המלחמה של אובמה: אפגניסטן, בגלל איראן
הנה דרך להבריח קוראים ישראלים: נשיא ארה"ב בוחש במזה"ת, אבל רוב מעייניו נתונים למערכה באפגניסטן, שתכריע בשאלה האיראנית
הדיאלוג הזה, שיחל בשבוע הבא, נראה אחרת מוושינגטון. כל עוד שוהים כוחות אמריקאיים בעיראק ובאפגניסטן, יש לאיראן יכולת להקשות או להקל עליהם. מקל וגזר. ככל שהאיראנים ילכו לקראת הממשל האמריקאי בסוגיות הללו, כך יגבר הפיתוי להזניח את שאלת הגרעין. להתייאש ממנה.
האזרח האמריקאי לא יודע על המלחמה באפגניסטן הרבה יותר מהאזרח הישראלי. את עיקר המידע הוא שואב מדיווחים מברקיים במהדורות טלוויזיה, ועוד יותר מזה מהקומיקאים של תוכניות הלילה. הנה בדיחה מהסוג הכורך יחדיו מוסלמים ויהודים: "באפגניסטן, מועמד לנשיאות בשם עבדולה עבדולה אומר שהיו זיופים בבחירות ושמגיע לו להיות הנשיא. עבדולה עבדולה אמר: 'הם עוד ישמעו מהעורך דין שלי, שפירו שפירו'". מצחיק לעתים, אך לא משפר בהרבה את רמת הידע.
השבוע הובך אובמה בפומבי על ידי אחד מאנשי הצבא הבכירים שלו, הגנרל סטנלי מקריסטל. מסמך שכתב הודלף לעיתונאי הבכיר בוב וודוורד מה"וושינגטון פוסט". תנו לי עוד כוחות, כתב הגנרל לנשיא, "או שהמשימה תיגמר בכישלון". בעצם, הוא זרק לאובמה את המפתחות על השולחן בהתרסה גלויה. כי אם יהיה כישלון - הוא יהיה של הנשיא הזה, לא של קודמו.
אובמה, כבר כמועמד לנשיאות, בחר את אפגניסטן כיעד המועדף שלו להצלחה. צריך להוציא כוחות מעיראק, חזר ואמר, כדי להעביר אותם לאפגניסטן, כדי לנצח באפגניסטן - מלחמה יותר פופולרית, יותר בקונצנזוס.
אפגניסטן היא עכשיו המלחמה של אובמה, והוא עוד לא יודע מה יעשה בה. הרוח הפוליטית נושבת
השמאל האמריקאי מאבד סבלנות ועניין. עיראק, אפגניסטן, הכל אותו דבר. אובמה, מתברר, הוא הנשיא שנתפס כמי שמוציא כוחות, לא כמי שמכניס אותם. באוגוסט ירד אחוז התומכים בהמשך המלחמה ל-41 - עשרה אחוזים פחות ממספר התומכים במלחמה בחודש האחרון לכהונתו של בוש.
הממשל האמריקאי עדיין מחפש דרך באפגניסטן, ומחפש גם דרכים לשכנע את העולם לסייע לו למצוא את הדרך. זה הסבר מרכזי לקריאתו של אובמה באו"ם ביום רביעי, ל"אלה שמבקרים את אמריקה על כך שהיא פועלת לבד בעולם".
אפשר גם לראות בה מפגן של חולשה שרק יקטין עוד יותר את סיכוייה של ארצות הברית לנצח. באפגניסטן - ואולי גם באיראן. בכיר ישראלי שהאזין השבוע לנאום אובמה לא היה נדיב במיוחד. הוא נזכר במכתם המוכר של יצחק רבין: במסכנות לא בונים מנהיגות.
ממשל אובמה קצר רוח, צריך הישגים. בשיחות שערך כאן מיטשל בשבוע שעבר התרשמו כמה מהנוכחים שהוא ממש מתחנן לקבל משהו, ויתור, ויתורצ'יק, שיוכל לנפנף בו במפגש השלושה - אובמה, נתניהו, אבו מאזן - אפילו רסיס של הישג.
