הבטחת הכנסה: החלום הישראלי נשאר על הנייר
דארמש, מהנדס תוכנה הודי, שילם 10,000 דולר עבור עבודה מובטחת בתחום בארץ. ברגע שהוא הגיע לתחנה המרכזית, הוא הבין שהיי-טק כבר לא יצא לו מזה. כיום, כעובד סיעודי, הוא מנסה לכסות את ההלוואה העצומה שבגללה משכן את בית משפחתו בהודו - ואיכשהו עדיין מצליח לשמור על אופטימיות
הסיוט הזה החל שלושה חודשים קודם לכן, בספטמבר 2006. דארמש (27), מהנדס תוכנה, ראה מודעה בעיתון: "דרושים מתכנתים לעבודה בישראל תמורת 4,000-5,000 דולר". התשלום תמורת הסידורים: 10,000 דולר. "הרגשתי שהכל יהיה בסדר ולא חשדתי בכלום", הוא מספר היום, "שכר מתכנת בהודו הוא 800 דולר בחודש, וחשבתי שזו עיסקה טובה. הודים רבים נוסעים לעבודה בהיי־טק באוסטרליה או בארה"ב. חברים שלי נסעו, אחר כך הביאו את המשפחה - והיום הם מרוצים. זה גם מה שהציעו לי".
כנוצרי מאמין העדיף דארמש להגיע ל"ארץ האלוהים" ושילם 5,000 דולר כמקדמה. "המשפחה שלי חשבה שיהיו לנו כאן חיים טובים. אשתי שמחה, כי היא חשבה שתגיע לפה עם בני בתוך חודשיים־שלושה". דארמש משכן את הבית שבו גרה אשתו עם אחיותיו והוריו, והבטיח להחזיר את ההלוואה בתוך 3-4 חודשים בעזרת עבודתו החדשה בישראל. "כל המשפחה שילמה כדי שאוכל לבוא", הוא אומר בעצב.
בדצמבר 2006 התפטר מעבודתו ונחת בישראל. בהתחלה עשו לו קצת בעיות בהגירה, אבל דארמש לא התרגש כי "תמיד זה ככה". בנמל התעופה הוא פגש, כמתוכנן, בחור הודי ובחור ישראלי ושילם להם את 5,000 הדולר הנוספים. הם לקחו אותו לבית בבינימינה והורו לו להישאר ולנוח. "תישאר כאן יומיים־שלושה", אמרו לו - ונעלמו. יותר הוא לא ראה אותם, והם מעולם לא ענו לשיחות הטלפון שלו.
בעלת הבית שקיבלה את פניו תיארה לו את חייו החדשים: "אני נכה ואתה תטפל בי", הסבירה לו, "תיקח אותי לאיפה שאני צריכה". אחר כך הגיעו דרישות חדשות: "היא ביקשה ממני לנקות קצת, וכבר התחלתי לתהות מה אני עושה כאן. אחרי יומיים היא אומרת לי: 'אני רוצה מסאז''. אמרתי לה שאני לא מוכן ושאני לא יודע לעשות מסאז'. ביום הרביעי היא אומרת לי: 'תעשה לי מקלחת'. סירבתי - ואז היא צלצלה אליהם ואמרה: 'אני לא רוצה אותו'".
הפעם הגיע לבית בבינימינה אדם בשם אורי, שהתכוון לאסוף את דארמש לבית אחר. "צלצלתי לאנשים שהביאו אותי לישראל, אבל הם שוב לא ענו. אמרתי לאורי שאני לא יכול לעבוד בזה. הוא נתן לי 100 שקל ואמר שיש הודים בתל־אביב, שאסע לשם. ירדתי מהאוטובוס בתל־אביב והתחלתי להסתובב עם המזוודה. לא היה לי לאן ללכת".
דארמש נולד בעיר טריוואנדרום, בירת מדינת קראלה שבדרום הודו, כבן בכור לאיש צבא בגמלאות ולעקרת בית. "העיר דומה לתל אביב", הוא נזכר, "קרובה מאוד לים". הוא למד הנדסת תוכנה באוניברסיטה המקומית, סיים ב-2003 והתחיל ללמוד לתואר שני במינהל עסקים. "עבדתי בהודו בתיכנות אבל בתנאים לא טובים, כי היצע העובדים שם אדיר ויש תחרות קשה על כל משרה".
