שובבה: איך פותרים בעיה כמו שרה פיילין?
היא בלתי צפויה, קיצונית ויפה מאד - אי אפשר להתעלם מזה. המועמדת לשעבר לסגן נשיאות ארה"ב חובקת ספר חדש, "להפוך לסוררת" שמו
שרה פיילין צילום ארכיון: אי-פי
הוא אמור היה לחבר בין העיירה קטצ'יקן לבין האי גרווינה. בעיירה חיים קצת יותר מ-7,000 תושבים. עלות הגשר המתוכנן כדי לחסוך להם את טרחת המסע במעבורת: כ-400 מיליון דולר. מקיין, המועמד הרפובליקני, היה מראשי הלוחמים נגד "פורק" וסירב לסדר מענקים מסוג זה למדינתו, אריזונה.
כשפיילין הצטרפה למסע הבחירות שלו, היא סיפרה בגאווה איך "אמרתי תודה אבל לא תודה לגשר לשום מקום". תשדיר הבחירות של השניים הצהיר: "הוא נלחם נגד הקצבות מושחתות, היא עצרה את הגשר לשום מקום". זו הייתה האמת - אך במהרה התברר שלא כל האמת. בטרם הייתה פיילין נגד הגשר, היא גם הייתה בעדו. לשעשוע לא היה סוף. ופיילין סיפקה רגעי נחת כאלה למכביר, והייתה, למשך כמה שבועות, הדמות המוגחכת ביותר על המרקעים ומעבר להם.
שנה אחרי כן היא מפרסמת את הספר. כמו שאומרים: משיבה למשמיציה. על הדרך, היא גם פורשת סיפור חיים ססגוני, לעתים מרגש, לפרקים מוזר. כשהיא מתארת את מצבה כאישה המתנגדת בכל ליבה להפלות, והמגלה יום אחד שהיא נושאת ברחמה עובר עם תסמונת דאון, אי אפשר שלא להזדהות עם עוצמת הדילמה שהיא מתמודדת איתה. כן - יש לה השקפת עולם, שרבים יכנו "קיצונית", אך היא שילמה עבורה מחיר.
איפה אני מתחילה
ולא רק היא: את בתה בת ה-17 (אז, היום 18) בריסטול, שנכנסה להיריון לא מתוכנן זמן קצר בטרם הפכה פיילין למועמדת, מכיר כל אזרח אמריקאי. בריסטול פיילין, והנכד טריפ, גרים היום אצל שרה בבית. לוי ג'ונסון, האב, הפך בינתיים לשחקן ודוגמן. וחתונה לא הייתה. אז אולי זה באמת הספר שייקח אותה "לשום מקום" - כמו שלטרמן הציע - אבל זו לא התוכנית שלה. היא מקווה שדווקא יצליח היכן שהיא עצמה נכשלה בעבר וידבר למספיק אנשים, ישכנע אותם שהיא לא הקריקטורה שהשתקפה מהבדיחות של לטרמן וחבריו.
ג'ון מקיין ושרה פיילין צילום: אי-פי
מרוץ לנשיאות ארצות הברית הוא כנראה רעיון שהיא משתעשעת בו ברצינות - מסע קידום המכירות שלה ייראה כמו מסע בחירות ובמהלכו היא כמובן תכחיש שמדובר בעצם בקמפיין. השבוע, כשהנשיא ברק אובמה טייל בין מדינות אסיה, גרפה פיילין את תשומת הלב עם כותרות מהספר. רובן לא בהכרח מעניינות לקורא הישראלי. כן - היא סוגרת חשבון עם הקמפיין של מקיין, שקודם בחר בה ואחר כך, מאחורי הגב, השמיץ אותה.
הם אמרו שהיא מועמדת "סוררת". כלומר - שאין להם שליטה על מה שהיא אומרת או עושה. היו שהאשימו אותה בכישלונו של מקיין. בקריצה, קראה פיילין לספר "להפוך לסוררת"(Going Rouge). ובהתאם , יותר משהיא מתנגחת ביריביה האידיאולוגיים משמאל, במפלגה הדמוקרטית, היא מכבסת בפומבי את הכביסה של מפלגתה שלה.
לא מקיין עצמו - עליו יש לה בעיקר מילים יפות, אלא היועצים - סטיב שמידט, מרק וואלאס, והתקשורת - ובראשה מגישת הטלויזיה קייטי קוריק, שהראיון שערכה איתה היה אולי הרגע המכריע שהפך את פיילין סופית מהפתעה לבדיחה.
"איפה אני מתחילה? " היא שואלת על הראיון ההוא, וגם לוקחת מידה של אחריות לתקלה החמורה ההיא. סקרנים יכולים לחזור ולצפות בו ביוטיוב. ושוב לגחך. על המועמדת שלא בדיוק זוכרת אם אפריקה
היא מדינה או יבשת. שמניחה שעבודתה כמושלת אלסקה נותנת לה מידה של קרדיט במדיניות חוץ - משום שאלסקה גובלת בקנדה וקרובה לרוסיה. שמתבלבלת מול שאלות על תוכניות כלכליות. מגוחך, מביך - אפילו לתומכיו המובהקים של מקיין.