בני השיח הישראלי היו נדיבים: הם הסכימו לבוא למפגש בלי מחאות. בני השיח הפלסטינים התקשו לספק אפילו את המחווה הקטנה הזאת. אבו-מאזן נגרר לניו יורק כמעט בכוח. עונשם: נזיפה מאובמה, או בעצם שתיים. אחת ביום שלישי במפגש, אחת ברביעי, כשנאם באו"ם.
ארצות הברית לא תקבל את הלגיטימיות של ההתנחלויות הישראליות, אמר הנשיא במליאת עצרת האו"ם. היה נאום מוצלח, הרבה מחיאות כפיים. אלה לא חדשות מרעישות, אך בעיתוי הנוכחי ברור שהנשיא בחר בקפידה את המסר. גם אם ישראל הצליחה לחמוק בסיבוב הזה, גם אם לא תהיה הקפאה, אובמה לא שוכח. הדרישה שנזנחה תצוף בהמשך הדרך. אם יהיה זמן וכוח.
כרגע, גם אין לה כוונה לפנות. ההתחייבות לבוש, כך מסכימים רוב שרי ה"שביעייה" של נתניהו לפי בדיקה שנערכה השבוע, הייתה חלק מעסקה כוללת, שבמסגרתה הסכימו האמריקאים להמשך הגידול הטבעי בגושי ההתנחלויות.
כיוון שממשל אובמה עדיין לא מכיר בהתחייבויות ההן - הוא אמנם הפסיק את ההתכתשות על ההסכמות האלה, אך לא שינה את עמדתו השוללת את תוקפן - אין סיבה שישראל תממש את חלקה בעסקה.
בממשלת נתניהו יש רוב לשוללים את הגדרת המאחזים כ"לא חוקיים" ומבכים את המעמד שניתן לדוח המאחזים של הפרקליטה טליה ששון, בתשובות שנתנה המדינה לבית המשפט בעקבות עתירות תנועת שלום עכשיו. בשבועות האחרונים חל שינוי בנוסחן של העמדות שמציגה הפרקליטות בבית המשפט.
זה לא מקרה. בעקבות התרעות חוזרות של השר משה יעלון הוחלט שהתשובות לעתירות בנושא זה יעברו בלשכת ראש הממשלה בטרם יימסרו לבית המשפט. כך, בעתירה המבקשת מהמדינה להרוס מבנים בקריית נטפים, הודיעה המדינה כי מדובר בסוגיה שתיבחן על ידי "הדרג המדיני". נכון שכרגע אין אישורים לבנייה נוספת - אבל אולי יהיו, כך שאין טעם להרוס.
החיים נעימים, הרמוניים למדי, בשביעייה של נתניהו. ברק מסכים עם יעלון, שמסכים עם מרידור, שמסכים עם ישי. אולי לא בכל סעיף הנוגע לעתיד, אך ברוב גדול של הסעיפים הנוגעים למדיניות ההווה (חריג ידוע לכל: ברק היה רוצה לראות יותר יוזמה בערוץ הסורי). אם היו מצרפים את ראש האופוזיציה ציפי לבני לשביעייה הזאת - הסכים השבוע אחד מחברי הפורום - גם היא הייתה מתקשה למצוא סיבות לריב.
אפשר לומר ששיחות השביעייה הזאת סיפקו לאובמה את ההישג היחיד שזכה בו: סיכומים על עוד ועוד "הקלות" בשטחים, הסרת מחסומים, הזזת סיורים. שרים בכירים מודים ש"בגלל הלחץ" הייתה לישראל מוטיבציה להזדרז, גם אם לא בדיוק בסעיפים שעליהם התעקש הנשיא.
זו, כנראה, טעות המפתח של האמריקאים בניהול יחסיהם עם ממשלת ישראל בחודשים האחרונים: הם הניחו, בהסתמך עם חוות הדעת המפוקפקת של ראש המטה רם עמנואל, שההתנחלויות הן בטן רגישה, נושא שעליו תתקשה הממשלה להגן מול הציבור. זה הימור שנכשל.
