הלכה למעשה: הגיע הזמן לעבוד בוושינגטון
בארה"ב החלה השבוע עונת המעבר וזו העת של מיטשל להבהיר לרה"מ שלכל ספין יש מחיר. זה גם הזמן לשלוח לוושינגטון שליחי הסברה
אצל האמריקאים נחלקת הרשימה לשניים: התחייבויות שכבר בכיס, ואלה שעדיין מתנדנדות. בעדינות רמזו לשליחים הישראלים שלכל הודעה בומבסטית על בניית 400 יחידות דיור בשטחים, לכל ספין ממשלתי לצרכים פוליטיים פנימיים, יהיה תג מחיר ערבי. יקפיאו, יקבלו. יתחכמו עם ההקפאה, לא יקבלו. ככל הידוע, מיטשל כבר מחק מרשימת המחוות לפחות פריט אחד שכבר נדמה היה שהצליח לקבל.
השבוע הסתובב בוושינגטון יורש העצר של איחוד האמירויות כדי להבטיח את קיומה של מחויבות אמריקאית להסכם המכונה "123", שעניינו שיתוף פעולה הנוגע לטכנולוגיה גרעינית. ההסכם, שנכתב בתקופת ממשל בוש וכבר קיבל הכשר מממשל אובמה, ממתין כעת לאישור בקונגרס. המחוקקים יבקשו לוודא שטכנולוגיה כזאת לא דולפת לאיראן השכנה, אך מחוות כלפי ישראל יסייעו גם הן לחיזוק אהדת הקונגרס לעסקה. עיתוי נוח למיטשל, המבקש להזכיר לאמירויות את בקשותיו שטרם נענו.
וכאמור, לא רק ההתנחלויות על הפרק. ישראל וארצות הברית עדיין לא סיכמו, למשל, את סדר היום למשא ומתן הישראלי פלסטיני. דובריו של אבו-מאזן אמנם מאיימים מדי פעם כי הפלסטינים מוכנים ל"פגישה" אך לא ינהלו משא ומתן כל עוד לא תהיה "הקפאה מוחלטת", אבל מיטשל אינו מודאג ממפגן הסרבנות הזה. הוא כבר מנהל עם ישראל דיאלוג על מתווה השיחות, ובעיקר את הוויכוח הקבוע על ה"סיקוונס" - מה בא קודם, מה אחר כך.
מיטשל רוצה להימנע מאי הבנות נוסח מפת הדרכים: האם, כגרסת ישראל, אין מעבר לשלב הבא של המפה כל עוד לא הופסק הטרור, או שמא, כגרסת הפלסטינים, הקפאת ההתנחלויות צריכה לבוא במקביל להפסקת הטרור.
ויש סוגיה נפיצה נוספת: האם בשלב הנוכחי מוטב להתמקד בניסיון להגיע להבנה על גבולות זמניים של מדינה פלסטינית, או שמא לקפוץ ישר למשא ומתן על גבולות הקבע. היו שיחות מעניינות, מפתיעות לעתים. הטרוניות ההדדיות, הטינות הקטנות, נשארו מחוץ לחדר. זה, בינתיים, ההישג הממשי היחיד.
עונת הסתיו מבשרת את בואה של עונת הנדידה. מזג
כך שליחו של שר החוץ אביגדור ליברמן, אלון פנקס, לשעבר הקונסול בניו יורק, שהמריא השבוע ל"מסע הסברה". כך סגנו של ליברמן, דני איילון, שייצא לבירה האמריקאית בשבוע הבא, בין השאר, כדי לסייע בהכנת "הדיאלוג האסטרטגי" בין ישראל לארצות הברית. המסבירים הבכירים יותר שליברמן הבטיח - השרים משה יעלון, דן מרידור, בני בגין, יוסי פלד - ייסעו בהמשך. או שלא.
מה יסבירו המסבירים ולמי - זו כבר שאלה אחרת. סיבובי שיחות קודמים הבהירו שאת ההתנחלויות, למשל, קשה מאד להסביר. בעיקר לחברי קונגרס דמוקרטים החפצים בהצלחתו של אובמה. למשל, לחבר קונגרס כיו"ר ועדת המשנה של בית הנבחרים לענייני המזרח התיכון ודרום אסיה, גארי אקרמן. לפני כמה חודשים נדהמו כמה פקידים ישראלים ממתקפתו של אקרמן על ההתנחלויות, שעל אחריותן ל"הידרדרות" המצב המדיני הרחיב באומרו כי "דחיפה במורד המדרון. . . נובעת מטרור (פלסטיני) וממצעד ההתנחלויות, מירי רקטות (מעזה) ומפוגרונ מים שמבצעים המתנחלים". הנה כבר סומן במחברת סימן שאלה קטן: אקרמן, בעיה?