ב-2005, אחרי שמצא עבודה, הוא התחתן. דארמש, גאוות המשפחה, אמור היה לעזור בפרנסתה ולהקים במקביל גם את משפחתו שלו. אבל השכר הנמוך בהודו והסיכוי לחיות ברמה גבוהה יותר במערב דחפו אותו לחפש חיים חדשים.
אחרי שבמשך יומיים חי על הספסל בגינה שמחוץ לתחנה המרכזית בתל אביב, ניגש אליו הודי שעבר במקרה בסביבה. אחרי שיחה קצרה לקח אותו החבר החדש אליו הביתה ונתן לו סוף סוף מיטה, בגדים, מקלחת ואוכל. מאוחר יותר ניגשו השניים לעמותת "קו לעובד". "אמרו לי: 'ככה זה כאן'", מספר דארמש במין שלווה סטואית, "פגשתי שם עוד אנשים שעברו את אותו דבר בדיוק שנתיים קודם לכן. בהודו אף אחד לא ידע שככה זה עובד. רציתי נורא לחזור הביתה, אבל כבר לא אוכל לחזור לעבודה שלי בהודו ויהיה לי קשה מאוד למצוא עבודה חדשה. אמרו לי שעדיף לי להישאר כאן, כדי לנסות בכל זאת להרוויח משהו ולהחזיר את הבית למשפחתי".
בעמותת קו לעובד גבו מדארמש עדות מפורטת וניסו להתחקות אחרי האנשים שהביאו אותו
המשפחה שלו היתה המומה, כמובן. דארמש נשא לא רק את התקוות שלו להתפתחות מקצועית, אישית וכלכלית - תקוות המשפחה כולה הונחו על כתפיו. "אשתי היתה בהלם ואמרה לי: 'איך נסתדר?!'. עברו כבר יותר משנתיים, ואנחנו עדיין אוהבים זה את זה מאוד מאוד. אני לא יכול לחיות בלעדיה, אבל אין לי ברירה. זה נורא קשה", הוא אומר.
"ההורים שלי אמרו לי: 'תחזור לכאן, כנראה שזה הגורל'", ממשיך דארמש, "אבל אני לא יכול לחזור, כי אני יודע שקשה מאוד להשיג 10,000 דולר בהודו. אני מקווה לעשות את הכסף הזה כאן, למרות שהמשכורת שלי כעובד סיעודי נמוכה. אני מנסה לשלוח להודו רבע עד חצי מהמשכורת שלי, שהיא כ-1,000 דולר בחודש, אבל אני צריך גם לחיות ממשהו. פעם אני יוצא לשתות משהו, פעם הולך לסרט - צריך לחשוב על הכל".
נראה שהעול כבד מנשוא: "אני צריך לעזור לכולם: לאשתי, לילד וגם להורים, והכסף הזה לא מספיק כדי לקיים אותי ולעזור להם. כבר אין לי תקווה לקבל בחזרה את הכסף ששילמתי. אני חושב שהם יכולים למצוא את האנשים שדפקו אותי - אבל אין לי אפילו קבלה על הכסף".
עכשיו, כעבור שנתיים, כך נראים החיים של דארמש: הוא משכן את בית המשפחה לחינם, תקוע בישראל עד שיחזיר את הכסף - ובינתיים עובד במקצוע שהוא שונא ולא במקצוע שרכש. באופק אין דבר פרט לשיחות טלפון ווידיאו עם אשתו ועם בנו, שכבר מלאו לו 3 ואינו זוכר איך אביו נראה שלא על מסך המחשב.
"לפעמים אנחנו בוכים כשאנחנו מדברים, לפעמים שמחים", הוא מספר, "גם החיים שלי כמטפל לא קלים בכלל. זה בעצם להיות עבד. הילדים של המטופלים הזקנים גם לוקחים את המטפלים לבתיהם, כדי שיעשו כל מיני עבודות ניקיון. אבל יש גם צדדים חיוביים: יש כאן גם אנשים טובים שעוזרים. אנחנו פותחים עכשיו עמותה של העובדים ההודים בישראל בעזרת השגריר". הודים רבים שעובדים בארץ כמטפלים עברו את אותה חוויה, לדבריו.
"כשאשיג את הכסף להלוואה, אחזור להודו", הוא מכריז, "אני רוצה לנסות להשיג עבודה במקצוע שלי, ואני רוצה לחיות עם המשפחה שלי ועם הילד שלי, שאני מתגעגע אליו נורא. עזבתי כשהוא היה בן 8-9 חודשים. למה היו צריכים לרמות אותי ככה? אני לא יודע".
נא להמתין לטעינת התגובות