פיילין, גם אם איננה מטומטמת כמו שיריביה ניסו ומנסים לטעון, הייתה עוד פחות מוכנה לתפקיד מאשר אובמה. בפעם האחרונה שראיתי את פיילין מקרוב, היא עמדה על במה קטנה בבית ספר התיכון על שם הנשיא מקינלי שבעיירה קנטון, אוהיו. זה היה יומיים לפני הבחירות, והאולם היה מלא - כלומר, באו 300, אולי 400 איש לראות אותה.
שלוש שעות אחריה, הופיע אובמה במרחק לא גדול, בעיר קליבלנד. הייתי גם שם - עם עוד 80 אלף איש. אי אפשר היה להחמיץ את הבדלי הגודל, אי אפשר היה לא להבין שפיילין - ומקיין - עומדים להפסיד. אבל ההופעה שלה, באולם הספורט של בית הספר, הייתה משוחררת, דינמית, משעשעת לעתים.
היא יפה מאוד - אי אפשר להתעלם מזה. השבוע התנוססה תמונתה על השער של השבועון "ניוזוויק". ואיזה תצלום: פיילין בטייטס צמודים, רגליים שזופות, חיוך מתגרה. וכבר יש ויכוח: היא תקפה את בחירת התצלום ואמרה שמדובר בשער "סקסיסטי", עורך המגזין השיב: "בחרנו את התמונה המעניינת ביותר שמצאנו". גם הכתבה הייתה קטלנית: "איך פותרים בעיה כמו שרה?" שאלה הכותרת. ובכותרת המשנה: "היא חדשות רעות למפלגה הרפובליקנית וחדשות רעות גם לכל השאר".
אם אובמה ייכשל
הנה כמה עובדות על פיילין, שלא כולם בהכרח זוכרים: היא בערך בת 45. אם לחמישה, אחד מהם עם תסמונת דאון, מלכת יופי לשעבר, נשואה לאהוב נעוריה, דייג, הייתה ראש עיר קטנה, מושלת מדינה גדולה אבל ריקה מאדם. היא שמרנית מאוד. זה מה שהפך אותה למועמדת אטרקטיבית עבור מקיין, שרצה להכניס קצת התלהבות בציבור הרפובליקני המסור ביותר.
שרה פיילין קורצת בעימות צילום: אי-פי
אלא שמחוץ למעגלי התמיכה המובהקים של הימין הנוצרי השמרן מאוד, אין הרבה סיבות להאמין בסיכוייה להעפיל לדרג הפוליטי הבא. סקרים שנערכו בשבועות האחרונים מלמדים כי התדמית שדבקה בה מסרבת להימחק. 53 אחוזים אמרו בסקר הוושינגטון פוסט כי "בשום אופן" לא יצביעו לפיילין - רק ל-43 אחוזים דעה חיובית עליה. סקר סי-בי-אס מצא רק 23 אחוזים עם דעה "חיובית" על פיילין.
בסקר סי-אן-אן נמצאו רק 28 אחוזים הסבורים שהיא מתאימה להיות נשיא - לעומת 54 אחוזים הסבורים שלא תתאים. זו עמדת פתיחה שקשה להיחלץ ממנה. במפלגה הרפובליקנית אין התלהבות גדולה מהאפשרות שפיילין תישאר בזירה. היא באמת קצת "סוררת" מדי לטעמם של מנהיגי המפלגה. בלתי צפויה, שנויה במחלוקת, קיצונית. מצד אחד, היא מסיתה את הבוחרים היותר "אידיאולוגים" של המפלגה נגד הממסד, נגד פשרות, נגד משחק טקטי שיכול להביא תוצאות בקלפי.
מצד שני, היא גם לא אחת שתצליח לשכנע את הבוחרים ה"עצמאים" במרכז המפה הפוליטית להעביר את קולם לכרטיס הרפובליקני בבחירות הבאות. וברור לכל - סיכויי המפלגה לנצח ב-2012 תלויים קודם כל ובעיקר במידת הצלחתו של אובמה כנשיא.
אם ייכשל, יש על מה לדבר, אם המשבר הכלכלי יימשך, יש סיכוי להדיח אותו אחרי קדנציה אחת, אם ייתפס כחלש, כהססן, כלא-פטריוטי, כמאכזב - יכול להיות שיש סיכוי. אבל כרגע מוקדם מדי לדעת. מה שבטוח: ככל שהסיכוי לנצח את אובמה יעלה, כך יקטנו סיכוייה של פיילין להיות המועמדת הרפובליקנית.
נא להמתין לטעינת התגובות