הוא לא ילד. בעוד שנה ומשהו יעמוד לבחירה לקדנציה מספר 14. מאז שנבחר לקונגרס לראשונה, ב-1983, עמד לצד ישראל במאבקיה לא פעם ולא פעמיים. בשנים 2007 ו-2008 היה אחראי ללא פחות מחמש החלטות של בית הנבחרים לטובת ישראל, שעברו ברוב עצום, בהן קריאה לשחרור שבויים וגינוי לסוריה. הוא גם דחף, בכח, חוק שיקפיא נכסים של ראשי חברות זרות הסוחרות עם איראן. אם למישהו בישראל נדמה שאקרמן מתחיל להיות בעיה - ישראל בבעיה.
צריך להציץ במחוז הבחירה של אקרמן כדי להבין מדוע לא תמיד יוכל לתמוך רק בישראל. בקווינס כבר אין הרבה יהודים כמו פעם, וכמעט רבע מהבוחרים של אקרמן הם ממוצא היספאני. כמעט 30 אחוז מהם ממוצא אסייתי.
זה אחד ההסברים המובהקים למעורבותו הגוברת של אקרמן ביחסי ארצות הברית והודו - קווינס הוא ביתה של הקהילה ההודית-אמריקאית הגדולה ביותר בארצות הברית. את ה"נושא הישראלי" קל לקדם כל עוד איננו מהווה מטרד או סכנה לנבחר, ולכן האתגר שניצב בפני שליחי ההסברה של נתניהו לא פשוט: הם צריכים למצוא שפה משותפת עם מי שאובמה הוא הקלף הפוליטי החזק ביותר שלהם, ההימור שלהם. הם צריכים לשכנע אותם שגם במקרים של מחלוקת, ישראל אינה חותרת להכשיל אותו.
מי שמחפש את יריביו-מבקריו של נתניהו בזירה האמריקאית לא יתקשה למצוא אותם, ולשכת ראש הממשלה עושה זאת במידה של אובססיביות. המרירות שבה מתייחסים ראש הממשלה ועוזריו לשני יועציו היהודים הבכירים של אובמה, היועץ הפוליטי דיויד אקסלרוד וראש סגל הבית הלבן רם עמנואל, היא כבר בגדר חדשות ישנות, משומשות. בין אם אמר או לא אמר על השניים שהם "יהודים שונאי עצמם" (התבטאות המוכחשת בתוקף), יש בין אנשיו מי שחושב כך. אם לא בנוסח הבוטה, הגס, הזה, אזי בניסוח מעודן קצת יותר.
מנה בריאה של חשדנות נשמרת גם למרה רודמן, יהודייה, במקור מהיאניס מסצ'וסטס. זהו כפר ציורי בקייפ קוד היוקרתית, ביתה השני של משפחת קנדי. אתר נופש מענג. אך כבר שנים רבות נמצא ביתה של רודמן במסדרונות הכח של וושינגטון. היא אינה בכירה כעמנואל, אך בנושא הישראלי השפעתה גדולה. היא היועצת של השליח המיוחד, ג'ורג' מיטשל, ואת דעתה על נתניהו גיבשה בתקופה בעייתית מבחינתו - כשהייתה חברה זוטרה יותר בממשלו של ביל קלינטון, ממשל שלא נטה לנתניהו חיבה יתרה.
דעתה על ההתנחלויות הישראליות בשטחים גובשה אפילו קודם, בשנות השמונים, כשהייתה סטודנטית של אחד, איאן לוסטיק, פעם חבר בממשל ג'ורג' בוש האב וכיום פרופסור, אשר חזה ב-1988 כי פינוי התנחלויות יהיה תהליך קשה, שאולי יביא לקריסת הדמוקרטיה הישראלית בחסות "פוליטיקאים ימנים שיחברו לקציני צבא שאפתנים". ועוד לימד המרצה את התלמידה: "תנועת הפונדמנטליסטים היהודים היא זו שהפכה למכשול הגדול ביותר בדרך למשא ומתן משמעותי לשלום ישראלי-ערבי".
ויש גם מאמר שכתב לוסטיק בתחילת השנה ביחד עם גרשון שפיר, מרצה ישראלי המלמד בסן דייגו. "ניסיון העבר מראה שהתנחלויות ישראליות יכולות או להתרחב או להתכווץ", קבע. "הן לעולם לא נשארות קפואות". את זה גם רודמן יודעת, וגם נתניהו, וגם ראשי המתנחלים. ממילא, תוכנית ההקפאה אינה אלא כסות דקה שתספיק לעונת הסתיו שהחלה השבוע באמריקה באופן רשמי, אך ספק אם תמשיך לחמם גם בחורף. הצלחתו או כישלונו של הממשל לייצר מומנטום של משא ומתן, מחוות, תחושת התקדמות, תקבע איזו מהאפשרויות שמציע לוסטיק תגבר.