ההתנחלויות אכן שנויות במחלוקת בשאר העולם, כפי שניתן היה להבין ממחיאות הכפיים שקיבל אובמה באו"ם כשהזכיר את הצורך בפירוקן - ואולי גם בישראל, בנסיבות אחרות. אבל עכשיו יש קונצנזוס: זה לא הזמן, זו לא הדרך, זה לא התוואי המוביל לשלום, או להסדר. אובמה ביקש את הדבר הנכון בזמן הלא נכון.
עוד דוח שהודלף השבוע בארצות הברית גילה כי טרם נפתרה בעיית השפה של רבים מנציגיה של אמריקה בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט. קרוב למחצית מן המשרתים במדינות ערביות בתפקידים הדורשים ידיעת ערבית ברמה סבירה אינם עומדים בקריטריונים. זה גורם לפעמים לתקלות, אפילו חמורות.
בשבוע הבא יחל, סוף סוף, הדיאלוג המיוחל עם איראן. דיאלוג שהמשתתפים עצמם אינם אופטימיים לגביו, וכבר מתכננים מה לעשות אם ייכשל. "אנחנו לא נאיביים", חזר והדגיש היועץ לביטחון לאומי של אובמה, ג'ים ג'ונס, בשיחות שנערכו בישראל. הוא בא לכאן נושא כמה מסרים - למשל הדרישה להקפאת התנחלויות - ויש מי שמוכן להישבע שזז באי נוחות על הכיסא כאשר דיווח עליהם לבני שיחו.
ג'ונס מקבל כעת במפתיע ציונים טובים על מקצוענות מכמה אישים בירושלים. למרות שבנושאים בהם הוא מבין יותר מאחרים, מתוקף הניסיון שצבר בזירה הישראלית-פלסטינית, אובמה לא הרבה להתייעץ איתו.
ככל שיתקדמו השיחות עם האיראנים, יתרבו השליחויות של פקידים בכירים שתפקידם לתאם, לעדכן ולהרגיע. זה אחד הלקחים שהביא איתו דניס רוס למועצה לביטחון לאומי של הנשיא: מדינה מעודכנת נוטה פחות לעצבנות. מדינה מעודכנת תחשוב פעם נוספת לפני שתנקוט צעד מפתיע. היה קל יותר לעדכן אתכם, אמר פעם למכר ישראלי, "אם לא הייתם מדליפים כל כך הרבה סודות".
אבל העצבנות תגבר בכל מקרה. באוקטובר ידברו, בנובמבר יבינו אם יש סיכוי. בדצמבר יצטרכו להכריע. בערך עשרה שבועות של דיאלוג, אחר כך פגרת כריסמס, וקצת אחר כך, בתום שנה לכהונתו, ימצא עצמו הנשיא האמריקאי במצב של עימות או ויתור שעלול להקרין על המשך כהונתו יותר מכל משבר בינלאומי אחר. בטח יותר מהשאלה אם ייכשל בהשלמת הליך פיוס ישראלי-ערבי.
השבוע הודיעה וושינגטון על ביטול התוכנית להצבת מערכת הגנה מטילים במזרח אירופה - וזכתה לברכות מהרוסים. היו מי שקיוו כי הוויתור הזה הוסכם מראש כמתן אמריקאי בתמורה להסכמה של מוסקבה לסיבוב קשוח של סנקציות נגד איראן. קיוו - וכנראה יתאכזבו. ככל הידוע, אין עסקה כזאת.
סנקציות שתטיל מועצת הביטחון הן אולי האופציה המועדפת על אובמה, אך בכירים בממשלו כבר מודים שאינן האופציה הסבירה. הנשיא יצטרך להחליט אם להחריף את הסנקציות באמצעות קואליציה בראשות ארצות הברית, בריטניה וצרפת. או כמו שפעם, בימי בוש, קראו לזה: "קואליציה של מי שרוצה".
נא להמתין לטעינת התגובות
