הלבן רם עמנואל (כנ"ל), וכמותם עוד כמה שתמכו במהלך האגרסיבי של הממשל.
בממשל אובמה יש מי שהשתעשע בעבר במחשבות על החלפת נתניהו, כמו שקרה בשנות התשעים. אך השבוע היו האמריקאים מפוכחים יותר. הם כבר למדו שהחלפה איננה בדיוק ריאלית. הם ישמחו אם הרכב הקואליציה ישתנה, אם אלי ישי יעוף, אם קדימה תצטרף, אבל לא הציבו תנאי כזה. מוצא חן בעיניהם הרעיון שציפי לבני תמלא תפקיד חשוב ומשפיע על תהליך השלום, אלא שח"כים בקדימה שנשאלו בימים האחרונים על האפשרות הזאת גיחכו.
האמריקאים לא מעודכנים, אמרו. קדימה תיכנס לקואליציה "קרוב מכפי שחושבים", אבל לבני לא תהיה זאת שתחליט. היא תיגרר בעל כורחה בלי יכולת להציב תנאים שיהפכו אותה לשחקנית משפיעה כפי שהייתה רוצה להיות.
דבר מעניין קרה לממשל האמריקאי בשבועיים שבין תחילת ביקורו של ביידן בישראל ובין ימי המגעים הנמרצים לקראת סוף השבוע הזה. ביידן נשלח לישראל כמחוות פיוס, וכדי לשכנע את דעת הקהל הישראלית שממשל אובמה איננו עוין, אולי להניע שיפור שגם יתבטא בסקרים הבודקים מה חושבים הישראלים על אובמה.
בפועל, ביקורו של ביידן קלקל. התוכנית האסטרטגית לחיזוק דימויו של אובמה בישראל הושלכה לפח. כלומר-אובמה, ברגע האמת, החליט שיש דברים יותר חשובים ממה שיחשבו עליו הישראלים. כרגע, להחזיר את הערבים לשיחות חשוב יותר.
הרבה אגו היה בעימות בין הנשיא לבין ראש הממשלה. אבל פקידים אמריקאים רמזו השבוע שהיה גם כעס אמיתי הנובע בין השאר מתחושה שנתניהו סיבן אותם. האמריקאים רגישים מאוד לתחמונים קטנים, לחיתוכי פינות, הרבה יותר מהישראלים, וזה מה שהקפיץ אותם כל כך.
נכון, הוא לא הבטיח להקפיא את הבנייה בעיר, אבל כן הבטיח, אחרי המבוכה הקודמת, לעשות סדר ולוודא שלא יביך את הממשל שוב. אמר - והביך. אם התכוון או לא, זו שאלה משנית. "אנחנו לא יכולים להתעסק עם השאלה איזה פקיד בירושלים עשה מה", הסביר השבוע פקיד וושינגטוני בכיר.
כך או כך, באבחת אחר צהריים סוער של התייעצות - שהייתה בעיקר לפרוטוקול כי הנשיא כבר ידע מה הוא רוצה - ננטשה אסטרטגיה של חצי שנה, שעיקרה ניסיון להרגיע את היחסים, לשפר את ביטחון הציבור הישראלי בממשל, לשתף פעולה עם נתניהו ברוח טובה. בכל זה אין טעם, הסבירו בוושינגטון, כשמי שעומד מולנו - קרי, נתניהו - לא נותן לנו חבל לעבוד.
דיפלומט ישראלי המכיר היטב את וושינגטון ואת ירושלים אמר השבוע שהטעות המקורית של אובמה היא שרודפת אותו ואת ישראל עד היום. במקום לקחת את תהליך אנאפוליס שהחל בימי בוש ואהוד אולמרט והראה סימנים חיוביים של הצלחה מדודה, אובמה החליט לסלול נתיב חדש. זה נתיב ההתנגשות. ולא, הוא לא אנטישמי-כמו שגיסו של נתניהו, בהודעה המטורללת התקופתית שלו, הציע השבוע. הוא סתם אחד שתמיד חושב שהוא יודע יותר טוב.