זה מן הסתם לא יותר מאחד מאותם גיהוקים של סוף קיץ, אבל לסגן הנשיא לשעבר, ריצ'רד צ'ייני, הייתה עדנה פתאום. לא רק שהוא הדובר התקיף והנמרץ ביותר נגד ממשל אובמה, לא רק שהוא הפליט היחיד מממשל בוש שעוד זוכה לדקות מסך - עכשיו מדברים עליו כעל המועמד הרפובליקני לנשיאות, אולי, ב-2012, אם בריאותו הרופפת תספיק.
זה נשמע כמו בדיחה - צ'ייני סיים את כהונתו בת שמונה השנים כאחד הפוליטיקאים השנואים בתולדות הנשיאות - ואולי זו באמת בדיחה. קונאן אובריין ודאי חושב כך: "יש קבוצה פוליטית שדוחקת בדיק צ'ייני לרוץ לנשיאות", התחכם לפני שבוע. "זו קבוצה פוליטית המוכרת בכינויה 'דמוקרטים'. אם צ'ייני יתמודד, ניצחונם מובטח".
סגן הנשיא כותב עכשיו את זיכרונותיו, בקצב מהיר למדי. התקשורת האמריקאית גילתה עניין מוצדק בראיון שבו סיפר כי בכהונה השנייה בוש לא שעה לעצתו. למשל, בעניין איראן, שצ'ייני חשב כי צריך לנקוט כלפיה מדיניות אגרסיבית הרבה יותר, אולי לתקוף ממש. בספר יעשה סגן הנשיא לשעבר מה שלא עשה בעבר: הוא מתכוון למתוח ביקורת על בוש, ולא רק בעניין איראן.
ישראלים שיעיינו בספר יוכלו למצוא עניין גם במה שיספר על ניסיונותיו החוזרים, אך כושלים, לבלום את יוזמות השלום של שרת החוץ לשעבר קונדוליזה רייס, שלדעתו היו בזבוז זמן מיותר ונועדו לכישלון. רייס, הכותבת גם היא את זיכרונותיה, תאשים את צ'ייני כי פעל מאחורי הקלעים כדי לוודא שהכישלון יובטח.
עוד פרק מעניין בספרו של צ'ייני יעסוק בהדחת חברו, דונלד רמספלד, מתפקיד שר ההגנה. לא בחדווה צפה סגן הנשיא בחיזיון הזה, ולא בהתלהבות קיבל את פני המחליף, רוברט גייטס, שהועבר אחר כך בירושה לאובמה.
השבוע קרא גייטס למדינות ערביות, החוששות מאיראן, להדק את שיתוף הפעולה הצבאי שלהן עם ארה"ב, להתחמש ולהתכונן. בממשל האמריקאי כמעט לא נותרו מאמינים בתורת ההידברות עם איראן. ועם כל המהומה סביב הפגישה הצפויה בין אובמה, נתניהו ואבו-מאזן, הסיפור הגדול של עצרת האו"ם בהמשך החודש הוא המשא ומתן הבינלאומי על חיזוק הסנקציות על איראן.
משרד החוץ הסיני הודיע כבר ביום שלישי ש"סנקציות ולחץ על איראן לא יועילו". על כן, קשה לראות איך אובמה מחלץ הישג מהסיבוב הזה. גם הרוסים מערימים את המכשולים הקבועים. שרת החוץ הילרי קלינטון הקדימה למפגש של דיפלומטים מ"קבוצת השש" (ארצות הברית, בריטניה, צרפת, גרמניה, רוסיה, סין) התייעצות עם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב - מפגן של כבוד, והתחשבות יתר בעמדת מוסקבה - אך ללא הועיל.
ויליאם טובי, המלמד באוניברסיטת הארוורד ועבד בעבר ב"משרד הלאומי לביטחון גרעיני", הציע במאמר השבוע את מה שממשל אובמה מתעקש לא לראות: לרוסים פשוט אין עניין מיוחד בבלימת האיראנים. "יהיה צורך במשא ומתן קשוח, לא רק בפנייה להיגיון", כתב, "כדי לשכנע אותם להביא תועלת".
ממילא, בתיאוריות על "התנחלויות תמורת איראן" אין תוכן ממשי. גם אם לזה התכוון ממשל אובמה מלכתחילה, אפשר לפקפק ביכולתו לספק את הסחורה. יכול להיות שהקפאת ההתנחלויות ומפגן הלחץ סייעו לארצות הברית לגייס תמיכה של האירופים - השבוע התברר שאפילו דעת הקהל מקבלת את הגברת הלחץ על איראן. אך את המכשול הקבוע, רוסיה וסין, לא סייעו להסיר. המיקוח עם רוסיה, עם כל הכבוד לתוספות הבנייה באגן איילות ובקידר, יתנהל על נושאים אחרים. נתניהו, שביקר השבוע במוסקבה, יוכל לספר על כך לאובמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