הרבה דיו נשפך השבוע במאמץ לנתח, להבין, את חלקו של מפקד פיקוד המרכז האמריקאי (סנטקום) במתקפה המחודשת על ההתנחלויות. התדרוך לבכירי המטות המשולבים בהשתתפות עוזריו של המפקד, דייוויד פטראוס, שבו הסבירו, כביכול, את חשיבות פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני לאינטרסים הביטחוניים של ארצות הברית שימש כנראטיב אלטרנטיבי לפענוחה של ההתפרצות המפתיעה של הממשלה.
הייתה הגזמה בחשיבות שיוחסה לאירוע הזה. פיקוד המרכז האמריקאי גורס כבר שנים רבות שלסכסוך הישראלי-פלסטיני יש השפעה מתסיסה על האזור. לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה. ומצד שני, פטראוס מבין שהמצב מורכב מכדי לטעון שהקפאת התנחלויות תציל חיי חיילים אמריקאים.
למרק פרי, שדיווח לראשונה על התדרוך הזה באתר "פוריין פוליסי", וחולל את הסערה, יש אג'נדה פוליטית ברורה. הוא יועץ לשעבר ליאסר ערפאת, לא מאוהדיה המובהקים של ישראל באמריקה. במאמרו קבע שהתדרוך "נחת על הבית הלבן כמו פצצה". זה לא נכון. הוא טען שיו"ר הכוחות המשולבים האמריקאים, "נדהם" מהתדרוך. מייק מולן, הרמטכ"ל האמריקאי, הכחיש בגיחוך.
פטראוס גם לא "ביקש מהבית הלבן", כלשון הדיווח של פרי, שיעביר את האחריות על השטחים מפיקוד אירופה לפיקוד המרכז. הוא אכן מתלבט בנושא הזה. ישראל והפלסטינים נתונים לאחריות של פיקוד אירופה מסיבות טובות - אך יש גם טיעונים חזקים בעד שינוי המצב.
הדיווח על התדרוך של פטראוס הצטרף לאלה שתיארו את ביקור ביידן בישראל, וייחסו לו התבטאויות המרמזות על אחריות ישראלית עקיפה לפגיעה בחיילים אמריקאים. הבית הלבן מכחיש את הדיווח הזה. ואמנם, בפגישותיו כאן נתן ביידן לכמה ממארחיו להבין ש"תהליך השלום הוא אינטרס ביטחוני אמריקאי". את הפרשנות נתנו המארחים, אך זו פרשנות סבירה של המסר שביידן ניסה להעביר.
אם תהליך שלום תקוע מעיק על האינטרס הביטחוני האמריקאי, לא יהיה זה מרחיק לכת להניח שאולי הוא משמש גם כזרז לפגיעה בכוחות. מסר מטריד. אם הבית הלבן ישתמש בו בפומבי הוא עשוי בהחלט גם לפגוע בדימויה של ישראל בארצות הברית. כבר השבוע, בסקר "רסמוסן" אפשר היה להבחין בצניחה חדה במספר האמריקאים הרואים בישראל בת ברית - מ-70 אחוז לפני חצי שנה ל-58 אחוז כיום.
ביום ראשון השפילה העיתונות הישראלית מבטה למול עטו המושחז של תום פרידמן, מבכירי העיתון "ניו יורק טיימס". הוא בעל טור רב זכויות, משפיע. אך בישראל, בין השאר בזכות היכרות אישית עם עיתונאים בכירים מימי שליחותו כאן, הוא זוכה לכבוד קצת מופרז. אגב, גם העיתון שלו זוכה ליחס מופרז. עיתון חשוב, מרתק - אבל עיתון, ולא ביקורתי במיוחד כלפי אובמה.
בשבוע שעבר, אחרי שאובמה עבר את בדיקת הבריאות התקופתית שלו, ג'יי לנו התבדח ש"אמנם בקולונוסקופיה של הנשיא לא נמצאו פוליפים במעי, אבל כן נמצאו שם שלושה כתבים של רשת הטלוויזיה אם-אס-אן-בי-סי ובעל טור אחד מ' הניו יורק טיימס'". וכמובן , אין סיבה להניח שהתכוון לפרידמן. ביום ראשון, כשפרידמן כתב בגנות נתניהו, הייתה תחושה בישראל שנפל הפור, וכי "העיתונות האמריקאית" התייצבה לימין אובמה במאבקו הצודק.
אלא שלמחרת כתב ה"וול סטריט ג'ורנל" השמרני מאמר נגד אובמה. ומספר קוראיו של הג'ורנל יותר מכפול מזה של מספר קוראי "הטיימס" (הערת אזהרה: בעידן האינטרנט קשה כמובן לדעת את מי בסוף קוראים יותר). גם ה"וושינגטון פוסט" כתב על מהלכו של אובמה מאמר מערכת ביקורתי מאוד. בקיצור, ההתרגשות מחריפות מאמרו של פרידמן הייתה לא רק מוקדמת, אלא גם מוגזמת.
וכמו בעיתונות, כך גם בממשל. בסוף השבוע שעבר טיפסו בכיריו על סולם גבוה, וביום שני נזכרו להביט למטה וחטפו סחרחורת. כמו שכתב בעל הטור המוכר פחות בישראל אבל לא בהכרח פחות משפיע - רוברט קגן: אובמה אמנם מדבר הרבה על בעלי ברית ועל שותפים, אך בפועל יש לו "יחסים יותר גרועים עם בעלות הברית של אמריקה מכפי שהיו לג' ורג' בוש בקדנציה השנייה שלו". כלומר - גרועים. ובשעה שפקידים ישראלים התרוצצו בניסיון להבין איך מתקנים את הנזק, התרוצצו עמיתיהם האמריקאים כשמגמת פניהם דומה. להרגיע, להשקיט.
גם מכיוון הקונגרס החלו להישמע קולות של עצבנות מתוחה, בשבוע שבו היו עצבנים גם ככה בגלל הלחץ הכבד להעביר את רפורמת הבריאות. חברי קונגרס דמוקרטים, כגארי אקרמן וניטה לואי, הוציאו הודעות שהקפידו להיות מאוזנות - כלומר, להציע ששני הצדדים ימצאו דרך להתפייס - אך במרומז היו ביקורתיות כלפי הממשל.
הם עשו זאת במפורש כדי למנוע מצב שבו ישראל הופכת לכדור משחק בקרב בין ימין ושמאל, או במילים פשוטות, למנוע מצב שבו רק הימין והרפובליקנים תומכים בישראל, בעוד הדמוקרטים תומכים באובמה. חבר קונגרס אחר מניו יורק, אנתוני ויינר, הזכיר לממשל ש"ישראל היא מדינה עצמאית, לא שק חבטות". הסנאטור העצמאי ג' ו ליברמן היה חריף הרבה יותר. הוא אמר שהממשל "לא משרת את האינטרסים של אף אחד מלבד את אלה של האויבים שלנו".
ברביעי בלילה כבר ידעו כולם שלפניהם בעיה פשוטה להבנה, גם אם מסובכת לפתרון: ממשל אובמה רצה לגמור את המשבר, אבל בניצחון, לפחות חלקי. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לא להשיג משהו, כפי שלחשו ישראלים שקולים באוזני נתניהו. השיחות התמקדו באיתור נתיב הוויתור. הנאום התוקפני של נתניהו ביום שלישי פיזר את מסך העשן שיסייע להסתיר את הוויתור הזה.
זה מבחן המדיניות שממשל אובמה רוצה לצלוח. למנוע את התמוטטות מגדל הקלפים של השיחות, שהשליח המיוחד ג' ורג' מיטשל בנה בעמל רב.
לכן, אפשר כבר להסתכן בהימור: נתניהו יוותר, מיטשל יחזור לאיזור בקרוב, לכל המאוחר מיד לאחר הפסח. שיחות הקרבה עם הפלסטינים יתחילו קצת אחרי יום העצמאות.
זאת כמובן, בתנאי שהפלסטינים לא יחליטו לקחת את הסולם שהקים השבוע אובמה ולבדוק איך זה לטפס עליו בעצמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם